משפחת חיל האוויר

קשה לראות על קרני (56) שהיא כנראה האמא המודאגת ביותר במדינת ישראל כבר הרבה מאוד שנים. הקיבוצניקית החייכנית ומלאת שמחת החיים משתדלת לא לתת לעובדה ששני בניה והחתן שלה הם טייסים המשתתפים במשימות קרביות, ובנה הקטן משרת ביחידה מיוחדת, להשפיע עליה.

במקור קבענו לדבר לפני כשנה, בעיצומו של מבצע צוק איתן. אבל אז גילינו שגם היא, בסופו של יום, אמא ככל האימהות. "הלכתי אז לעבודה, התנהגתי רגיל. אני מחזיקה מעצמי 'קולית'. אבל לא היו לי כוחות נפשיים להתראיין. רק אז הבנתי שמשהו קורה לי. גם דוד, בעלי, אמר לי: 'שימי לב, משהו עובר עלייך'. זה לא שישבתי ובכיתי, התנהגתי רגיל, אבל משהו בפנים השתנה".

קרני ודוד מתגוררים בקיבוץ בדרום ועומדים בראש אחת המשפחות המפורסמות בחיל האוויר. שני בניהם הבכורים, תאומים זהים בני 36, משרתים כטייסים. רס"ן ערן הוא טייס F-16I ("סופה"), מפקד טייסת מדריכים בבית הספר לטיסה ומוביל את הצוות האווירובטי של החיל; הוא נשוי ואב לתינוק בן חמישה חודשים, ומתגורר בשיכון המשפחות בחצרים.

רס"ן עופר הוא טייס הרקולס ("קרנף"), סגן מפקד טייסת, נשוי טרי ומתגורר בתל אביב. שניהם הכירו את נשותיהם במהלך השירות בחיל האוויר: אשתו של ערן שירתה כקצינת מודיעין; אשתו של עופר היתה טכנאית מטוסים.

הבן השלישי, סרן ענבר (25), הוא מפקד צוות וסגן מפקד פלגת לוחמים בשלדג, היחידה המיוחדת של חיל האוויר. הוא מתגורר בתל אביב עם חברתו, תום, ששירתה כמדריכת קשר בשלדג.

הבת שני (31) שירתה כמאבחנת מחקר בבית הספר לטיסה בחצרים ("היתה תקופה ששלושתם שירתו ביחד", אומרת האם קרני, "שני היתה היחידה בבסיס שידעה להבחין בין ערן לעופר"). שני נשואה לתומר (33), טייס בואינג צבאי ("ראם"), שבקרוב ימונה לסגן מפקד הטייסת במקום גיסו - כשעופר וערן ייצאו ללימודים במכללה לפיקוד ומטה, שוב ביחד.

"ביום העצמאות, כשאנשים בקיבוץ תולים את דגל ישראל, אני תולה במרפסת שני דגלים", אומרת קרני, "דגל ישראל ודגל חיל האוויר. יש לנו גאוות יחידה".

ואבא בכלל היה צנחן

קרני עוסקת בשיווק ובניהול מכירות בתחום התיירות, ובעלה דוד (64) משמש בתפקיד בכיר בקיבוץ. בצבא, אגב, הוא בכלל היה צנחן ואחר כך שריונר.

"כולם שואלים אותי איך אני חיה, איך אני ישנה בלילה. אין לי ממש תשובה. במהלך היום אני בעיקר עסוקה, לא נחה לרגע. ובלילה, הגוף צריך אז נרדמים. יש תקופות שבהן אני מתעוררת לפנות בוקר, יש חששות ומועקות. אבל אני לא יכולה להגיד שאני חיה בפחד, כי התרגלתי. דוד אומר שזאת רמת מתח קבועה שלומדים לחיות איתה, ומדי פעם יש 'פיקים', כמו שהיה במהלך צוק איתן או במלחמת לבנון השנייה".

דבריה מתובלים ללא הרף בקיצורים ובראשי תיבות צה"ליים, זה כבר חלק מהשפה. "כל הבית מדבר בקיצורים, כותב בקיצורים, למרות שבארוחה המשפחתית בשבת בצהריים, אם הם רוצים שלא נבין משהו, אז אין סיכוי שנבין. האמת, אני גם לא מנסה ולא שואלת. לא רוצה להכשיל אותם, לא רוצה שימעדו".

היא תל־אביבית במקור, הגיעה לקיבוץ במסגרת גרעין נחל. "אמא שלי תמיד אמרה, 'מילא קיבוץ, אבל למה שם?' אבל כשאני הגעתי לכאן, ירדתי מהאוטובוס ואמרתי וואו, ככה תיארתי לעצמי את גן עדן".

התאומים, רס"ן ערן ורס"ן עופר. "כל הבית מדבר בקיצורים וכותב בקיצורים" // צילום: כפיר זיו

הילדים של קרני ודוד נולדו וגדלו בקיבוץ. "לא דחפנו אותם להיות אנשי צבא", היא מחייכת, "אבל אנחנו בית מאוד ציוני. ידוע לאורך השנים שהקיבוצניקים הם פייטרים, וזה סוחף. הילדים מאוד מתגאים בעובדה שהם קיבוצניקים, זו תמיד הרגשה טובה ש'אנחנו מעל הצפונבונים'. כבר בבית הספר, כשאחד הולך לקרבי והשני הולך לקרבי, כולם רוצים להיות קרביים.

"התאומים התחילו להתעסק בזה בכיתה י"א, כשהגיעו המנילות וכשהתחילו המבחנים. הם הלכו ביחד למבדקים לטיס, ותמכנו בהם מאוד. כשהם התגייסו, התרוקן לנו חצי בית ביום אחד. זה היה מוזר.

"הם עשו את הקורס ביחד. בדרך היו הרבה רגעי משבר, זה קורס קשה ותחרותי, אתה לא יודע איפה אתה עומד, אם היית טוב או לא. המדריכים שומרים על פוקר פייס. זו היתה בשבילנו תקופה של מתח, אבל לא מתח מהסוג הרגיל: המתח שלי כאמא היה שאחד יצליח ואחד לא. שאחד יישאר והשני יודח. שמישהו יקום ויגיד שאחד טוב יותר מהשני.

"צריך להבין, הקשר ביניהם מאוד חזק. הם תמיד היו ביחד, תמיד באותה כיתה, עם אותם חברים. אני מאמינה שאם אחד היה נשאר ואחד הולך - דווקא הנשאר היה מתבאס. 

"לאימהות לתאומים תמיד אומרים שאסור להן להשוות, אבל קשה מאוד להימנע מזה. מהיום שהם נולדו היו השוואות. השוואות באוכל, שאחד אכל ככה והשני אחרת, השוואות כשאחד התחיל ללכת והשני עוד לא. גם בקורס אני מניחה שזה קרה. אבל לא הייתי לחוצה מזה".

ערן ועופר ניצלו לא פעם את הדמיון הרב שיש ביניהם. "במהלך הקורס הם היו באגפים שונים. באחד המקרים עמד אחד מהם במסדר עם כולם כמה שניות לפני שהמפקד הגיע, ופתאום האח השני עבר מולם עם מגבת על הכתף. כולם היו בהלם. טריקים של תאומים...

"כשהרס"ר של בית הספר לטיסה השתחרר והתראיין, הוא סיפר עד כמה התרגש מהקשר ביניהם. מי שמכיר אותם, מכיר את הקשר הזה היטב".

ערן ועופר, בזמן שהיו בקורס טיס, עם שני וענבר. "היא היתה היחידה בבסיס שידעה להבחין ביניהם"

מסדר הכנפיים, שבו השתתפו שני בניה של קרני, היה מרגעי השיא בחייה. "חצי קיבוץ בא לחצרים לראות את זה. הם עמדו שם אחד ליד השני, וזה היה מרגש עד דמעות. הבטחתי שלא אגיד במהלך הראיון את המילה גאווה, אבל אי אפשר, היתה לי כזאת גאווה, הם עשו דרך ארוכה כל כך.

"בילדותם הם לא היו תלמידים מצטיינים במיוחד, לא התאמצו להיות התלמידים הכי טובים, אבל בקורס הם נתנו כל מה שהיה להם. היכולת שלהם לעשות את הסוויץ' הזה הדהימה אותי. הם עמדו בכל הקשיים בכבוד, חרקו שיניים והמשיכו עד הסוף. היום אפשר לראות את זה גם בבית, אפשר להשתטות ולעשות צחוקים ובדיחות, אבל כשצריך, הם רציניים". 

הבת שני שירתה עם התאומים בבית הספר לטיסה. "היא גדלה איתם, בהתחלה עם הכדורגל ואחר כך עם הצבא. קשה להיות בת בבית כזה. היא שיחקה במשאיות וברכבות יותר מאשר עם בובות, אבל היא עדינה במהותה.

"כולם בטוחים שהאחים שלה סידרו לה בעל טייס, אבל זה ממש לא היה ככה. היא פגשה אותו במקרה בתל אביב, בבית של חברים משותפים. היא לא חשבה על זה, אבל אני מניחה שזה בא באופן אוטומטי. כאילו היה ברור לה שהיא צריכה להביא מישהו שיידע לדבר עם האחים שלה. התברר שעופר היה מדריך שלו. כשהיא ותומר החליטו להתחתן, אחרי שנה, עופר אמר לי: 'אמא, קיבלנו את הטוב ביותר בשבילה'. הוא כבר מזמן הבן הרביעי שלי".

לשני ולתומר שני ילדים. תומר אמור להיכנס בקיץ לתפקידו של הגיס עופר כסגן מפקד טייסת התובלה, וקרני אומרת: "שמעתי שיש צחוקים בטייסת שהטייסת נשארת במשפחה, שהוא עושה לו את החפיפה במרפסת".

ביום העצמאות האחרון ראתה קרני בטלוויזיה את הסרטון של מטס חיל האוויר, "ופתאום שמעתי את ערן מברך את עם ישראל ביום עצמאות שמח מתא הטייס. הופתעתי, הוא לא אמר לי מילה לפני כן. היה מאוד מרגש לשמוע אותו פתאום".

על עופר היא אומרת, כממתיקת סוד, ש"הטייסת שלו משתתפת בפעולות שאסור לדבר עליהן לא פחות מטייסת הקרב. אני יודעת שבמלחמת לבנון השנייה הוא היה בעומק השטח עם המטוס הכבד והלא מוגן הזה. זאת טייסת מאוד תובענית".

ענבר לא רצה להיות טייס?

"ברור שרצה. הפער בינו לבינם הוא עשר שנים, הוא גדל על סיפורי חיל האוויר מאז שהוא זוכר את עצמו. אני בטוחה שעבר לו בראש להיות טייס, אבל אני שמחה שזה עבר. הוא קיבל זימון לשלדג, והוא היה מאוד מרוצה, זה גם שייך לחיל האוויר וגם יחידה מאוד קרבית. הוא חֹווה משהו אחר מהם. העניין של הצוות והקירבה הזאת, בניגוד לטייסים שהם אינדיבידואליסטים. הוא מאוד אוהב את השירות שלו ולא היה מחליף אותו בשום אופן.

"כשהוא הגיע ליחידה, כל הבית היה חרד. הוא היה התינוקי שלנו. אבל היום יש לו מקום מכובד, האחים מעריצים אותו על המקום שלו. יש אפילו שיתוף פעולה בין הצוות שלו לבין הטייסת של אחד התאומים. גם יש ביניהם מידור - יש דברים שהוא לא יכול לדבר עליהם. אולי הם מדברים בעיניים ומבינים אחד את השני. אנחנו לא מציקים".

לא אומרת "תשמור על עצמך"

ויש את העניין הזה, שנוכח בחייה כל הזמן, גם אם אינה מדברת עליו בקול.

"האם יש מחשבות? יש. אבל אני שומרת אותן לעצמי, זה לא עוזר לספר אותן למישהו. זה לא פורק את המחשבה מהראש. לפעמים אני ישנה מעט מאוד. מה זה יעזור אם אלך במשרד ואגיד לכולם, 'איזה פחד, לא ישנתי כל הלילה'?

"אני לא יושבת ליד הטלפון ומחכה כל הזמן שיתקשרו, אני גם לא מבקשת את זה מהם. למי שבקרב אני אומרת, 'מעדיפה לא לדעת מתי אתה ממריא ומתי אתה נוחת, תתקשר מתי שאתה יכול. באחת בלילה, בשלוש בלילה, פשוט תתקשר'. אני כל הזמן ליד הטלפון, זמינה, לא שמה אף פעם על שקט. כל השנים.

"דוד אומר לי שאם יש לי שעה בצהריים לישון, אז שאני אנתק את הטלפון. הוא אומר, 'אם יקרה משהו ימצאו אותך, גם אם תסגרי את הטלפון'. אבל אני לא סוגרת את הטלפון, 24/7. אני דרוכה. זה שם, אבל התרגלתי לחיות עם זה.

"בצוק איתן, כשהבן הצעיר היה כותב לי שהוא סוגר את הטלפון עד שייצא מהרצועה, לא אמרתי לו, 'תשמור על עצמך, אני דואגת ובוכה'. אמרתי, תעשו מה שצריך ותחזרו בשלום. 'תשמור על עצמך' זה כמו 'אל תיכנס לשם', ואת זה אי אפשר להגיד. אצלו זה גם שונה, יש לו צוות והם חבורה אחת, יש ביניהם קשר שקשה מאוד להסביר, הם ממש כמו איש אחד. אז אני מדברת אליו ברבים, 'תעשו מה שצריך ותחזרו בשלום'".

בילדותם. "תמיד היו השוואות" // צילום מהאלבום המשפחתי

זה לא רק הפחד מהאויב וממלחמות, היא אומרת. גם דברים פשוטים, שעולים לפעמים בשולחן השבת, מותחים את עצביה. "נגיד, כשאחד מהם מספר איך השבוע נכנסה בו להקת חסידות, ואחת מהן נמרחה לו על השמשה. אז בשבילם זה צחוקים של 'יצאתי מזה', אבל אני נשארת עם הפחד מהלהקה שתבוא מחר.
"פעם ערן סיפר שהיה בכוח מלא על הקרקע לקראת המראה, ושנייה לפני ניתוק עברה לו להקת צבאים לפני הגלגלים. אחד הצבאים נדרס, ורק בנס לא קרה כלום למטוס. זה לא קל.

"אני לא שוכחת את הסיפור שלו על הפעם הראשונה שבה עלה ל'סופה' וביצע טיסת לילה לבד, ועד כמה זה לא נעים 'לפרוץ לתוך החושך לבד'. הוא כבר שכח שאמר את זה, אבל אני חיה את המשפט הזה עד היום. זה לא משתק אותי, אבל אני חושבת מה עובר עליו. לא מראה להם את הפחד שלי, כי בשביל מה לעשות להם כבד על הלב? גם ככה יש עליהם עול".

את מדברת עם דוד על הפחדים והדאגות?

"אנחנו לא הולכים לישון ואני אומרת 'אני דואגת'. גם אם יש סיבה לדאגה, הוא יגיד, 'אל תביאי את המחשבות. אם יקרה, יבואו'. הוא יותר עצור. תמיד אומר, 'מה יש לדבר? מה זה יעזור? יהיה בסדר, תסמכי עליהם'.

"לפעמים רצים לי סרטים בראש ואני מנסה לגרש אותם. לפעמים אני הולכת עם הסרט עד הסוף, לפעמים אני אפילו בוכה מזה. ואז אני קמה ועושה משהו ופשוט מגרשת את זה, כי אי אפשר לחיות ככה.

"היה מקרה שהכלבה שלנו נעמדה באמצע הלילה ליד הדלת ונהמה. חטפתי שיתוק. בראש כבר רץ לי מה יש מאחורי הדלת, ואני אפילו לא רוצה להגיד את המילה. לא זזתי, לא קמתי. בבוקר שאלתי את דוד: 'שמעת את זה?' אז הוא אמר: 'שמעתי'. שאלתי אותו: 'ומה חשבת?' הוא ענה: 'חשבתי שיש חתול מאחורי הדלת, או שהשכן קם מוקדם. וגם מה שאת חשבת'. זאת היתה אמירה של 'את לא לבד שם'. אולי גברים לא מודים שהם מפחדים, אבל הוא מרגיע אותי".

אתם מדברים עם הילדים על הסכנה?

"הם לא מדברים על פחד וסכנה ולא על 'מה יקרה אם'. רק אומרים משפטים עמומים כמו 'אל תדאגי, אני לא שם, אני בחוץ'".

משקרים לך? 

"חופשי", היא אומרת בצחוק שכולו רצינות. "הצעיר אומר: 'אני יוצא לתרגיל לארבעה ימים, לא יהיה קשר'. אני אומרת 'סבבה', ולא יודעת אם זה באמת תרגיל או משהו אחר. כשהוא חוזר ומסמס לי לפנות בוקר, אני מבינה שזה לא היה תרגיל. הם כבר לא מצליחים לעבוד עלי, אני רואה ומבינה את ההיעלמויות".

במבצע צוק איתן היו כל ילדיה בפעילות מבצעית. "ענבר היה כל התקופה עם החיילים שלו, והשאר היו באוויר. חשבתי לעצמי, גם אם לא יבוא טיל שיוריד אותם, מספיק לחשוב על הצפיפות האווירית של הכלים שעפים בשטח קטן כזה כדי להבין את הסיכון".

הם דיברו על מה שעבר עליהם?

"לא מדברים על זה, הם לא יגידו ואני לא לוחצת, אבל למדתי לראות את זה עליהם. הם לא יכולים להסתיר ממני, אני מזהה בקול שלהם, שומעת לפי ה'שלום אמא' מה הם מרגישים. אני שומעת איפה הם ומה איתם, יודעת מתי זאת עייפות ומתי זה כובד נפשי.

"פעם, בזמן צוק איתן, שאלתי את ענבר: 'ראית זוועות?' והוא אמר לי שלא. גם אם ראה, הוא לא היה אומר לי. גם הגדולים לא אומרים 'פגעתי במחבלים' או 'תקפתי בניינים', אבל אני רואה שיושב עליהם המצפון. אני רואה עליהם, זה לא נעים לתקוף בניינים. גם כשאתה יודע שהאויב יורה משם, זה עדיין לא נעים".

ואחרי הכל, היא אומרת, הם משפחה מאושרת. "רוב הזמן אנחנו בשמחה. הילדים באים כל שבת לקיבוץ, מספרים, מדברים, צוחקים ומבלים. אנחנו גרים סמוך לגבעה ורואים את הים, אז הולכים לשם בשבת אחר הצהריים. יושבים, שותים קפה, מסתכלים על הנוף.

"אני גאה בילדים, בכל אחד במקום שלו. ואני אפילו יותר גאה בחיבור של המשפחה הזאת. אין הרבה משפחות כאלה, שגם כשהילדים גדלים הם באים בכל סוף שבוע. אני רואה את האחריות שלהם ואת הדאגה אחד לשני, ואני יודעת שזה יישאר לעד. מכל הביחד הזה אני מאושרת". √

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו