רוברט דאוני ג'וניור והחבר'ה מציגים: נקמה מתוקה

כל חבורה זקוקה לליצן. במקרה של חבורת הנוקמים, לאף אחד אין ספק מי זה. 

בשעה ששותפיו לצוות הסופר־גיבורים הסופר־פופולרי - כריס אוונס, מארק רופאלו, ג'רמי רנר, סקרלט ג'והנסון - והתסריטאי־במאי ג'וס ווידון נכנסים ועושים את דרכם למקום הישיבה שלהם על הבמה במעין צניעות לא משכנעת ששמורה לכוכבי קולנוע מאוד מאוד מפורסמים ועשירים - רוברט דאוני ג'וניור, בבלייזר כהה ובמשקפי שמש שחורים, נכנס לחדר הישיבות שבו מתקיימת מסיבת העיתונאים עם האנרגיה המאנית המפורסמת שלו, ובליווי נפנופי ידיים מוגזמים - לרגע אפשר לטעות ולחשוב שהוא רץ לנשיאות. 

כמה דקות אחר כך, בעוד ג'והנסון עושה כמיטב יכולתה להסביר לעיתונאית בריטית קרירה כיצד תפקידה כאלמנה השחורה תורם לתחושת ההעצמה הנשית שלה, דאוני קם לפתע וניגש אל עוזרו האישי, שאוחז במעיל עור ובמשקפיים עם עדשות צהבהבות. "אני ממש מתנצל", הוא אומר לנו בחיוך. "פשוט עברה רבע שעה מאז שהחלפתי בגדים בפעם האחרונה". החדר כולו מתפוצץ מצחוק.

"ככה הדברים מתנהלים גם על הסט?" שואל המנחה את ווידון. "לא, לפעמים חלק מהם מקשיבים לי", עונה הבמאי. "הי, אני עוזר לך להשתלט על החבר'ה!" מתערב דאוני. "כן, לפעמים...", אומר ווידון, ועושה לעבר העיתונאים פרצוף של "נו, לא באמת".

כשהוא לא קם מהכיסא כדי לצחקק לבדו בפינה ו/או נע בכיסא בחוסר שקט ו/או מחליף אנקדוטות ורכילויות עם כריס אוונס שיושב לצידו, דאוני גם עונה על שאלות. לא כל התשובות שלו רציניות ("החלק האהוב עלי בתהליך העבודה על סרטי "איירון מן" / "הנוקמים" הוא מדידת התלבושות. אני אוהב לעמוד בחדר, מוקף במראות"). אבל כנראה הוא יכול להרשות לעצמו לעשות מה שבא לו. בכל זאת, מדובר ב־MVP של אולפני מארוול. הוא האיש שעזר לבנות את מכונת הלהיטים הענקית הזאת, ומככב בשניים מששת הסרטים המכניסים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע (אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, המספר הזה אמור לגדול לשלושה בעוד כמה שבועות).

•     •

מסיבת העיתונאים הזאת מתכנסת בלונדון לכבוד צאתו למסכים של "הנוקמים 2", השבוע. "אני מקווה שהסרט הזה יגרום לאנשים להגיד 'וואו!'" אומר דאוני ג'וניור. "אני מקווה שהקהל יאהב אותו לפחות כמו שהוא אהב את 'איירון מן 3' ואת 'קפטן אמריקה 2'. לדעתי ממש הרמנו כאן את הרף. אני מאוד אוהב את מה שג'וס עשה עם הדמות של הוקאיי בסרט הזה. אני חושב שקו העלילה עם ג'ארוויס (מערכת ההפעלה הממוחשבת של טוני סטארק/איירון מן; י"ק) מעניין מאוד. ואני גם חושב שאליזבת' אולסן ואהרון טיילור־ג'ונסון, שהצטרפו הפעם, הוסיפו לתוצאה הסופית הרבה יותר מהמצופה".

רוברט דאוני ג'וניור התחיל לשחק בסרטים בגיל מוקדם - בערך בתקופה שהחל לעשות סמים. כשהיה בן 5, ליהק אותו אביו, השחקן והבמאי המוערך רוברט דאוני האב, לתפקיד של כלבלב בסרט "Pound". כעבור שנתיים הוא השתתף בסרט הקאלט "Greaser’s Palace". אמו, אלסי דאוני, היתה שחקנית ושתיינית שהרבתה לקיים מסיבות בוהמה בבית, והבן לקח את שאיפות הג'וינט הראשונות שלו כשהיה בן 7. "עישנתי עם אבא שלי", סיפר בעבר, "זו היתה הדרך שלו לעשות איתי בונדינג".

לאחר שהוריו התגרשו, דאוני נע ונד בין החוף המערבי לחוף המזרחי, ללונדון (שם למד בלט). הוא לא סיים תיכון. באמצע שנות השמונים נקשר שמו לקבוצת השחקנים הלוהטת שכונתה "The Brat Pack", אבל דאוני נותר מחוץ לאור הזרקורים ונאלץ להסתפק בתפקידי סייד־קיק. ב־1985 צורף לתוכנית הקומית "סאטרדיי נייט לייב", אבל גם זה לא ממש הלך, והוא פוטר אחרי עונה אחת (עם מרבית חברי הצוות). 

רוברט דאוני ג'וניור. איירון מן // צילום: Wireimage

הפריצה הגיעה ב־1987, כשכיכב בסרט "The Pickup Artist" של ג'יימס טובאק וב־"Less Than Zero", על פי רומן של הסופר הפרובוקטיבי ברט איסטון אליס ("אמריקן פסיכו"), שם גילם ילד שמנת מסומם. זו היתה הפעם הראשונה שבה האמנות החלה להתערבב עם המציאות, ולהפך. אך בשלב זה דאוני עדיין היה בשליטה. הוא שתה ועשה סמים, אבל זה לא הפריע לו לתפקד, ולא נתפס כבעיה. המבקרים מיהרו לסמן אותו ככישרון עולה, חלקם אף הדביקו לו את התואר "השחקן המוכשר ביותר בדורו".

בגיל 26 עלה דאוני ליגה כשלוהק לגלם את צ'רלי צ'פלין בדרמה האוטוביוגרפית "צ'פלין" (1992). הבמאי ריצ'רד אטנבורו כל כך התרשם מהאודישן שהוא עשה, שבחר בו על המקום. דאוני גילם את הקומיקאי האייקוני בתחנות רבות ומגוונות בחייו, מגיל צעיר ועד זיקנה. הסרט אמנם איכזב בקופות, אבל הכוכב שלו קצר שבחים מקיר לקיר, ואף זכה במועמדות ראשונה לאוסקר (והפסיד לאל פאצ'ינו, שזכה על "ניחוח אישה").

•     •

השנים הרעות של דאוני ג'וניור זכו לסיקור תקשורתי מכובד לאורך השנים. הנה עיקרי הדברים בראשי פרקים, למקרה שהחמצתם: ב־1996 הוא נתפס נוהג במהירות מופרזת. השוטרים שעצרו אותו מצאו ברכבו הרואין, קוקאין וקראק, ואקדח מגנום לא טעון. הוא קיבל מאסר על תנאי. קצת לאחר מכן, בתקרית שזכתה לכינוי המשעשע "זהבה ושלושת הדובים", מצאו אותו שכניו מעולף במיטה של אחד מילדיהם. הוא נשלח למוסד גמילה.

אבל לדאוני ג'וניור לא היו שום תוכניות להתנקות, והוא ברח משם. גם מוסד הגמילה החלופי, והמאובטח יותר, שאליו הגיע מייד לאחר מכן, התברר עד מהרה כלא מאובטח מספיק. כשהובא בפני שופט, התחנן שלא ישלחו אותו לכלא. "אני מרגיש שיש לי אקדח בפה", אמר לשופט, "ויש לי אצבע על ההדק, ואני אוהב את הטעם של המתכת". המונולוג המטריד לא עזר, ועל דאוני נגזרו שלוש שנות מאסר.

הוא ישב שנה בכלא והשתחרר בשנת 2000. בתחילה באמת היה נראה שלמד את הלקח והחליט לתקן את דרכיו. למרות בעיותיו המשפטיות, הוא נשכר מייד לעבודה בסידרה הפופולרית "אלי מקביל", וזכה בגלובוס הזהב על תפקידו בה. העיתונים החלו לחגוג את הקאמבק שלו, אבל עד מהרה הוא שב לסורו, וכל תקרית היתה מביכה וקיצונית מקודמתה. 

ב־2001 נעצר בלוס אנג'לס כשהוא משוטט יחף ומסומם. המפיקים של "אלי מקביל" החליטו שהספיק להם וביטלו את החוזה עימו. "זו היתה הנקודה הנמוכה ביותר מבחינתי", סיפר דאוני, "בשלב הזה כבר לא היה אכפת לי אם אמשיך להיות שחקן או לא".

סקרלט ג'והנסון. האלמנה השחורה, בשבילכם // צילום: אי.פי

לאחר תקופה נוספת במוסד גמילה הוא עשה ניסיון נוסף להתיישר. "אמרתי לעצמי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה", סיפר לאופרה ווינפרי ב־2004. "ביקשתי עזרה, והלכתי עם זה. לא מאוד קשה להתגבר על בעיות של התמכרות, מה שקשה הוא להגיע להחלטה שאתה באמת הולך לעשות את זה".

הבעיה היחידה היתה שבשלב הזה אף אחד בהוליווד כבר לא רצה לעבוד איתו. נוסף על כך, מפאת אופיו הבלתי צפוי, חברות הביטוח סירבו לבטח אותו.

מי שנחלץ לעזרתו היה חברו הוותיק מל גיבסון, שכיכב עימו ב־1990 ב"אייר אמריקה". גיבסון שילם את הפוליסה של דאוני וליהק אותו לגירסה הקולנועית של סידרת המופת "הבלש המזמר". אבל הוא עדיין לא היה באמת נקי במאה אחוז. למעשה, רבים חשבו שזה רק עניין של זמן עד שימות ממנת יתר.

•     •

המהפך הגדול באמת בחייו של דאוני אירע ב־2003, כשפגש במפיקה היהודייה סוזן לוין על הסט של הסרט "גותיקה", והתאהב עד מעל לראש. אחרי שורה של מערכות יחסים כושלות - שהתמידו להתרסק בגלל הרגלי הסמים שלו - היה נראה שהוא מוכן סוף סוף לתת לחלום הבורגני הזדמנות. השניים נישאו ב־2005 בטקס יהודי (דאוני הגדיר את עצמו בעבר כיהודי־בודהיסטי). ב־2012 נולד בנם הראשון, אקסטון, ובנובמבר האחרון נולדה בתם, אברי.

המפגש עם סוזן הביא גם למהפך מקצועי בחייו. ההצעות החלו לזרום שוב, ובשנים שלאחר מכן היה אפשר למצוא אותו, בין השאר, בדרמה העיתונאית "לילה טוב ובהצלחה" של ג'ורג' קלוני, בסרט האנימציה הנרקוטי "סורק אפילה" של ריצ'רד לינקלייטר, בקומדיית הפעולה "קיס קיס באנג באנג" של שיין בלאק ובמותחן הרוצחים הסדרתיים "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר.

אבל הסרט שבישר רשמית את הקאמבק של דאוני ג'וניור היה "איירון מן" - סרט סופר־גיבורים על גיבור שלא היה מאוד מוכר לקהל הרחב בשלב הזה. "הוא ממש לא היה הבחירה הראשונה של אולפני מארוול", סיפר בזמנו ג'ון פאברו, שביים את שני הסרטים הראשונים בסידרה. "למעשה, הם כלל לא היו מוכנים לשקול זאת. אבל הוא ממש קלט את הדמות, ומצא קווי דמיון רבים בינה לבין חייו. הוא הזדהה מאוד עם טוני סטארק". 

פאברו ניסה לשכנע את מארוול שדאוני יהיה מושלם בתור איירון מן והישווה את התרומה האפשרית שלו לזו של ג'וני דפ בסידרת "שודדי הקאריביים". לאחר מסע שכנועים ממושך הסכימו המפיקים לבסוף לאפשר לדאוני לעשות אודישן - בקשה קצת משפילה עבור שחקן מוכר ומבוסס כל כך.

"מאז 'צ'פלין' לא ביקשו ממני לעשות אודישן", הוא סיפר למגזין "אסקווייר", "אבל מבחינתי זה היה גורל. הרגשתי כמו מתאגרף שמתאמן לקראת קרב חייו".

בתום שלושה שבועות של חזרות הוא הופיע בחדרם של המפיקים כדי להדהים אותם. "רגע לפני שהתחלנו, הרגשתי כאילו אני עוזב את הגוף שלי", שיחזר. "ואז, לפתע, הרגשתי שאני דוהר על אופניים בירידה. לא היה אפשר לעצור אותי".

"ברגע שהמצלמות הופעלו, הוויכוח הסתיים", נזכר פאברו. "אף אחד לא היה יכול לומר שדאוני הוא לא טוני סטארק. ואף אחד לא היה יכול להגיד שהוא לא איירון מן".

"איירון מן", שיצא למסכים בקיץ 2008, הפך עד מהרה לתפקיד חייו של דאוני. הוא היה ללהיט הגדול ביותר של הקריירה שלו (בזכות הכנסות של קרוב ל־600 מיליון דולר), ובישר את תחילתו של עידן חדש בעולם גיבורי העל: העידן של אולפני מארוול. 

בשבע השנים שחלפו מאז לבש דאוני את חליפת הברזל ארבע פעמים נוספות. בכל פעם שעשה זאת, ההכנסות רק תפחו ותפחו; "איירון מן 3" חצה את קו מיליארד הדולרים. גם חשבון הבנק שלו תפח עד מאוד: עבור הסרט הראשון בסידרת "הנוקמים" (שהפך עד מהרה לסרט השלישי הכי מכניס בהיסטוריה) הוא קיבל יותר מ־50 מיליון דולר. על תפקידו בחלק השני הוא צפוי להרוויח אפילו יותר.

"מטורף, הא?" אומר דאוני. "מארוול מאוד כועסים. אבל אין מה לעשות. הם מכנים אותי 'עלות אסטרטגית'".

האולפנים, מצידם, השכילו לבנות סביב דאוני יקום קולנועי שלם, שכולל גיבורים דוגמת קפטן אמריקה, ת'ור והענק הירוק. ההצלחה גדולה עד כדי כך, שכל האולפנים האחרים מבקשים כעת לחקות אותם. באולפני וורנר מנסים להרים קבוצת סופר־גיבורים משלהם, שתתחרה בנוקמים; אולפני פוקס נמצאים בעיצומו של מאמץ שאמור לעשות דבר דומה עם חבורת האקס מן; וסוני כבר הספיקו לעשות את "ספיידרמן", אבל זה לא עבד. לאחרונה הם פנו למארוול וביקשו עזרה, מקרה קלאסי של "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם".

"בהתחלה הייתי משוכנע שאני אחראי לתופעה הזאת", אומר דאוני על חלקו בהצלחה הבלתי נתפסת של מארוול. "אחר כך הבנתי שאני בסך הכל כיכבתי בסרט הראשון בסידרה שיצרה תגובת שרשרת, ושאם כל הדברים שנפלו למקום לא היו נופלים למקום, שום דבר מזה לא היה קורה. אז אתה אומר לעצמך, בסדר, אני אמנם חלק מזה, אבל אני לא חיוני לזה. על כל פנים, כן, לתפקיד הזה יש משמעות גדולה עבורי. מארוול הוא סוג של אחוות אחים קדושה".

•     •

עושה רושם שדאוני אינו מסתפק בלהיות כוכב הקולנוע הגדול ביותר בעולם כיום. לצד פועלו הסופר־גיבורי, בשנים האחרונות היה אפשר למצוא אותו גם בתפקיד שחקן הוליוודי יומרני ב"רעם טרופי" (תפקיד שהביא לו מועמדות שנייה לאוסקר), מככב כשרלוק הולמס בשני להיטים מצליחים של גאי ריצ'י ומקים חברת הפקה עם אשתו סוזן.

כריס אוונס. קפטן אמריקה, בשבילכם // צילום: אי.פי

"השופט", הסרט הראשון שיצא תחת ידיהם של בני הזוג, בכיכובו של דאוני, לא צלח במיוחד בקופות ובביקורות, אבל זה לא גרם להם להוריד את הרגל מהגז. בין השאר, הם מתכננים להפיק רימייק לפינוקיו (דאוני יגלם את ג'פטו, כ"שילוב בין צ'יקו מרקס לג'ייק לה־מוטה"), וגם "שרלוק הולמס 3" נמצא בפיתוח. מה שכן, ייתכן כי התזכורת שהוא קצת פחות פופולרי מחוץ לשדה הבלוקבאסטרים היא שגרמה לדאוני להאריך לאחרונה את החוזה שלו עם מארוול, שהיה אמור להסתיים אחרי "הנוקמים 2". 

"פנו אלי ואמרו לי שרוצים אותי ל'קפטן אמריקה 3', וזה נחמד לדעת שצריכים אותך", אמר למגזין "אמפייר". "אני בן 50, והשעון מתקתק, ואני רואה את כל הסרטים שמתחרים בנו ואומר לעצמי, אולי אם נחבר בין שתי הסדרות האלה, 'איירון מן' ו'קפטן אמריקה', והתפקיד שלי יהיה מרכזי פחות - נצליח להאריך את הנסיעה הזאת עוד קצת".

•     •

לעומת זאת, מי שהחליט שלא לחדש את החוזה שלו עם מארוול הוא הבמאי ג'וס ווידון ("באפי ציידת הערפדים"), שהיה מעורב בשנים האחרונות בכל דבר, קטן כגדול, שיצא משערי האולפנים. כבר כמה חודשים טובים שהתסריטאי־במאי המבריק שניצב מאחורי ההצלחה הפנומנלית של האולפנים מספר לכל מי שרוצה לשמוע שאיירון מן וחבריו כבר יצאו לו מכל החורים.

"מעולם לא עבדתי כל כך קשה", אומר ווידון (50) בישירות אופיינית, כשהוא משווה את השנה האחרונה בחייו ל"סיוט", ואת רמת העייפות שלו לזו של פיטר ג'קסון בסוף הפקת טרילוגיית "שר הטבעות". אפשר להבין אותו. 

"יש בסרט החדש 11 דמויות ראשיות, ובכנות, זה יותר מדי. כל הסרטים שעשיתי היו סרטי אנסמבל, אבל מעולם לא היו לי כל כך הרבה כדורים באוויר בו בזמן. וזה רק עומד לגדול בשני הפרקים הבאים בסידרה. מבחינה יצירתית, מיכל הדלק שלי ריק. אני לא מרגיש שאני יכול לתת את מה שצריך לתת. בימוי הוא עסק לצעירים. אני מרגיש צורך לעשות משהו אחר, קטן יותר, משהו משל עצמי. העובדה שאני עדיין לא יודע מה זה מלהיבה אותי".

איך בעצם ניגשים לעשות סרט המשך לאחד הסרטים הכי מצליחים בהיסטוריה? 

"קודם כל, היינו צריכים להחליט מה עושים עם כל הדמויות האלה! רציתי דינמיקה שונה. אם הסרט הראשון עסק במפגש ובתהליך הגיבוש של הנוקמים, הרי בחלק הזה אנחנו בעיקר מפרקים אותם. הטריק הוא לעשות משהו אחר, ולא ליצור תחושת צפיפות. שהאלמנטים לא יכבידו. אתה לא רוצה למצוא את עצמך בטריטוריה של 'ספיידרמן 3' - ואני אומר את זה כמישהו שחושב שהסרט ההוא הכיל כמה דברים מוצלחים מאוד. אבל בהחלט אפשר להגיע למצב של עומס יתר. וזה הופך את הג'אגלינג לקשה מאוד".

העובדה שהסרט הקודם הצליח כל כך הלחיצה אותך כשניגשת לכתוב את החלק הנוכחי? בטח לא פשוט לגשת למלאכה בידיעה שמצפים מהסרט שלך לגרוף לפחות 1.5 מיליארד דולר.

"אם היה לי במחשב מקש שהיה כתוב עליו 'מיליארד דולר', סביר להניח שהייתי לוחץ עליו. אבל האמת היא שאני בכלל לא חושב על הדברים האלה. אני פשוט מנסה לכתוב את התסריט הכי טוב שאני יכול".

העובדה שכל יתר האולפנים מנסים לחקות אתכם עשויה לזרז את המיאוס של הקהל מהז'אנר? 

"אני מאוד אוהב את מה שנשיא מארוול קווין פייג עושה, כי הוא מתייחס לכל סרט כאל פרויקט בפני עצמו. כלומר, הוא לא מעוניין לפתח נוסחה. הוא מעוניין לבנות יקום קולנועי. כל זמן שמישהו כמוהו - שאכפת לו, ושמבין את העולם הזה לעומק - יהיה מעורב, הז'אנר הזה ימשיך לגדול. צריך כל הזמן לנסות ליצור גרסאות חדשות של הסרטים האלה, ולא ליפול אל תוך שטנץ".

yishai.kiczales@gmail.com

•             •             •

"הנוקמים: עידן אולטרון". רוברט דאוני ג'וניור // צילום: יח"צ

דם, יזע ובדיחות

"הנוקמים: עידן אולטרון" לא דומה לשום סרט גיבורי על שראיתם בעבר (חוץ מהסרט הקודם בסידרה, אולי)

בדיחות, מכות, דרמה, דמעות - "הנוקמים: עידן אולטרון" מכיל את כולן בכמויות אדירות. אין ספק שג'וס ווידון, שכתב וביים, מגיש למיליוני המעריצים של מארוול בלוקבאסטר מפלצתי נוסף, שיגרום להם לצהול ולצווח כמו ילדים מתלהבים שאכלו יותר מדי ממתקים.

אבל למרות שהוא מצוין, ולמרות שהוא עובר בטיל, ולמרות שיש בו כמה וכמה קטעים שממש בא לי לראות שוב בהקדם האפשרי (כמו זה שבו איירון מן מביא לענק הירוק שורה ארוכה של אגרופים לפרצוף, או זה שבו חברי הנוקמים מנסים, כל אחד בתורו, להרים את הפטיש של ת'ור) - "עידן אולטרון" אינו מושלם. והוא אינו חדשני ורענן כמו החלק הראשון בסידרה, שנחת על המסכים לפני שלוש שנים.

לא כל הבחירות שהתסריט הפעלתני מבצע מובילות למקומות מספקים (נפילת מתח קלה מורגשת באמצע הסרט, וכך גם בעיצומה של המערכה השלישית, שמזכירה מאוד את זו של הסרט הקודם); ושבע שנים לאחר שהיקום הקולנועי של מארוול יצא לדרך, יש להודות שחלק מהאלמנטים - בייחוד אלה שתפקידם לקשור בין כל סדרות הסרטים השונות ולהניח את היסודות לסרטי ההמשך הבאים (כמו העיסוק הבלתי נגמר ב"אבני הנצח", למשל) - מתחילים לחזור על עצמם ולעייף. 

אבל למה להיות כבדים? אשקר אם אומר שחיוך גדול לא היה מרוח על פרצופי מתחילת הסרט ועד סופו. כל כך הרבה דברים טובים (ומגניבים, במובן החנוני) קורים במהלך 142 הדקות של "עידן אולטרון", שלא די בצפייה אחת כדי לקלוט את כולם. הפריימים הרבה יותר דחוסים, דינמיים ושאפתניים מאשר בסרט הקודם. הדמויות הרבות מתעופפות לכל הכיוונים במהירות עצומה, תוך כדי שהן עוקצות זו את זו, הולכות מכות זו עם זו, ומשחררות פאנצ'ים על ימין ועל שמאל (עושה רושם שהפעם ת'ור הוא שקיבל את השורות הכי טובות).

גם הנבל שגויס לסיבוב הזה - הרובוט הרצחני אולטרון - מתברר עד מהרה כהברקה ייחודית: באופן חריג לסרט קומיקס, זה קורה פחות בגלל איך שהוא נראה, ויותר בגלל הדברים שיוצאים משפתי המתכת שלו. 

אין ספק שהנשק הלא סודי של הסידרה, היה ונותר ג'וס ווידון - אמן פופ במלוא רמ"ח איבריו, שממשיך ועושה כאן את הדבר שהוא נולד לעשות. היכולת שלו לנהל את הקאדר המפלצתי שעומד לרשותו, לאזן בין תריסר הדמויות, להניע את ההתרחשויות, לשנות את הטון לפי הצורך, לקחת פניות פתאומיות ולא צפויות ולשמור על אווירה קלילה ומודעת לעצמה לאורך כל הדרך (למרות שלא כל הדברים שמתרחשים קלילים במיוחד) היא מדהימה. מקורות ההשראה שלו - שנעים בין יוג'ין או'ניל לרוד ראנר ("ביפ! ביפ!"), בין ג'ורג' קיוקור לניטשה, ובין האמפרי בוגארט ולורן בקול לאחים כהן - מבטיחים שהתוצאה לא תהיה דומה לשום סרט גיבורי על שראיתם בעבר (חוץ מהסרט הקודם בסידרה, אולי).

היות שטביעות אצבעותיו ווידון נמצאות על כל פריים של הסידרה עד עתה, יהיה מעניין לראות כיצד הנוקמים יסתדרו בלעדיו בסרט הבא. אבל דייה לצרה בשעתה. נכון לעכשיו, "עידן אולטרון" הוא הסרט שמציב את הרף עבור קיץ 2015. בואו נראה אם מישהו יצליח להתקרב אליו. 

"הנוקמים: עידן אולטרון" ("Avengers: Age of Ultron"), כתב וביים: ג'וס ווידון. ארה"ב 2015

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו