"עולי הרגל יימנעו מללפף תרבוש, בדים או מפיות בצבע לבן על ראשם, שכן רק למוסלמים הזכות לכך", המליץ לעמיתיו הצליינים, ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, הנזיר הדומיניקני פליקס פברי, מחשובי עולי הרגל לארץ ישראל בימי הביניים.
בדף "הנחיות לעולה הרגל לארץ הקודש", שאותו צירף לרשמי מסעו, הוסיף והזהיר פברי את המבקרים בארץ הקודש, "להיזהר מלצחוק בלכתם יחדיו לבקר במקומות הקדושים", ובעיקר "להישמר מלעבור ליד קברי מוסלמים", שכן "המוסלמים מאוד כועסים בראותם עולי רגל ליד קבריהם...", "...ורוגמים באבנים כל מי שעובר במקום, בהאמינם שהדבר טורד את מנוחת המתים".
פברי היה דרשן וצליין ממוצא שוויצרי, שכתב ספרי מסעות וביקר בארץ ישראל בשנים 1480 ו־1483, בשלהי השלטון הממלוכי, כ־35 שנה לפני שהטורקים כבשו את הארץ. הוא היה ציניקן חד־לשון, ציורי וגדוש בהומור, זאת בניגוד לכובד הראש ולרצינות שבהם הצטיינו כתביהם של רבים מעולי הרגל האחרים לארץ ישראל.
הוא ביקר בכל המקומות שבהם ביקרו עולי הרגל המפורסמים בני תקופתו - רבי משולם מוולטרה, ברנרד פון בריידנבאך הגרמני ורבי עובדיה מברטנורא - אבל רוח דבריו היתה שונה, משוחררת פי כמה וכבולה פחות למוסכמות. פברי לא חשש ללגלג על בני דתו, להשתלח במוסלמים ומעט גם ביהודים, והכל בלשון קלילה.
את כתיבתו ייחדה גם זווית הראייה הפרקטית: לא רק סיפורי קדושים ומקומות קדושים, אלא גם מידע שימושי לטובת הצליינים כמו מקומות לינה, מחירים, סדרי תפילה ועוד, מעט בדומה למידע שמדפיסים בימינו מדריכי תיירות פופולריים.
יצירתו, שנכתבה בשפה הלטינית (ותורגמה לאנגלית ולצרפתית), משתרעת על פני 1,000 עמודים. עכשיו, הודות למפעל יוצא דופן שיזם "אריאל", כתב העת הוותיק לידיעת ארץ ישראל, רואים אור, בפעם הראשונה בעברית, חלקים נבחרים מעבודתו של פברי.
היחיד שתירגם קודם לכן קטעים קצרים מפברי הוא מיכאל איש שלום, בספרו "מסעי נוצרים לארץ ישראל". המתרגמים הנוכחים (בהתנדבות) הם אחדים מקוראיו של "אריאל", שאותו עורכים אלי שילר וגבי ברקאי, שניים מחוקריה הידועים, בני תקופתנו, של ארץ ישראל וירושלים.
פברי ביקר בארץ באותו עשור שבו ביקר בה עולה רגל מפורסם אחר, רבי עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה הידוע. שניהם ביקרו לא פעם באותם המקומות, ומי שישווה בעתיד בין תיאורי השניים ילמד בוודאי הרבה, לא רק על אתרי הארץ לפני יותר מ־500 שנה, אלא גם על הדרך השונה שבה מציירים את המציאות שניים מגדולי מסייריה של ארץ ישראל - האחד רב יהודי והאחר נזיר נוצרי.
בידי המוסלמים
כשהגעתי לארץ ישראל, מתאר פברי, "פצחו הנוסעים, בעידודו של רב החובל, בשירי דת, ושירתם הצטרפה לצליל אחד מתוק ומלא התלהבות שכמוהו לא שמעתי מימיי".
שני אתרים ששמו של שלמה המלך נקשר בהם בטעות, זוכים אצל פברי לתיאור שבימינו יש בו עניין מיוחד: אורוות שלמה בהר הבית - שהמוסלמים הפכו אותם כידוע לפני כ־15 שנה ל"מסגד אל־מרוואני", תוך פגיעה קשה בעתיקות הר הבית; ובריכות שלמה - מדרום לבית לחם, שנועדו לשמש מקור אספקת מים לירושלים בימי בית המקדש השני. הבריכות מצויות היום בשטח A שבשליטת הרשות הפלשתינית ונדרש אישור מיוחד כדי לבקר בהן.
פברי מתאר את קימורי אורוות שלמה כמחסן זבל גדול שאליו "זורקים המוסלמים את כל האשפה שבמקדש ובחצר". הוא גם מבטל, ממש כמו החוקרים בימינו, את הסברה המוטעית, שחדרים תת־קרקעיים אלה היו אורוות הסוסים של שלמה המלך, ומעלה סברה מעניינת ששימשו לרוקחות ולהכנת בשמים.
רבי עובדיה מברטנורא מתאר באיגרותיו מבנה שמזכיר בצורתו את אורוות שלמה. הוא מציין ששם "מלא עפר אשר השליכו מהריסת הבית", וכי "בכל עמוד ועמוד יש נקב להכניס בו חבל, ואומרים כי שם היו קשורים האלים והפרים של זבחים".
בדורנו נחשפו קטעים רבים של אמת המים העתיקה שהובילה מים מבריכות שלמה לירושלים, והיא נחשבת לאטרקציה תיירותית וארכיאולוגית מן המעלה הראשונה. פברי ראה בעיניו את מלאכת השיקום של אמת המים הזאת, על ידי פועליו של הסולטן הממלוכי קאיתבאי, ותיעד אותה: "מעל לבריכות הללו, ממול ההרים, ראינו למעלה משש מאות כופרים חופרים ועובדים כדי להביא מים זכים לירושלים".
ופברי ממשיך: "כיוון שנמצאו מים בין הרי המדבר, לא רחוק מחברון, מרחק רב מהבריכות ההן, משתדל הסולטן להביא לירושלים את מימיהן בהוצאות מרובות ובעמל רב, בעבודה נבונה ובדרכים מתוחכמות... על ידי חציבות בסלעים ובפירי אבנים, במרחק של שמונה מילין גרמניים, במורד שנעשה על פי חישובים בתוכנית מתאימה"
"כולם תמהים לדעת", רשם פברי עוד, "מה עולה בדעתו של הסולטן לעשות לירושלים, שהוא מבזבז כסף רב ועושה כה רבות כדי לספק לה מים? המוסלמים סבורים שהוא מתכוון להעביר את מושבת הממשלה מבבל לירושלים. היהודים מקווים כי כאשר תיבנה ירושלים מחדש, הוא יחזיר להם אותה. אולם הנוצרים תוהים, שמא כוונתו לחזור לנצרות שהיפנה לה עורף, ולהשיב להם את העיר ירושלים ואת כנסיית הקבר הקדוש".
על התנהלותם של המוסלמים באותן שנים מספר פברי כי "אינם מרשים לכל מי שאינו בן דתו של מוחמד להיכנס למקדש, וכל מי שייתפס כשהוא שם, יהודי או נוצרי, הם יכריחו אותו להמיר את דתו - אחרת ישלם בחייו". גם רבי עובדיה מברטנורא (באותן שנים) מתעד מציאות דומה, וגם מתאר את שער הרחמים בחומה המזרחית של הר הבית כ"שני שערי ברזל סגורים... שאינם נראים על גבי הקרקע אלא חציים בחוץ וחציים טבעו בארץ, ואומרים כי כמה פעמים ביקשו הישמעאלים להוציאם משם ולא יכולו".
פברי מתעכב אף הוא על שער הרחמים, שכינויו בפי הנוצרים הוא "שער הזהב" (דרכו - על פי המסורת הנוצרית - נכנס ישו לירושלים; נ"ש). הוא מספק תיאור משעשע ורציני כאחד על התנהלות הנוצרים ליד השער, ש"הערבים אינם מרשים לנו להתקרב אליו": "השער עשוי לוחות עץ עם פסי נחושת... הערבים חותכים ממנו חתיכות, ומוציאים ממנו מסמרים ומוכרים אותם לנוצרים... ונוצרים טובים מחרפים את נפשם וניגשים אל השער בלילה ונוטלים חתיכות ממנו... כל הנושא חתיכה משער זה מוגן ממחלת הנפילה ומפגעי מגיפה..."
פברי פקד גם את יד אבשלום ותיאר כיצד "כל הילדים העוברים ליד מציבה זו, בין אם הם יהודים ובין אם הם ילדים מוסלמים או נוצרים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המציבה; ובשעה שהם זורקים את האבנים, הם מקללים את אבשלום ומלגלגים עליו ועל אחריתו הרעה, בגלל אי ציותו לאביו... יתר על כן, אם יש למישהו בירושלים בן סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המציבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת רשעותו ומותו של אבשלום. זוהי דרך התיקון היעילה ביותר לילדים בירושלים..."
התפתחות ושודדים
עולה הרגל המפורסם מימי הביניים, שהקדיש דפים רבים לתיעוד היסטורי של ממלכת ירושלים הצלבנית ושל הסולטנות הממלוכית בימיו, משרטט בעטו גם את תמונת עולי הרגל הנוצרים, "השרועים (בהר ציון; נ"ש) אין אונים על האדמה".
המראות מזכירים את התופעה הידועה כיום כ"סינדרום ירושלים": "כוחם נטשם, כאילו שכבר לא חשו את סבלם, מכיוון שרגשות התמסרותם גברו עליהם. אחרים נעו אנה ואנה, מכים על חזם כאילו מונעים בידי רוח רעה. כמה כרעו בברכיים חשופות והתפללו בדמעות... אחרים גופם רעד בבכי מר שלא יכלו לעוצרו... היו שהשתרעו זמן כה רב מבלי לזוז, עד שנראה כאילו אינם עוד בין החיים... כמה מהם, מתוך התמסרות יתר... עשו תנועות או עוויות מוזרות וילדותיות..."
פברי, בניגוד לימינו, אינו מתייחס לתמונות הללו כאל מחלה או ליקוי. התרשמותו שונה: "...נעים היה לראות את רצינותם הרבה והתנהגותם השונה של עולי הרגל..."
כאמור, באותה תקופה שולט בארץ קאיתבאי, שנחשב לגדול שבסולטני הממלוכים. ממקום מושבו בקהיר הוא מנצח על תנופת בנייה עצומה. גשרים, ח'אנים ומצודות משמר מוקמים ומשומרים לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. קאיתבאי (1468-1496) משקיע גם במבני פאר ובמדרסות מפוארות בעיר העתיקה של ירושלים ובהר הבית. מדובר בפנינות אדריכליות שעד היום נחשבות לאטרקציה תיירותית.
קאיתבאי גם מוריד את סכומי הכופר שעולי הרגל נדרשים לשלם עבור ביקור במקומות הקדושים. עם זאת, הוא אינו מצליח להשתלט על כנופיות השודדים, שעושות בדרכי הארץ ככל העולה על דעתן. פברי אישית נפל קורבן להן. הוא מקדיש דפים רבים לתרבות השוחד וכופר הדרכים ששודדים מוסלמים גובים מעולי רגל נוצרים, כתנאי לביקוריהם באתרים שונים ולמעברם בדרכים שמובילות לאתרים אלה. פברי נתקל לראשונה בתופעה במרתפי פטרוס הקדוש, סמוך לנמל יפו. אחר כך הוא חווה זאת מדרום לירושלים, כאשר קבוצת ערבים מבית לחם יוצאת לקראתו ולקראת מלוויו. הוא מתאר את הבעתה שאחזה בקבוצה ומספר על המו"מ שהתקיים עם הערבים - "שרק רצו לסחוט מאיתנו כסף".
השודדים המוסלמים הגרועים ביותר באותה תקופה הם בני שבט התעמרה, שהקימו בית קברות סביב קבר רחל ונודעו באלימותם הרבה. גם פברי ביקר בקבר רחל. הוא מתאר את המתחם כבניין דמוי קפלה, הבנוי כולו אבנים, ללא עץ, בשונה מתבניתו כיום או בראשית המאה. פברי מתאר גם רהט (מתקן שתייה) שהמוסלמים הקימו במקום, כדי לספק מים לאלה הפוקדים אותו. ואכן - בגלויות נוף ישנות מראשית המאה ה־20 עדיין אפשר להבחין באותו רהט, שאינו קיים עוד.
פברי סייר גם בעמק יהושפט השוכן בין הר הזיתים לעיר דוד. לעמק זה משמעות מיוחדת במסורת הנוצרית ובו עתידים כל בני האדם לעמוד יחדיו ביום הדין, אלא שפברי ספקן וציני: "...עולי הרגל עורמים לעצמם אבנים בעמק, כדי להבטיח מקום לעצמם, שם יוכלו לשבת ביום הדין... כששואלים בדבר גודלו של העמק, מתוך כנות, אתה נאלץ להודות שהוא אינו בעל מימדים גדולים וכי בצורתו זו יוכל בקושי להכיל בתוכו עם אחד... אולם, ביום הדין תהיה צורת העמק הזה שונה... יתר על כן, המקומות הצרים יורחבו והעקוב יהיה למישור!"
"ירושלים המסכנה"
בשלב מסוים הגיעו פברי ומלוויו לנהר הירדן, "הנהר שבו יוחנן הקדוש הטביל את ישו". במקום זה, הוא מזכיר, "עברו בני ישראל את הנהר בדרכם לארץ הקודש, לאחר שיצאו ממצרים וחצו את המדבר. אלוקים עשה להם ניסים רבים. שעה שהגיעו לנהר, ניצבו המים מזה ומזה והם עברו בו בחרבה... יכבדו נא הצליינים בכובד ראש ובדבקות את המקום ויימנעו משחייה קלת דעת..."
פברי ומלוויו צפו גם לעבר סדום ועמורה: "ערים אלה חרבו באש משמיים בשל חטאים אין ספור. כך נוצר ים המוות העמוק ועד היום עולים משם עשן ואדים ממשרפות השאול..." פברי שטבל בים המלח הוסיף: "נגענו וטעמנו מהמים המקוללים וחשנו בהם אותות גלויים של חרון ה'".
באונייה שהביאה אותו לארץ, פגש פברי נוסע מפורסם אחר לארץ ישראל, את ברנרד פון בריידנבאך הגרמני. גם פברי וגם פון בריידנבאך ביקרו בחברון, אך הכניסה למערת המכפלה נחסמה בפניהם כמו בפני אלפי הצליינים שפקדו את הארץ באותן שנים.
פברי זעם על כך: "נאמר לנו שאל לנו לבקש זאת כי לא יוכלו להיענות לנו בעד שום הון שבעולם; בעיניהם המסגד (במערת המכפלה; נ"ש) עולה בקדושתו בהרבה על המסגדים בירושלים. עם זאת, הם הירשו לנו להתפלל ליד המדרגות העולות למסגד".
עוד תיעוד בעל משמעות לימינו הוא זה המספר כיצד ניסו היהודים לשווא לרכוש את המבנה על הר ציון שבו מצוי קבר דוד, וכיצד הרסו המוסלמים את הצלמים והתמונות שהנוצרים הציבו במקום. "ירושלים המסכנה", התרשם פברי, "יודעת עתה, ותדע בעתיד מצור, חורבן, אימה, השפלה וייסורים יותר מכל עיר אחרת בעולם".
תשע שנים לאחר ששב לגרמניה (בשנת 1502) מת פברי. הנוסח הלטיני המפורט של כתביו הופיע רק מאות שנים לאחר מכן ב־1843 וב־1849. החלקים על ארץ ישראל תורגמו לאנגלית והופיעו בכרכי ה־P.P.T.S. חלקים נבחרים מעבודה זו פורסמו כאמור עתה בעברית בכתב העת "אריאל".
איורים: באדיבות הוצאת ספרים אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו