"הערב אתם בבית, בשידור חי, בוחרים את הנציג הישראלי לאירוויזיון בווינה", פתחה רותם סלע את הערב. "למי תשנו את החיים?" שאל אסי עזר בהומור אופייני בתחילת הגמר. רגע, מה גמר? עכשיו? כבר? מתי היו הרבע, החצי? מתי בכלל היתה עונה? אז מסתבר שהיתה. במשך חודשיים וחצי שודרה "הכוכב" פעמיים בשבוע בפריים טיים, ובכל זאת איש לא נחקר, שערורייה לא התרחשה, רייטינג לא טיפס.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אקורד הסיום של "הכוכב הבא" היה עצוב כמו העונה כולה. שעות לפני הפתיחה, שעון העצר תיקתק לאחור לקראת השידור החי - הראשון, והיחיד - של העונה. אם זה לא היה מצחיק, זה היה משהו. "הכוכב" היתה ירייה מתוכננת בראש. עונה שלמה מוקלטת היא התאבדות של פורמט הבנוי על בניית מתח, אדרנלין ושיא של שידור חי. הציפייה לבלתי צפוי - כלומר לזיופים או להתמוטטות עצבים (ולחלופין לביצוע אדיר ובלתי נתפס) - היא שמחברת את הצופים לריאליטי כישרון. העונה, ויתרו ב"קשת" על החיבור לדרמה לטובת חיבור לחגיגות ה־60 לתחרות הטראש והנצנצים. ובאמת, כלום לא קרה בתוכנית. היא היתה יבשושית ומנותקת מהקשר, בדומה למבט בעיניים של רותם סלע. סלע הטכנוקרטית לא עמדה באף מבחן עד לגמר. ברגע האמת, היא החליפה שלושה אאוטפיטים יפים בתזמון מושלם, וזהו. מלבדה, היה שם עזר, נחוש להדגים התרגשות מאולצת, ושופטים - שעד רגע כתיבת שורות אלו לא ברורה מהי תרומתם לפורמט.
לאורך העונה ניסתה הריאליטי לפנות לכל מיני כיוונים, שוטטה בין "האח הגדול" (וידויים, יחסי קירבה פיקטיביים), "דה וויס" (שירה בשפה הנוכרית אנגלית - כולל שני ביצועי הגמר של הזוכה, נדב גדג') ו"השיר שלנו" (קיטש סכריני המותאם לבנות 12 ולחובבי תחרויות זמר). הבימוי המוגזם הפך אותה לתוכנית סינתטית, שלא התירה לטיפת רגש ספונטני לחדור פנימה. כל הזיוף המוגזם הזה התנקז לגמר - שואו אוף נוצץ עם נגיעות פופ, בלדה רומנטית ומוסיקת עולם - אשר מובטח שלא תזכרו ממנו דבר.
ארבעה פיינליסטים העפילו לגמר נטול באזז והתרגשות. דפיקות לב מואצות נרשמו רק בקרב המתמודדים וקרוביהם - ואולי גם בקרב אנשי הטכנולוגיה של "קשת", שגילו שהפעלת אפליקציה לראשונה בגמר היא לא רעיון מוצלח. שעתיים וחצי של שידור נמרחו דרך שני דו־קרבים, מעברונים מוקלטים, נאמברים עם השופטים (בהם נרצחו, בין היתר, להיטיה של קרן פלס), המון פרסומות, תלת־קרב, פרסומת הגמר, השיר שייטחן ברדיו של נדב גדג' ומסך שעלה באיטיות למעלה - מזכיר על מה הריאליטי הזו היתה במקור.
ההחלטה הרת הגורל - מי יהיה נציג ישראל בארוויזיון 2015, כלומר מי יזכה לטוס עם פמליית הערוץ הראשון לווינה - התקבלה הרבה לפני מטחי הקונפטי. השאלה, אגב, אם ייצוג באירוויזיון הוא פרס או עונש (לעוף בחצי הגמר ולהתלונן על אנטישמיות?) לא נענתה בערב הגורלי. "שלושה ביצועים מאחורינו, הרמה מאוד גבוהה", נסחפה סלע קלות אחרי השירים הראשונים. "טוב, זה משוגע", התלהב עזר רגע לפני הסוף. האמת היא ששניהם יודעים שהיכולת של זמרים אנונימיים לעורר רגשות עזים הולכת ופוחתת. תחושת השובע גדולה. זו לא רק הדומיננטיות של "המירוץ למיליון" - זה השילוב של הכל יחד. משתתפי העונה הנוכחית ישובו לאלמוניותם - מעדכנים אותי באוזנייה: כבר שבו - והפיינליסטים יזכו לכמה שבועות של שיכרון חושים, שיסתיימו במקרה הטוב בהופעה בערוץ 24. וגם במקרה הרע. הערב הסתיים עם איום מרומז: לפיאסקו הזה עומד להיות המשך. אם כך, אין ברירה. טיפקס אמרו את זה לפני: push the button.