ארווין יאלום שותק. הרגע שאלתי אותו אם הוא הרגיש אי פעם אהוב על ידי אמו, ועכשיו אנחנו מביטים זה בזו דרך מצלמת סקייפ. יכול להיות שדמיינתי לחלוחית בעיניו? כי בכל זאת, אוקיינוס מפריד בינינו, אבל השתיקה שלו רבת משמעות. אני ממתינה שהוא יתעשת. "היא היתה מאוד מסורה לי", בורר יאלום את מילותיו. "היא היתה מביאה לי כל דבר שנזקקתי לו מבחינה חומרית, אבל היא לא היתה אישיות חמה או עוטפת. לא היו לה יחסים חמים עם אף אחד, והיא היתה ביקורתית לגבי כל מי שהכירה. אז אני מניח שאם היא אהבה מישהו, היא אהבה את אחותי ואותי".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ראיון עם הפרופסור האגדי בן ה־83, מגדולי הפסיכיאטרים בדורנו, הוא הגשמת חלום עבור כל אחד שקרא את ספריו ולמד כמה קורסים בפסיכולוגיה (במקרה שלי, לא מספיק קורסים). הוא מתאפשר לרגל שידורו של סרט תיעודי עליו, "התרפיה של יאלום", שישודר בערוץ 8 ביום שני בערב.
הסרט עוקב אחר חייו של יאלום, עדיין מלא אדרנלין, והוא עמוס בתובנות פסיכולוגיות ופילוסופיות מעוררות השראה. יאלום מתאר בו את עבודתו, את מפגשיו עם מטופלים, ומשתף את הצופים במסקנות משישים שנים של טיפול בבני אדם. כמו ביצירות אחרות שלו, גם כאן הנפש האנושית נחשפת במערומיה.
פן אחר של הסרט מציג את יאלום עצמו כגיבור מזן אחר - איש משפחה (נשוי באושר, שימו לב, משנת 1954 ועד היום, לאותה אישה - מרילין, סופרת ופרופסור לחקר תרבויות), אב לארבעה וסב לשבעה. הוא מתבונן בסיפוק על הדרך המוצלחת שעשה בחייו ומנסה להביא אחרים להתבוננות שלמה ומפוכחת על חייהם שלהם. אחרי צפייה בסרט, תרצו להתחפר בקליניקה שלו לשבוע, או לפחות להרים טלפון לאמא.
סשן 1
אמא
יאלום מטפל כבר קרוב לשישים שנה במסגרות אישיות וקבוצתיות, ונחשב מחסידי הגישה האקזיסטנציאליסטית. הקליניקה שלו, המצויה במרחק יריקה מביתו שבפאלו אלטו, קליפורניה, טובלת בים ירוק של צמחייה, ואפשר לשמוע בה את ציוץ הציפורים. אנשים שלווים יירדמו כאן בקלות, אנשים סוערים ייכנסו לסטרס.
יאלום עתיר הניסיון מוכן לכל תרחיש, כולל לשאלה הראשונה שלי, האם קרא את כל מאות הספרים המסודרים בספריית הענק המקיפה את קירות הקליניקה שלו. "כן, בוודאי, אחד התחביבים האהובים עלי הוא קריאה. בכל רגע נתון אני נמצא באמצע קריאת ספר או שניים".
לאיזה מספריך אתה הכי מחובר כיום?
"לספר 'אמא ומשמעות החיים', ספר מאוד אישי ואינטימי שמספר עלי ועל אמי. זה הסיפור הכי טוב שכתבתי, הכי עוצמתי והכי כן".
יאלום עשה "מחוברים" לפני שהפורמט הומצא: הוא לא צילם עצמו מחטט לעצמו בפצעים, אבל צלל לתוך נפשו בכתב, ותיעד את יחסיו עם הוריו.
הוריו, בנימין ורות, היגרו בשנות העשרים של המאה שעברה מהעיירה הפולנית זלץ לארה"ב. הם חלמו להיות אמריקנים, אבל הקימו בוושינגטון בית יהודי, שאותו הוא מתאר כקשה וקר. "לא היתה לי ילדות טובה או מאושרת. היתה לי ילדות קשה ומורכבת. היה קשה לגדול שם.
"היום אני מבין שלא הכרתי אותם כלל. אני נדהם כמה מעט ידעתי על חייהם, על חייהם המוקדמים. הם לא דיברו בכלל על הילדות שלהם ועל המולדת הישנה, ולא בגלל שלא שאלתי - הם פשוט לא רצו לדבר על זה. כמו הרבה משפחות יהודיות, הם לא דיברו על השואה כשהיא אירעה - כדי לחסוך לילדים את הכאב. בדיעבד אני יודע שהם נפגעו מאוד ואיבדו בשואה קרובי משפחה רבים. בזמנו, לא ידעתי על זה כלום.
"בסופו של דבר, אני לא יודע עליהם הרבה, ומנקודת מבט של מבוגר אני מבין שהיו להם חיים קשים. אמי עבדה וטיפלה בהוריה - היא ואבי עבדו במכולת שישה ימים בשבוע, 12 שעות ביום - הם לא הכירו אנשים מלבד המשפחות היהודיות שגרו סביבנו, והם לא נהנו מחייהם. אני לא מבין אותם, ולא הבנתי אותם מעולם".
גם בעשור התשיעי לחייו, יאלום לא יכול להרפות מדמותה הגדולה של האם, המתוארת בסרט כסטריאוטיפ של האם הפולנייה מהסיוטים - דאגנית, תוקפנית וחמוצה. יאלום לא שוכח לה דבר. "היא לא היתה אדם קל", הוא אומר במהלך הסרט, "אף אחד לא הסתדר איתה. אף פעם לא היתה לה מילה טובה לומר על אף אחד. אני לא יכול להוציא אותה ממחשבותיי, יש לי כמיהה לדבר איתה. קשה יותר להתאבל על אנשים שיש לך חשבון פתוח איתם.
"כשאני חושב עליה, אני מצטער על חייה. היו לה חיים קשים. היא הגיעה לארה"ב בגיל 21, ועבדה קשה מאוד בחנות המכולת המשפחתית. היא עבדה מבוקר עד ערב, לא זכתה להשכלה כלל והפכה לאדם כועס ושלילי. היא לא היתה אישה שמחה.
"אני עצוב שלא הפכתי אותה לשמחה יותר. בגיל ההתבגרות התרחקנו מאוד, לא דיברתי איתה כמה שנים, למרות שגרנו באותו בית. יכולתי להיות בן טוב יותר. ניסיתי להיות כזה אחרי שנישאתי, ביקרתי אותה וטילפנתי אליה הרבה, כך שלפחות אני יודע שניסיתי.
"בהמשך החיים היא היתה מאוד גאה בי. היא לא יכלה לקרוא את ספריי, כי לא קראה אנגלית, אבל היא החזיקה את כל ספריי והראתה אותם לאנשים שבאו לבקרה, גם כשהיא כבר לא ראתה טוב. היא היתה גאה בהישגיי בשלבים מאוחרים בחייה, וזה נעים לדעת שהסבתי לה שמחה בדרך מסוימת".
מצליחנים שגדלו להורים לא משכילים מרגישים לפעמים שהם מזויפים. גם אתה חשת כך?
"לא. אני מרגיש כמו אדם שהשיג הרבה בחייו, ואני גאה בכך. הזיוף שאת מתארת הוא תופעה נפוצה מאוד, זו תחושה אמיתית של הרבה אנשים. אבל אני, כמו ילדים רבים שהיו להם הורים אמריקנים לא משכילים, הרגשתי שגידלתי את עצמי. למעשה, רוב בני דורי חשו שהם גידלו את עצמם במובנים רבים. הוריי בקושי דיברו אנגלית, לא היתה להם השכלה, הם באו לארה"ב בשנות העשרים המוקדמות, וכל מה שעשו היה רק לעבוד - אז לא היה לנו מנטור, מורה דרך או הכוונה".
בהמשך החיים היה לך מנטור כזה? מישהו שראה אותך?
"אשתי. מרילין ואני מכירים מאז גיל 15, ותמיד היינו קרובים, עוד לפני שנישאנו. מלבדה יש לי חברים קרובים שאני מכיר מאז ימי התיכון והקולג', אנשים שאני בקשר קרוב איתם כבר עשרות שנים, והם היו העדים המרכזיים לחיי".
בצעירותו. "גידלתי את עצמי"
סשן 2
טיפול
יאלום גדל בוושינגטון, "בצד הרע של העיר", ומצא מפלט בספרייה - שם השביע את רעבונו האינטלקטואלי. כנער חלם לכתוב כמו דוסטויבסקי או טולסטוי, ומפגש מכונן שלו עם דמות משמעותית התרחש לבסוף, כשפגש את ד"ר מנצ'סטר, רופא ששימש לו השראה והוביל אותו ללימודי הפסיכיאטריה.
הוא נחשב לאבי הטיפול הקבוצתי. ספרו המכונן "טיפול קבוצתי - תיאוריה ומעשה" הוא התנ"ך של התרפיסטים ושל כל מי שאי פעם ישב במעגל ושמע איך אחרים מרגישים.
"אני מרגיש שהדבר הכי חשוב שנוכל לעשות כמטפלים זה לבסס קשר אנושי טוב בינינו לבין המטופל", הוא שוטח את המשנה שהקנתה לו שם עולמי. "אנחנו המטפלים צריכים להיות אותנטיים, ולתת למטופל הזדמנות לבחון לעומק את חייו. הידיעה שיש מישהו שמקשיב למטופל ובוחן איתו את העולם תמיד עוזרת לו לשפר את איכות החיים שלו".
הוא מציע תרגיל לכל אדם המבקש לבחון את חייו: לשאול את עצמו מה יוכל לעשות כדי שבעוד שנה לא ירגיש חרטה על האופן שבו הוא חי. "שאלו את עצמכם: האם עליכם להחליף עבודה? לחפש קשר משמעותי? לפתח תחביב חדש?"
למה להתרכז דווקא בחרטה?
"משום שאנשים מתחרטים על מעשים שגרמו להם בושה או צער, וגם על דברים שרצו לעשות ולא עשו. ממש לאחרונה היתה לי מטופלת שאמרה לי שבמבט לאחור, היא מתחרטת ומתביישת על דברים שעשתה, וגם מצטערת על דברים שרצתה להשיג ולא הספיקה, חלקים בעצמה שרצתה לפתח. היא הרגישה שביזבזה את חייה.
"מגוון החרטות האנושיות הוא גדול. אנשים מתחרטים על שלא מצאו אהבה, שהרסו קשר משמעותי או שנשארו בעבודה מסוימת יותר מדי זמן, רק בגלל שהיא היתה נוחה ובטוחה והתאימה להם בתקופה מסוימת. אנשים מתחרטים שלא עשו דוקטורט או שלא בחרו בקריירה מוסיקלית. כל אדם הוא שונה, כמובן, כל אחד מסתכל על החיים בצורה שונה, אבל אלו סוגיות שחוזרות על עצמן. כולם מתחרטים".
גם אתה מתחרט על דברים שעשית או שלא עשית?
"אני חי את החלק האחרון של חיי, ואני חש שאין לי חרטות. אולי יש ממש מעטות. במהלך חיי עבדתי בתחום שאני אוהב מאוד והשגתי הרבה יותר ממה שציפיתי להשיג. יש משהו משמעותי מאוד עבורי בלהיות רופא, מטפל, אדם שעוזר לאנשים.
"נוסף על כך, מאז ילדותי אהבתי ספרות ותמיד רציתי לכתוב ולהיות סופר, והעובדה שיכולתי לבלות הרבה בכתיבה שימחה אותי מאוד. אני אוהב מאוד את הפן היצירתי. כך שבסך הכל, אני חי בשנים האחרונות חיים נטולי חרטות. זה די מדהים, כי אני בשנות השמונים שלי, וזה כנראה החלק הכי טוב בחיי. ההזדקנות הופכת אותי ליותר יצירתי ולפחות חרד".
בחרת במקצוע קשה אבל מספק. אתה ממליץ לאנשים לבחור במקצוע הזה?
"אני חושב שטיפול בבני אדם הוא אחת העבודות הכי מעניינות בעולם. מבחינתי זו עבודה חלומית. אנשים לוקחים אותי לחייהם ומאפשרים לי לבחון איתם את חייהם, לעזור להם ולקיים איתם קשר קרוב. כל היום אני מקשיב לאנשים מספרים סיפורים מעניינים, ועוד משלמים לי על זה".
יכול להיות שהתמכרת לעבודה שלך?
"זו שאלה קשה", הוא מהרהר. "מצד אחד, לא עבדתי בערבים, תמיד חזרתי הביתה להיות עם המשפחה, להקדיש לה זמן. מצד שני, יהיה לי קשה לוותר על העבודה הזאת, אני אוהב אותה. כיום אין לי הרבה מטופלים ואני אוהב גם לכתוב, אבל אני רואה בעצמי אמן, ואני לא יודע אם אפשר להאשים אמן בהתמכרות ליצירה".
עם אשתו מאז 1954, מרילין. "אהבה זו דרך קיום", הוא אומר, "זה ריקוד", היא מוסיפה // צילום: יח"צ
כמו היבטים אחרים בחייו, גם הקשר בין יאלום לאשתו - המוצג בסרט בכמה סצנות ביתיות חמימות - מעורר השראה עבור מי שמאמין בכוחם של נישואים. הם מבלים יחד הרבה מהממוצע ("אני רואה הרבה את אשתי לאורך היום"). "אהבה זו דרך קיום", הוא אומר, ומרילין מוסיפה: "זה ריקוד".
הם הכירו כשהיו בני 15, והתחתנו אחרי תשע שנים. "צריך לזכור שהרבה מזה הוא עניין חברתי־סביבתי. כשאני הייתי צעיר, לא היו מסביב זוגות גרושים, זאת כלל לא היתה אפשרות. כל חבריי עדיין נשואים לנשים שאיתן התחתנו.
"הכרתי את אשתי הרבה לפני הנישואים, וידעתי למה אני נכנס. ידעתי שהיא תהיה פרטנרית טובה, יש לנו תחומי עניין משותפים, אנחנו אוהבים לחלוק דברים. אנחנו גם מבלים יחד הרבה יותר מהממוצע, אני רואה אותה לאורך היום. לכן הזוגיות שלנו יציבה גם היום".
זה נדיר.
"כן, אני יודע. אני רואה כמה מעטים מהמטופלים שלי מחזיקים מעמד בנישואים, וכמה גירושים הם נפוצים היום".
יחסיהם עם ארבעת ילדיהם ועם נכדיהם קרובים מאוד. בחגים האחרונים אירחו את המשפחה המורחבת מדי ערב לארוחות חגיגיות, שהפכו גם למסיבות שינה. את האידיליה הזאת מפר רק עניין פעוט: העובדה שכל ילדיו - שלושת בניו ובתו - גרושים.
"הגירושים שלהם הפריעו לנו מאוד", הוא מודה. "בינתיים שניים מהם נישאו מחדש. לילד השלישי יש מערכת יחסים טובה עם גרושתו, היא נמצאת אצלנו הרבה. לבתנו הבכורה יש חיים טובים מאוד, היא רופאה עם קריירה רצינית, ויש לה המון חברים".
סשן 3
זיקנה
בעוד שבני גילו מתמודדים עם דעיכתו של הגוף, שיבושי זיכרון ומחלות זיקנה, יאלום ממשיך לכתוב ולפגוש מטופלים. עד היום כתב ספרים רבים, ובהם רבי המכר "כשניטשה בכה" (שגם הפך לסרט), שמתאר סידרת מפגשים דמיוניים של הפילוסוף פרידריך ניטשה עם הרופא ד"ר יוזף ברוייר בסוף המאה ה־19, ו"אמא ומשמעות החיים".
מדי פעם הוא מרצה בפורומים שונים דרך האינטרנט, מקדיש זמן למשפחתו ולנכדיו ומבלה עם חבריו. ספרו האחרון, "יצורים של יום", עתיד לצאת לאור בישראל בהמשך השנה, וכעת הוא שוקד על כתיבת הביוגרפיה שלו. מבחינתו, הוא לא איש עסוק במיוחד, אבל אורח חייו עשוי לגרום לכל אחד לחשוב מחדש על הקשר בין זמן להספק.
מה המתכון שלך להזדקנות בריאה כל כך?
"יש לי מזל. יש לי חברים, אני לא סובל מבעיות גופניות חמורות, כמו אחותי, שמבוגרת ממני בשבע שנים וחולה באלצהיימר. אני משתדל לאמן את המוח שלי, לפגוש מטופלים, לשחק שחמט ששומר את מוחי פעיל, לכתוב ולקרוא כל הזמן.
"הייתי שמח לקבל את גופי הצעיר ובה בעת לשמור על מוחי הבוגר, אם זה היה אפשרי (צוחק), אבל בעיקרון אני ממש בסדר. הגוף מתרגז לפעמים, אבל לעומת רבים בגילי, אני בר מזל".
אין ליאלום סדר יום קבוע. בעבר היה מתעורר בשש וחצי בבוקר ומתחיל לכתוב בשבע. היום הוא מתעורר מעט מאוחר יותר, כותב ועונה לאי־מיילים. אחר הצהריים הוא מקבל מטופלים.
"אני מעביר הרצאות, בעיקר בווידאו, כי אני לא אוהב לנסוע הרבה, ויש לי הרבה קבוצות שאני הולך אליהן. יש קבוצות של קולגות, שבהן אנחנו מנתחים מטופלים, יש קבוצות תמיכה, ויש לי אפילו קבוצת כתיבה של רופאים, שנפגשת פעם בחודש".
בין לבין הוא גם משחק שחמט, ואת הטניס והצלילה עזב ממש לאחרונה, בגלל בעיות ברכיים. בטלוויזיה אינו מרבה לצפות, ולמרות זאת, הוא אומר שנלכד בקסמיה של הסידרה "בטיפול".
"זאת היתה סידרה מדהימה, מושלמת", הוא אומר בהתלהבות. "צפיתי בה בנאמנות ונהניתי מאוד. חשבתי שהגיבור שלה (ד"ר פול ווסטון, שאותו גילם בצורה מופתית גבריאל ביירן; ש"ז) עובד בצורה שמאוד דומה לשלי. הייתי מופתע כשגיליתי שלא אדם אחד כתב את הסידרה אלא ארבעה כותבים שונים - ואף אחד מהם לא פסיכולוג! ואגב, ראיתי גם את המקור, יש לי חבר שתירגם לי מעברית, ולמדתי שהסידרה האמריקנית היתה נאמנה למקור. אפילו הרהיטים היו זהים".
יחסית לאיש שלא אוהב לנסוע, יאלום נוסע לא מעט. באמצע השבוע הוא נוסע לסן פרנסיסקו, שם הוא מחזיק קליניקה נוספת. לכבוד הסרט הוא ביקר במוסקבה ובציריך, באביב ייסע לפסטיבל סרטים באורגון, שבו יוקרן הסרט עליו, ובקיץ יבלה בהוואי את החופשה המשפחתית, כמדי שנה.
כל ניסיון לחלץ מהפסיכותרפיסט המיתולוגי תובנה על בני אדם, שאליה הגיע אחרי עשרות שנים של טיפול, נתקל בחומה בצורה. לבסוף הוא מתרצה ומשחרר אמירה כללית: "לא כולם צריכים להתחתן ולהביא ילדים. אני מצאתי שעבורי נישואים וילדים הם דבר חשוב, לי זה התאים, אבל יש אנשים שפשוט לא רוצים להביא ילדים לעולם. הם מיואשים מהציביליזציה ולא רוצים להמשיך אותה. האמת היא שאני יכול להבין אותם".
יש לך מחשבות על המוות?
"ברור. אני תמיד מטפל בחולים סופניים שקרובים למוות. אבל כשאני חושב על זה, לפני שנולדתָ, לא היתה לך הכרה; וכשתמות תחזור למצב הזה ותהיה בו שוב מיליוני שנים. ככה זה יהיה גם אצלי - כשאמות, כבר לא אדע שאני לא כאן. אחזור להיות בשום מקום, כמו שכבר הייתי לפני שנולדתי. אני חושב הרבה על תהליך המוות עצמו. לאבי היה מוות קל מאוד, הוא מת משבץ, בתוך שניות. אמי מתה לאט וקשה, בצורה אומללה ונוראה. היא התעוורה ואיבדה אט אט את כל חושיה. אני מקנא באנשים שיש להם מוות קל".