עוד נחזור להיות אימפריה

נדמה שבחיפה כבר הספיקו להתרגל לכל: לבתי הזיקוק התופסים את הכותרות חדשות לבקרים, לכותרות העצובות שממקמות את העיר במקום הראשון בתחלואת הסרטן במדינה, להשתלטות על העיר של כמה משפחות שכבר זכו בתחקירים בעיתוני הכלכלה ולכך שההגירה השלילית בעיר נמשכת. רק על דבר אחד לא מצליחים תושבי העיר לעבור בשתיקה, והוא מצבה של קבוצת הכדורגל הבכירה של העיר - מכבי חיפה. הקבוצה, שרק השנה הושקעו בה 63 מיליון שקלים, שלטה בכדורגל הישראלי ב־20 השנים האחרונות. יעקב שחר, נשיא הקבוצה, הפך בעיני חובבי ספורט רבים למקבילה של שמעון מזרחי בכדורגל. אל תוך החגיגה הזו תוסיפו כמובן את האיצטדיון המפואר ביותר בישראל, האיצטדיון העירוני בחיפה (הקרוי גם סמי עופר), שנבנה השנה ומכיל יותר מ־30 אלף מקומות, ותקבלו עיר בהיסטריה. רק שאז הגיעה המציאות, והקבוצה רשמה עד כה שישה הפסדים מתוך תשעה משחקים, והיא מדורגת בשיפולי הטבלה ומאכזבת את 17 אלף מנוייה. השבוע, כשמזג האוויר היה עוד פחות קודר ממצב הרוח של תושבי העיר, לאף אחד לא היה ספק שהמצב רק ילך ויחמיר. חיפה על יותר מרבע מיליון תושביה, עסקה השבוע רק בדבר אחד: קבוצת הכדורגל הירוקה של העיר.

עיר עם תחתית

"אתה רואה את העין הזו, היא אכלה אגרוף במשחקים בבית שמש, בכל מיני חורים בארץ. חטפתי בומבות שאני לא אשכח כל החיים. אבל הלכתי אחרי מכבי חיפה כשעוד שיחקה בליגה א'". הדובר הוא צביקה מזרחי, אוהד מוכר של הקבוצה, אשר מפר את השקט היחסי בשוק תלפיות. מבעד לבאסטות המסודרות צצות להן תמונות של הכוכבים הירוקים משנים עברו, כשבחיפה היה איצטדיון מיושן ומלא בבוץ ובחול: "בזמנים ההם שיחקו בשביל הסמל, לא כמו היום שמשחקים בשביל הכסף. לאף אחד לא אכפת מכלום. אז נתנו את הנשמה. אני מדבר איתך על סלקטר, ברוך ממן, קרמר, אהרוני, שחקנים אמיתיים, לא כמו העגלונים שיש היום, רק לוקחים כסף ולא נותנים את הנשמה על המגרש". בשוק מתחילה מהומה קטנה, כולם מחייכים ואומרים לצביקה שהזמנים הללו נגמרו, חיפה שינתה פניה, וכך גם קבוצת הכדורגל של העיר, אבל צביקה מתעקש על הנוסטלגיה: "בזמנים ההם לא היו תנאים. שיחקו על בוץ, לא על דשא. אני זוכר את האליפות הראשונה ב־1983, לא היה דשא במגרש, לקחו את האליפות על משטח אדמה. מה יש להם היום? איצטדיון מהטובים באירופה, הכל יש להם: תנאים, בעלים טובים, מאמן, רק השחקנים זבל". 

בזווית העין אנחנו קולטים את רפי עזיזו, אוהד ותיק ומנוי קבוע ב־30 השנים האחרונות. הוא שותק, משתדל לא להתעצבן ומכניס עגבניות לשקית שחייבת להיות ירוקה, כי אין צבע אחר: "אני חולה בגלל המצב של הקבוצה", הוא מסביר: "זה קשה, זה עצבים, והמצב הנפשי לא טוב. אני אוהב את הקבוצה מילדות, וכשהם מפסידים כואב לי בלב. אני רואה אותם כל שבוע, זה בדם. האוהדים הוותיקים לוקחים את הקבוצה קשה יותר מהילדים של היום. תראה את האווירה בשוק, היא קשה. היינו רגילים לצעוק הירוק עולה ולהניף את הירקות באוויר. תראה, גם שקיות הניילון כאן ירוקות. היינו תולים פה תמונות, פלקטים, היום אני מתבייש לשים. היו פה צעיפים ודגלים, היום זה מביך להתנהג ככה". אחד האוהדים האחרים מבקש מאיתנו להתקרב - גבר מבוגר, שערו הכסיף זה כבר: "עזבו אתכם משטויות, הכל ביזנס. אמרו לנו שבתוך שלוש שנים על חורבות האיצטדיון בקריית אליעזר עושים לנו פינוי־פיצוי, ומי שיש לו דירת שלושה חדרים מקבל ארבעה פלוס מחסן, ולי יש אחת כזו. יש לכם מושג אם זה יקרה לפני שאני אמות?" רק אוהד אחד, ששומר על שתיקה, צועק לפתע כשהדיון נרגע סוף סוף: "תאמינו לי, כולכם צריכים לעבור לכדורסל. כדורגל זה שטויות. הנה, קחו פלפלים חריפים, תירגעו קצת ותהיו בריאים. להתעצבן ככה מכדורגל? השתגעתם? מילא כדורסל". בירור קצר מעלה שמדובר באביו של הכדורסלן מאיר טפירו, שמככב בכלל בנס ציונה.

בהדר, השכונה שבמרכזה ניצב פלאפל אוריון, הזמן כאילו עמד מלכת. לרגע עוד אפשר לחשוב שמקרינים מערבונים בקולנוע הסמוך, ועל הקירות של החנות מכבי חיפה של פעם, זו שחיפשה הגדרה מול הקבוצות התל־אביביות הבכירות, וזו שהתואר הראשון שלה היה בכלל "אלופת החורף של שנת 1967". משפחת בוסתני שפתחה את הפלאפל בשנת 1961, גאה במיוחד בתמונה הזו מכיוון שכיכב בה בן המשפחה חסן בוסתני, הבעלים של המקום: "התמונות שתלויות אצלי מבחינתי מסמלות את אלה שאין להם תחליף. שחקנים שהתחברו לקהל, כמו יניב קטן, ראובן עטר, זאהי ארמלי. הם שיחקו לא רק בשביל הכסף, אלא בשביל המורשת והעיר. אלו היו ימים שהכל היה תמים - אחרי המשחק אנשים היו באים לאכול מנה פלאפל ולשתות מיץ אננס; גם השחקנים היו באים, מכבי חיפה היתה משפחה. אבל עזוב, הכל השתנה, הכל נהיה כסף, הכל ממוסחר. אגב, גם בסמי עופר ייפתח בקרוב סניף של פלאפל אוריון".

"היינו עושים כביסה בבית"

למבקר מבחוץ בחיפה קשה קצת לשים לב לשינוי שעליו מדברים המרואיינים. על אף גודלה והשינוי שחל בה, נשארה חיפה פרובינציה שעוטפת אותך בחמימות כבר מן הרגע שירדת מהרכבת או שנכנסת בשעריה. תוכניות הרדיו המקומיות בצוותא עם המקומונים לא שמעו על עידן הגלובליזציה, וכל דיווח ספורטיבי שם משנה את קצב פעימות הלב של תושביה. אולי זה קשור לכך שהדור המבוגר נשאר לגור בה, וחלק ניכר מהצעירים פשוט עזבו לערים אחרות. מבט על רשימת המנויים המרשימה של מכבי חיפה מגלה נתון מדהים: 60 אחוז מקוני המינויים, כלומר 10,000 מהם, מתגוררים מחוץ לעיר ורובם אף גרים מדרום לתל אביב. חיפה נשארה עבורם רק מכבי חיפה ולא יותר. 

ואכן, בכניסה לחיפה, במסעדת מקסים, נושא השיחה הוא איך לא, קבוצת הכדורגל. איציק אהרונוביץ', שחקן עבר וכיום פרשן, שבזירה המקומית נחשב לפרובוקטור לא קטן, מנהל את הפרלמנט ביד רמה. רגע אחרי שהוא מסיים את הדג שלו, הוא מזיז את הצלחת הצידה ומשחרר את החגורה: "צריך לומר את האמת, 1980-1970 היו השנים הכי אפלות בתולדות מכבי חיפה. זו היתה קבוצה שלא היה בה כלום, את הבגדים שלי הייתי לוקח ומכבס לבד בבית. כסף? אולי 50 לירות בחודש, וגם זה היה אז הרבה בעיר הזו. ואם נסתכל על מכבי חיפה של השנים האחרונות, חוץ מזה שיש מועדון גדול מסביב, תנאים ושכר, אלו בהחלט שנים אפלות, אולי אפילו יותר ממה שהיה אז מבחינה מקצועית. כי אז היינו סתם קבוצה, היום זו אימפריה. כולם פה אוהבים את יעקב שחר, ואני כמעט היחיד שמעביר עליו ביקורת. למכבי חיפה יש נוער נהדר, אבל אין סבלנות. וזה בסדר, אני יודע שמרימים תמיד גבה כשאני מעביר ביקורת על יעקב שחר; גם על יעקב שחר הגדול אפשר מדי פעם להגיד מילת ביקורת. גם הוא צריך להבין שחייבים לעשות שינויים בקבוצה כדי להצעיד אותה קדימה". 

צמד המילים יעקב שחר מעיר את הסובבים. האיש שבדור האחרון העביר לקבוצה כמעט 300 מיליון שקלים במצטבר, הוא ראש העיר בפועל. עיזבו ראש העיר, מרטיר. עיזבו מרטיר, אם זה היה חוקי, העיר חיפה היתה משנה את שמה ליעקב שחר. אז מה אם הוא בכלל מתגורר מחוץ לחיפה? יענקל'ה הוא מודל לחיקוי לכל הגברים מגדול ועד קטן. ומי שלא אוהב שמדברים לא יפה על יענקל'ה, הוא בעלי המסעדה המיתולוגית שבה אנחנו יושבים, שרבל מטר. מטר אולי מוכר בשר, דגים ושאר תפנוקים, אבל גאוותו היא על דברים חשובים הרבה יותר, למשל העובדה שהחוזה עם זאהי ארמלי נחתם אצלו במסעדה: "ראית את ריאל מדריד, כל שנה השקיעה 400 מיליון יורו ורק בשנתיים האחרונות רואים תוצאות. לא זכורה לי תקופה כזאת. אני לא זוכר שתי עונות רצופות שהיו לנו בהן כל כך הרבה הפסדים ברציפות. אולי זה חלק מהבנייה מחדש. כדי לבנות קבוצה צריך זמן, ואני בטוח שהבוס נותן את הכסף והתנאים כדי שבסוף זה יקרה. יכול להיות שבכדורגל המודרני צריך ללכת על קו מחשבה אחר, אבל הוא בעל המאה ובעל הדעה. כשהוא מפסיד כסף, הוא לא בא לקהל לבקש תרומות. הקהל כאן מאמין בבעל הבית. אולי לאנשים יש פחות סבלנות, אבל יש לנו אוהדים טובים ובכלל מתפתחת כאן תרבות אהדה שונה. האוהדים תומכים בבעל הבית והולכים אחריו. חיפה נשארה קודם כל מכבי חיפה, כי הרבה דברים לא באמת משתנים כאן. האוכלוסייה בחיפה לא גדלה אלא להפך. בשנות ה־60 היו כאן 200 אלף תושבים ואחרי העלייה הרוסית הפכנו ל־270 אלף תושבים. באר שבע מעיר של 40 אלף איש הפכה ל־250 אלף תושבים". 

אהרונוביץ' מחייך בהסכמה: "העיר הזאת חולה על כדורגל. אתה לא יודע מה הולך פה, תראה מה קורה בשולחן מאחוריך, שישה גברים שכל מה שהם מדברים עליו מהרגע שנכנסו לכאן זה כדורגל. נגד הפועל ת"א ביום ראשון יהיו כאן שוב 30 אלף צופים. נגד הפועל עכו הגיעו 21 אלף איש. אין אף מועדון בארץ שמביא כמויות כאלה, בטח לא במצב הנוכחי שלו. רק חבל שהמצב הולך להיות עוד הרבה יותר גרוע, ואתם כולכם יכולים לזלזל במה שאני אומר". שרבל מטר פוסל את דבריו בתנועת יד עצבנית: "אני 50 שנה עם מכבי חיפה, זוכר אותך עוד כששיחקת בנערים. אנחנו אימפריה ושום דבר לא ישנה את זה. אנחנו עוד נחזור לשלוט בכדורגל הישראלי". 

לפני הסוף אנחנו מנסים לברר מה קורה עם הקבוצה השנייה של העיר, זאת שלובשת אדום וקרויה הפועל חיפה, אבל בתחנת הרכבת שיוצאת לכיוון תל אביב, חייל אחד מסביר: "הפועל חיפה היא לא מחיפה, היא מהקריות. בגלל זה אין לה הרבה אוהדים, אבל אבא שלי הסביר לי שזה תמיד היה ככה". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו