אין אמנות שמפארת ומהללת את הקול האנושי יותר מהאופרה. הכול באופרה - המוסיקה, הטקסט, התפאורה והתלבושות - לא בא אלא לשרת את הכוכבים האמיתיים, הזמרים. באופרה של תקופת הבארוק כל מה שנדרש מהסולן היה לעמוד ולשיר, וכל השאר - עלילה, למשל – היה משני לגמרי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם רוסיני לא עירער על יחסי הכוחות הברורים של האופרה. הוא אמנם דרש מהזמרים שלו לשחק, ואף יותר מכך, להצחיק, אבל הקול נותר אצלו במרכז הבמה ככוכב היחיד והבלתי מעורער. רוסיני, שכתב את "הספר מסביליה" שלו לפי האגדה בשלושה שבועות, תפר אותה לפי מידת הזמרים שעמדו לרשותו. הכתיבה שלו אידיומאטית וממוקדת בקול עד כדי כך שעדיין ניתן לשמוע בה את קולותיהם של לואיג'י זמבוני וגלטרודה ריגטי, שכיכבו בהצגת הבכורה של "הספר מסביליה", ב־1816.
בימינו הנחת היסוד שהקול הוא הריבון של האופרה כבר לא מוצקה ובלתי ניתנת לערעור. כיום יש לאופרה כוכב חדש שמבקש לדחוק את הקול הצידה. זהו הבמאי. הוא בעל הבית החדש והוא יעשה הכל כדי להבהיר זאת. קתרינה טאלבאך, במאית הפקת "הספר מסביליה" שמוצגת בימים אלו בבית האופרה בתל אביב, אינה קוטלת קנים. היא מלאה כרימון ברעיונות ואין לה כוונה לסייג את כוחה היצירתי. במהלך הערב הופיעו על הבמה מכונית יוקרה, חמור (שזכה לתשואות), בחורה צעירה שהתקלחה בלי סיבה בקדמת הבמה, חבורת מפגינים שנשאו שלטי מחאה בעברית (הומאז' למחאה החברתית? פרודיה עליה?), ובעיקר הרבה המולה ומהומה. אתגר לא פשוט לסובלים מהפרעת קשב וריכוז.
בין לבין גם בוצעה אופרה. האופרה הישראלית יכולה להתגאות באחד הביצועים המוסיקליים הטובים שלה בעונות האחרונות. צוות הזמרים היה מעולה, בראשות אנאליזה סטרופה בתפקיד רוזינה שהפליאה בקול מצו־סופרן עשיר, עמוק וזוהר ובנוכחות מלאת חן. מריו קאסי בתפקיד פיגארו הציג קול בריטון רועם, אך גמיש דיו לדרישות של רוסיני. הטנור אדגרדו רוחה בתפקיד הרוזן אלמוויוה היה החוליה החלשה, עם קול חלש ומעט מאנפף, אך גם הוא השתפר מאוד אחרי ההפסקה.
המנצח עומר מ. ולבר, שגם ליווה בעצמו על הפסנתר את הזמרים בקטעי הרצ'יטטיב, היה מעולה, הוביל נהדר את האנסמבלים המורכבים והפיק מתזמורת ראשל"צ נגינה ערנית מלאת פרטים.