בשנת 2001 הצליח אריאל שרון להרכיב קואליציה בראשותו מבלי להחליף את הכנסת, שרק שנתיים וקצת קודם לכן העניקה את אמונה לממשלת העבודה בראשות אהוד ברק. הרכב המנדטים בכנסת לא השתנה אולם הרכב הקואליציה השתנה - מפלגות שהיו בפנים יצאו, מפלגות שהיו בחוץ נכנסו, ושרון ישב לבטח על כיסאו.
הבדל מהותי אחד בין החלפת הקואליציה אז לניסיונות לעשות זאת היום: שרון הלך לבחירות אישיות על ראשות הממשלה וקיבל את אמון העם. לפיד, הרצוג, לבני וכל מי שמעורב בניסיונות הנוכחיים להחליף קואליציה, מבקשים ללכת נגד העם. איש לא בחר בהם לראשות הממשלה בבחירות לפני שנתיים, ועל פי הסקרים, איש לא היה בוחר בהם גם היום.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במה שקשור ל"התאמה לראשות הממשלה" - העם אומר את דברו בכל סקר. אבל אם יש דבר אחד משותף לכל אלה, הרי הוא רצונם העז להדיח את נתניהו מהשלטון. אם יש דבר משותף שני לכולם, הרי הוא שכולם מוגי לב. קואליציה של פחדני.
"התרגיל המסריח 2014"
אחרי שבשנת 1990 נכשל שמעון פרס בהקמת ממשלה בראשותו, במהלך שהכניס לז'רגון הפוליטי את הכינוי הנצחי "התרגיל המסריח", נדמה היה כי חברי הכנסת יתרחקו כמו מאש מניסיונות דומים, שמא ידבק בהם שמץ מאותו כינוי משפיל. אבל אנחנו נמצאים בזמנים שבהם הבושה כבר מזמן נעלמה.
אחרי בחירות 2006 נודע כי עמיר פרץ מנסה לקדם קואליציה בראשותו של מפלגות שמאל וימין, באצטלה כלכלית־חברתית, אולם כשנודע הדבר פרץ נאלץ להודיע כי לא ייתן יד למהלך. היום, גם אחרי שהמהלך נחשף, המעורבים בו לא רק שלא מכחישים, אלא מודים בגלוי כי היו שותפים להתרחשות כזאת.
שיפנו לעם
להרצוג, ללבני וללפיד יש את כל הסיבות המוצדקות מבחינתם לרצות בהפלת נתניהו. הוא רחוק מהם מבחינה מדינית, כנראה גם ביטחונית, ובוודאי מבחינת עמדתו בנוגע ליחסי דת ומדינה. אם יצליחו להדיח את נתניהו, בוחריהם יודו להם וימחאו להם כפיים כל הדרך להקמת ממשלת שמאל כרצונם. אולם לפני שיעשו זאת, עליהם תחילה לפנות לעם. שיוכיחו כי מניעיהם מונעים ממוסר ומאידיאולוגיה, ולא ממצב עגום בסקרים וחשש בלתי נשלט מפני הליכה לבחירות.