דרוש: מבוגר אחראי

קצין בכיר המשיל השבוע את מצבנו בזירה הפלשתינית לנהיגה במשחקי מכוניות מירוץ. אנחנו נמצאים עכשיו בסיבוב, אמר, שנכנסנו אליו במהירות גבוהה מאוד, גבוהה מדי. היינו כבר בסיבובים דומים בעבר, וידענו לשחק בין הגז לברקס ולהיחלץ מהם, אבל הפעם, מעשה שטן, מישהו פיזר על הכביש שמן ומסמרים, והסכנה להתרסקות גדולה מאוד.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

תכף נידרש לשטן, אבל קודם לעיקר: ברוכים הבאים לאינתיפאדה השלישית. לא בטוח שהיא כבר כאן, אבל אין ספק שהיא מעולם לא היתה כל כך קרובה, נפיצה ומאיימת. לשני הצדדים אולי אין אינטרס מובהק להגיע אליה, אבל מעשית - לשניהם ברור שהיא עלולה לפרוץ בכל רגע. זאת יכולה להיות תאונת דרכים מקרית כמו באינתיפאדה הראשונה או הר הבית כמו בשנייה, וזה יכול להיות משהו אחר: פיגוע חריג, תג מחיר או הפגנה מקומית שתצא מכלל שליטה. מנעד האפשרויות כה רחב, שמתבקש לתהות איך זה עדיין לא קרה.

התשובה היא אינטרסים. לישראל ודאי אין רצון באינתיפאדה נוספת, וכך גם לרשות הפלשתינית. על דעת כל גורמי המודיעין וההערכה, אבו מאזן מתנגד, לפחות כרגע, למערכה אלימה. הוא חושש שהיא תחבל עד תחסל את מאמציו להשיג עצמאות פלשתינית דרך המסלול של מועצת הביטחון והכרה דה־פקטו של מדינות העולם.

השאלה היא האם אבו מאזן, כמו שטוענים בימין, הוא ארכי־מחבל בתחפושת של איש שלום ובעצם מרמה את כולם, או מדינאי שמתנגד לאלימות, כפי שסבורים בשמאל. הבנת כוונותיו קריטית לקביעת פעולה שממנה תיגזר ההתמודדות נגד הסחף האנטי־ישראלי בזירה הבינלאומית. 

נכון לאתמול, נדמה שאבו מאזן משחק בשני המגרשים. התבטאויותיו בעניין ירושלים והר הבית היו מזיקות ומיותרות. במו פיו הוא עודד, במשתמע, אלימות נגד ישראל וישראלים. כל הפניות אליו מצד גורמים בינלאומיים וישראלים להרגיע, נתקלו בחומה. זה הרקע למלחמה המילולית האישית שהכריזו עליו השבוע שרי הממשלה.

אבל יש גם אבו מאזן אחר. זה של הגדה המערבית. ההנחיות שנתן בשבועות האחרונים לגורמי הביטחון שלו, בקולו ובחתימתו, ברורות - לא לאלימות, כן לשיתוף פעולה עם ישראל. בלי קריצות. התרגום בשטח היה מבצע מעצרים פלשתיני נגד אנשי חמאס שנתפסו כפוטנציאל לבלאגן, ומניעת הפגנות שעלולות היו לצאת משליטה.

גם כאן אפשר לחשוד באבו מאזן. הוא הרוויח את זה ביושר. ישראל צריכה להיערך לכך שברגע המתאים הוא יצית בעצמו את האש. עשר שנים חלפו השבוע מאז מותו של יאסר ערפאת, והזיכרונות על מנהיג פלשתיני המתעתע טריים מכדי שיישכחו. מנגד, הזיכרון צרוב לא פחות בבשרם של הפלשתינים. ספק אם אבו מאזן רוצה לסיים את חייו תחת מצור במוקטעה, ספק גדול עוד יותר אם תושבי הגדה רוצים להחליף את סטארבקס והקניונים של רמאללה בטנקים ברחובות.

הבעיה היא שכל אלה נמצאים בתחום הרציונל, ואנחנו - שני הצדדים - כבר מזמן בתחום האמוציות. יעידו על כך פיגועי הדריסה והדקירה של השבועות האחרונים, שהיו ספונטניים, מעשה יחיד, תוצאה של אווירה. קל להאשים בהם את הפלשתינים ולגמור בכך עניין, צריך לבדוק ביושר עד כמה דיבורים ומעשים של פוליטיקאים ישראלים תרמו לתבערה; גם אם מסכימים לקביעה שזכותם של יהודים לגור או להתפלל בכל מקום, בוודאי בבירתם, לא חייבים לדאוג שזה יקרה כאן ועכשיו ובכל מחיר. אם להמשיך באנלוגיית הכביש, לא חייבים תמיד להיות צודקים, אפשר גם להיות לפעמים חכמים.

מעשה יחיד קשה לאיתור. זירת הפיגוע בת"א, השבוע // צילום: יהושוע יוסף 

למראית הדז'ה וו

גם לפני שנה עמדנו על סף אינתיפאדה שלישית. המתח והאלימות היו באוויר, והתקשורת כבר חיממה מנועים (ויצרים). זה נמנע בהתנהגות נבונה ומרגיעה של שני הצדדים, מה שמחייב לתהות למה זה לא יכול לקרות גם עכשיו.

התשובה מורכבת. האנשים הם אותם אנשים, גם האינטרסים חופפים למדי, אבל הסיטואציה אחרת. ברקע אין תהליך מדיני ואפילו לא קצה־קצהו של דיאלוג או אמון בין הצדדים. לתוך זה נכנסים הר הבית - חבית הדלק האולטימטיבית - ועניינים פוליטיים, אצלנו ואצלם. לא רק נתניהו מאותגר בממשלתו ובמפלגתו; אבו מאזן נשאל תדירות מה הבשורה שהביא אחרי עשור בשלטון. דרכו, דרך הדיבורים והמדינאות, לא קירבה את הפלשתינים בסנטימטר אל המדינה המובטחת, ובאותו הזמן מתנגדיו מבית הוכיחו, לשיטתם, שישראל מבינה רק כוח: בהינתקות מעזה, בשחרור 1,000 מחבלים בעיסקת שליט, בפתיחת המעברים כתוצאה ממבצע "צוק איתן".

זה הרקע לקריאתו של מרואן ברגותי לחידוש ההתנגדות. מהכלא הוא מבין את מה שנעלם מעינינו. שהטובים ברשות הפלשתינית, פת"ח, מאבדים אחיזה. חמאס מתחזק, ולמרבה הצער גם גורמים גרועים ממנו. הנוער מקשיב בעניין לרעיונות קיצוניים בהרבה, מבית מדרשו של דאעש, ונסחף בחלקו בקסם הכיבוש, השינוי, העריפה של האויב. מדובר בניצנים שעלולים להתפתח במהירות.

לא מעט גורמים בישראל סבורים שזה תסריט טוב, שיאפשר להשתלט מחדש על הגדה ולעשות בה סדר. הם רק לא מביאים בחשבון שלושה פרמטרים חשובים: 1. בשונה מהאינתיפאדה השנייה, אין כרגע בגדה "קיני טרור" לבער. לא מדובר בהתארגנויות או במעבדות להכנת מטענים, אלא באנשים בודדים, בלי ארגון והנחיות. להילחם נגדם הרבה יותר מסובך. 2. שאנחנו לא חיים ב־1987 של המלחמה הקרה, ולא ב־2002 של אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר. העולם לא אוהב את ישראל, ולא יתמוך במלחמה שתכליתה כיבוש ולא שחרור. לא צריך להפריז באיומי הבידוד הבינלאומי, אבל גם אסור להמעיט בערכם; תחת אינתיפאדה חדשה תשלם ישראל מחיר מדיני כבד, ומחיר כלכלי כבד עוד יותר: בלחימה, בתיירות, בחרמות. 3. הפרמטר הזה נוגע באפשרות לשינוי. הקלישאה שאומרת שמוטב עם שטן מוכר, נכונה גם במקרה הזה. אם אבו מאזן ייפול, תקום תחתיו הנהגה פלשתינית קיצונית יותר. גרוע מכך, ישראל תאבד את שאריות הסיכוי שלה לשינוי אזורי אמיתי. במזרח התיכון נוצרה כעת הזדמנות היסטורית, חסרת תקדים ואולי חד־פעמית, לשילוב זרועות ואינטרסים של הטובים נגד הרעים.

 בציר שבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן, מצרים, ישראל (וגם אבו מאזן) יש הסתכלות אחידה ומפוכחת של המציאות שבה שני צירי רשע - האחד שיעי, שמתחיל בטהרן ועובר דרך דמשק לביירות; והשני סוני, שמכיל בתוכו את דאעש ואל־קאעידה על שלוחותיה השונות - מאיימים למוטט את הכל על כולנו. ואם מוסיפים לזה את האכזבה מההתנהלות האמריקנית באזור, מבינים את גודל החשש מחד, ומאידך את הכמיהה לשתף פעולה כנגד האיום.

אלא שבדרך יש את העניין המנדנד הזה של הפלשתינים. זה לא שבאיזושהי בירה ערבית באמת חושבים שמה שקורה כאן מתדלק באיזשהו אופן את דאעש ומקבילותיה; מבינים שם היטב שמדובר בערבים שטובחים בערבים בלי קשר ליהודים. אבל כדי לקדם את האינטרסים, בעיקר ממניעים של פוליטיקה פנימית, זקוקים שם לתירוץ, להסבר, כדי שההמונים מבית לא יתהפכו גם עליהם. למרבה הצער, הפלשתינים - או סוג כלשהו של הידברות איתם - אמורים להיות התירוץ הזה.

ולעזאזל הביטחון

בינתיים צריכה ישראל לתת ביטחון. הסטטיסטיקה ברורה: רף הטרור והאלימות בעלייה חדה. בירושלים, בגדה, מהשבוע גם בלב ישראל. אי אפשר להמשיך ככה. מה שלא ייעצר עכשיו במחיר נמוך יחסית, ייעצר בהמשך במחיר גבוה בהרבה.

השאלה היא איך עוצרים. שוטרים ברחובות ויותר כוחות בגדה (צה"ל הוסיף השבוע שלושה גדודים לאזור רמאללה, בית לחם וחברון) זה רק הפלסטר. המענה המקומי המיידי. ההסתכלות צריכה להיות רחבה יותר. לא מעט שרים חושבים שהפתרון כלכלי: לא לאפשר כניסת פועלים פלשתינים לישראל, להפסיק את העברת כספי המסים לרשות הפלשתינית.במערכת הביטחון סבורים שזו תהיה טעות קשה. המסים לא רק שייכים לפלשתינים חוקית, אלא משמשים לתשלום משכורות לאנשי המנגנונים שמשתפים איתנו פעולה במלחמה בטרור; בהיעדר משכורות לא יהיה שיתוף פעולה. אם לא ייכנסו פועלים, 45 אלף איש לא יביאו לחם הביתה. התוצאה תהיה רעב, ייאוש וטרור. ההיגיון הזה מחייב דווקא גישה הפוכה: להאיץ את היחסים הכלכליים. שהפלשתינים יביאו יותר כסף הביתה, שייחנקו מרוב אוכל, העיקר שיהיה להם מה להפסיד.

בינתיים גישת הביטחוניסטים גוברת. אם באינתיפאדה הראשונה דחק צה"ל להילחם כדי לנצח, ובשנייה לכבוש כדי להכריע, הפעם אין התלהבות במטכ"ל ממערכה נוספת בזירה הפלשתינית. הבעיה היא שאם וכאשר הכל יתפרץ, יידרש צה"ל להפוך דיסקט. במקום להרחיק את המפקדים והכוחות מחיכוך שעלול להוביל לתבערה כללית, לדחוק בהם לחתור למגע. צבאית זאת לא בעיה; התוכניות קיימות, הכוחות מאומנים, נדרשת רק הפקודה. מרגע שהגלגלים ינועו, יהיה קשה לעצור. 50 ימי מלחמת הקיץ האחרון בעזה ייראו כמו מבצע־בזק לעומת מה שצפוי בשטחים.

אגב עזה, השבוע התברר שהמלחמה שם לא באמת לא נגמרה. "מלחמות היהודים" קראנו לזה כאן במהלך "צוק איתן": המלחמה על האגו, הקרדיט והכבוד. אבל גם בוויכוח ענייני מוצדק - האם בהתרעה שהעביר שב"כ על פיגוע אסטרטגי שחמאס מתכנן צריך לראות משום התרעה למלחמה כמו שטוען הארגון, או לא, כמו שטוענים צה"ל ושרי הקבינט. מה שקרה כאן השבוע חרג מכל סטנדרט. ההחלטה של שב"כ להתערטל בתוכנית "עובדה", תוך נעיצת אצבעות בעיני צה"ל, היתה שגויה - מקצועית וקולגיאלית. גם היעלבות צה"ל היתה מופרזת; מהארגון הכי גדול אפשר היה לצפות לפחות בכיינות. ניסיונות ההרגעה שנעשו השבוע יצלחו רק בהודעות לתקשורת. עניינית, הסירחון יעמוד בחדר לשנים. בכל ישיבה, דיון והערכת מצב. תהיה איבה, תהיה חשדנות. הניזוק העיקרי יהיה הביטחון, ובמשתמע אנחנו.

ובינתיים באיראן

בזמן שישראל עסוקה במלחמות קרובות ופנימיות, מתקרבת שעת הכרעה בזירה הדרמטית מכולן: איראן. שבועיים - זה פרק הזמן שנותר עד לתאריך היעד לגיבוש הסכם קבע בין המעצמות לאיראן בסוגיית הגרעין, הסכם שאמור, לכאורה, לספק את כל הצדדים; להותיר בידי איראן יכולת גרעינית מסוימת, אך לשמור אותה במרחק ביטחון מספק מפצצה.

מאחורי הקלעים משקיעה ישראל בשבועות האחרונים מאמץ עצום לשכנע את המערב כי ההסכם המתגבש רע ושנדרש להכניס בו שינויים. ההצלחה עד כה חלקית מאוד; זה נובע גם מהדם הרע בין הממשלים, אבל בעיקר מפערי יסוד בראיית האיום והמענה לו. במערב סבורים שההסכם חיוני כדי להרחיק את איראן מהגרעין. בישראל חוששים שדווקא תחתיו תוכל איראן לשייט בביטחה אל הפצצה.

שלב קריטי בשיחות המערב עם איראן. מימין לשמאל: מוחמד זריף, קתרין אשטון וג'ון קרי, אתמול // צילום: רויטרס

גם בהקשר הזה הכלכלה משחקת תפקיד מרכזי. המצב הפנימי באיראן קשה: המחירים בשמיים, המשכורות ברצפה. העם מחכה לבשורה שהובטחה לו, וטרם הגיעה. מי שחשב שההסרה החלקית של הסנקציות (בהסכם הביניים) תפרוץ את הסכר, למד שיעור בעוצמתן של מעצמות; איראן אמנם קיבלה כמה מיליארדים, אבל איבדה הרבה יותר: הצניחה במחירי הנפט מ־100 פלוס דולר לחבית לסביבות ה־75 דולר, נטלה מהם הכנסה משמעותית.

לכן גם הלחץ בטהרן להגיע להסדר. האיראנים רוצים להסיר את כאב הראש הזה, ולהתרכז באיום העיקרי גם מבחינתם - דאעש. החשש אצלם מקריסה של עיראק כל כך גדול, שהם נערכים להסטת חיזבאללה לעיראק ככוח מדריך ולוחם שיעצור את הסכנה. אם לפני כמה חודשים היה נדמה שדאעש יזרז את האמריקנים להגיע להסכם רע שבו הם ישלמו בגרעין תמורת מלחמה בטרור, היוצרות התהפכו: כאב הראש עבר לאיראן.

ועדיין, זה לא אומר שההסכם יהיה טוב: עדיף בהרבה היה שאיראן תנוטרל מכל יכולותיה. זה לא יקרה, ולכן צריכה ישראל לשמר בידה יכולת אמיתית (ומרתיעה) לתקוף באיראן. בהקשר הזה, מתנהל בימים אלה בישראל מאבק דרמטי, לא פחות, על פניו של צה"ל. על הפרק: כוונת חיל האוויר לממש את חלקה השני של עיסקת הרכש של מטוס הקרב המתקדם אף־35, ולהצטייד ב־31 מטוסים (בסך הכל 50) שישלימו שתי טייסות מלאות.

העיסקה, שעלותה כ־4.5 מיליארד דולר, הקימה עליה מתנגדים. האוצר, שרואה בה, בצדק, חלק מהסתכלות רחבה על תקציב הביטחון, דורש הסברים, והוא לא לבד: השר יובל שטייניץ טוען שמדובר בעיסקה מיותרת, משום שהמטוס יקר ורחוק מלספק את היכולת המובטחת. במערכת הביטחון מקטלגים את הטענה הזאת תחת סעיף המאבק הישן־נושן של שטייניץ במשה יעלון, וטוענים כי לאף־35 אין תחליף. בתוך כמה שנים יטוסו מטוסים כאלה גם בחילות האוויר של טורקיה ואולי גם במדינות המפרץ, ואסור לנו להישאר מאחור.

הוויכוח הזה יובא בימים הקרובים לוועדת השרים להצטיידות. סביר שבקשת צה"ל תאושר, אבל דיון אחראי היה חייב להתנהל אחרת: על המטרות האסטרטגיות של ישראל, על המשמעויות הביטחוניות שלהן, וכנגזרת מכך על תקציב הביטחון ומבנהו. עם אף־35 או בלעדיו, בהיעדר תוכנית רב־שנתית יציבה יתקשה צה"ל לתת מענה אמיתי לאיומים - מהפצצה באיראן ועד לסכין בגדה. וזה, יותר מכל, כאב הראש שמצפה לרמטכ"ל הבא. 

התחזית האסטרולוגית השבועית