באחת התמונות האחרונות לחייה נראית תמר אריאל כשהיא ישובה בתוך סוכה קטנה ומחייכת. היא בנתה סוכה מחומרים מאולתרים, באמצע השומקום בנפאל, כדי שתוכל לאכול לחם ולברך עליו "המוציא לחם מן הארץ" ו"לישב בסוכה". ועוד משהו בתמונה: היא במכנסיים. בדור הזה איש לא מסמן נווטת קרב במכנסיים שלא תוותר על מצוות סוכה: זה לא מפתיע ולא נראה סותר. התרגלנו לצעירות עצמאיות במחשבתן ונאמנות להלכה שמצליחות להיות שתיים בגוף אחד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
סרן תמר אריאל שנספתה באסון השלגים בנפאל, "הנווטת הדתייה הראשונה", לא חוללה מרד ולא ראתה בריקדות מימיה. ובכל זאת צריך להכיר תודה לתמר שהשאירה פנסים בוערים לאורך השביל, ויש מי שתלכנה אחריה.
היא למדה באולפנה ושירתה שנתיים בשירות לאומי כקומונרית בתנועת בני עקיבא. אחר כך ביקשה לסחוט את התרומה שלה למדינת ישראל עד תום, כי כך חונכה, והתחילה במסלול הארוך והמפרך של קורס טיס, כולל פציעה, כולל לחימה על רטוב, כולל העיניים שצפו בה ממרחק (גם אני) והתפללו שתצליח, שלא תנשור, שלא תאבד את הדחף לחפש ארבעת המינים בנפאל, שישכנו בה "הנווטת" ו"הדתייה" בשלום. והיא הצליחה, והיתה לאות. נווטת אמיתית, שיודעת לנווט בין קודש וחול, שמיים וארץ.
במשך כל קורס הטיס היא היתה במכנסיים. כך הגיוני, כשנמצאים בפעילות מהסוג הזה. אגב, "דתיות מכנסיים" הן נון־אישיו כבר שניים־שלושה עשורים. סביבי יש מאות ואלפים, חלקן במטפחת ראש, שהולכות במכנסיים ומקפידות על נטילת ידיים ועל ספירת העומר. אבל בטקס הסיום תמר בחרה בחצאית ארוכה. לבחירה הזאת יש משמעות, כי עם כל הצניעות של הבחורה, היא הבינה מה מוטל על כתפיה. היא ידעה שהחצאית שטיאטאה את רחבת המסדרים תעביר מסר לתיכוניסטיות דתיות שיצפו בה.
אני עצמי שירתי בשירות לאומי ולא בצה"ל. אם הייתי מחזירה את הגלגל אחורנית, הייתי בוחרת במדים. הדמות של תמר אריאל היא דוגמה אחת, תשובה לשבלולים שמפחדים משירות צבאי לבנות דתיות. ב־2010, בטיסת אימונים ב"עפרוני", נאלצה לנטוש את המטוס לפני הנחיתה. המטוס התרסק. תמר שברה חוליה בגב. התחקיר קבע שפעלה בקור רוח וללא דופי. טייס שראה את ההתרסקות וחש לסייע לתמר סיפר השבוע למשפחה שתוך כדי הריצה אליה הירהר איך יטפל בה - והיא שומרת נגיעה. כולם בקורס ידעו שהיא שומרת נגיעה, גם מי שלא יודע שבמצבים רפואיים מותרת הנגיעה ואפילו מחויבת.
"מצאתי אותה שכובה על הקרקע, מקופלת, בוכה", שיחזר. "כששאלתי אם היא בוכה כי כואב לה, ושבר בגב זה כאבי תופת, היא אמרה 'הרסתי את המטוס. יש עוד עפרוני בחיל האוויר?' הרגעתי אותה שיש עוד מטוסים. אני לא יודע אם יש עוד איש צוות אוויר שהיה ניצל מהתרסקות כזאת, שובר את עמוד השדרה, ושנייה אחרי התאונה דואג לרכוש צה"ל".
הכותרות הגרפיות בעיתונים היו חרב שננעצה בלב המשפחה: בתחילה "קפאו למוות" (שישי שעבר, "ידיעות אחרונות"), ואחרי כן: "כך נטשנו את תמר למות בשלג" (כל אתרי החדשות). אפשר היה לגלות רגישות בניסוח. בת הדודה של תמר התבקשה לראיון אצל עודד בן־עמי בערוץ 2. היא ביקשה מראש שלא להתייחס לדיון על מה היה ברגעי הסופה, לא להגיב לעדותו המצמררת של איתן עידן שנאלץ להשאיר אותה בשטח כדי לשרוד בעצמו. בשידור החי בן־עמי בכל זאת שאל. היא ביקשה שלא לענות. בן־עמי הודה לה ועצר את הראיון. גם בשלג מחפשים את הדם.
עדיף לשמוע על תמר החיה, עם החיוך החם. תמר שהקפידה על ברכות ועל תפילות ובחופשות היתה יוצאת לטיולים על אופנוע שטח בעמק האלה ובגליל. תמר שלא ויתרה על הגעה לבית הכנסת בשבת, גם כשחזרה עייפה מהצבא. שהיתה גיטריסטית ומתופפת, ותמיד תופפה בהקפות השניות במושב במוצאי שמחת תורה. שידעה לפתוח דף גמרא ולנווט מטוסי F-16.
המשפחה ציונית־דתית. אנשי ההתיישבות העובדת. שישה ילדים. האב חקלאי והאם עוסקת בליווי בנות דתיות בצבא. סבה של תמר נפל בשבי הירדני ב־48', ההורים שלה היו בין מקימי משואות יצחק, שני אחיה משרתים ביחידות מובחרות, והיא היתה הדתייה הראשונה שצלחה את קורס הטיס.
"עם ישראל קרא לך ת' ואנחנו קראנו לך תמר", ספד לה בדמעות הרב מאיר נהוראי, רב המושב שלה, "עזבת אותנו בשיא, אי שם למעלה, במקומות שבדרך כלל היית, קרובה לשמיים. מקומך הטבעי היה בפיסגה ודמעות ירדו מהשמיים וביכו את מותך". הוא סיפר כיצד התקבלה ההודעה על מציאת גופתה בשיאן של ההקפות בשמחת תורה, וכיצד ביקשה המשפחה להמשיך בהקפות, בשירה – הפעם לעילוי נשמתה של תמר. הקהילה כולה היתה גאה בבת המשק. כשסיימה את הקורס העלו את אביה לתורה בבית הכנסת וכולם שרו לו "ישמחו השמיים ותגל הארץ". "עכשיו השמיים בוכים", אמר הרב נהוראי.
בסוף מבצע צוק איתן פגשה אותה אחת החברות. תמר, שלחמה במבצע, היתה רזה באופן חריג. "לא הספקנו לאכול", הסבירה, "היתה לנו המון עבודה". טיסות הקרב יצאו ברצף, וביניהן - רק שינה. גם האדרנלין השכיח ממנה את הצורך להכניס משהו לפה. על חלקה המשמעותי בצוק איתן היתה אמורה תמר לקבל אות הצטיינות. בטייסת תיכננו לבשר לה על כך כשתחזור מנפאל. היא לא הספיקה לשמוע את זה.
כשמישהו מהמשפחה ביקש ממנה לשמור על עצמה במלחמה כי מסוכן שם, מעל שמי עזה, היא ענתה: "אני נמצאת במקום בטוח. כשאני עולה למעלה אני חושבת רק על החיילים שנמצאים למטה. אני מתפללת בשבילם, שיחזרו שלמים. כשאני בשמיים, אני מוגנת".
לכל נשמה יש תועלת
בסוכות האחרון נערך לראשונה הפנינג "תסמותק", מפגש של מאות משפחות שבהן ילד אחד או יותר עם תסמונת דאון, שהגיעו כדי לתת ולקבל כוח, להתחבק. לשמוח בילדיהן. המסר שעלה משם היה הודיה על המתנה שקיבלו ודחיית רחמי החברה. לילדי תסמונת דאון יש אינטליגנציה רגשית גבוהה, הם מלאים חמלה ואהבה, ואסור להתאבל כשילד כזה נולד. לא מעט ילדי תסמונת ננטשים בבית החולים, והאימהות המוארות הללו אומרות: זהו ילד שמשקלו בזהב.
כמה חסר לנו שיח כזה, אנשים שרואים את הטוב במצב שנקלעו אליו, שמעדיפים להדגיש את היופי ולא להתלונן ולקטר. בפייסבוק כתבו להן שהן חסרות אחריות. שילדיהן גוזלים את כספי המסים. שהיו צריכות להפיל את העובר כשהתבשרו על התסמונת. הן לא מתייאשות. המטרה שלהן היא לשנות את החשיבה.
לכל נשמה בעולם יש תועלת, אמרה לי ורדית עזיזי, אם לשישה, ובהם אחת שנולדה עם אותו כרומוזום נוסף. "יש לאנשי התסמונת סבלנות ואהבת הזולת שאין דומה לה, הם יכולים להשתלב בתור עובדי סיעוד, למשל. הם נכס ולא נטל. הם תורמים לתיקון העולם כי הם מוסיפים רצון טוב, אמפתיה ושמחה. יש להם כישרון משחק ומוסיקה. אנחנו רק צריכים לראות את זה".
בלי מסיכות, בבקשה
הבסיס לפוסט־מודרניזם הוא ההתנערות מהאמת המוחלטת. אין גרעין של טוב ורע, אלא ריבוי סיפורים בקווים מקבילים. "לכל אחד יש את האמת שלו". לא יודעת מה איתכם, לי נשבר מזה. יש לי מצפן והוא מראה לי איפה הצפון ואיפה הדרום. במשקל כתוב כמה אני שוקלת. זה לא עניין של הסיפור שאתה מספר.
גם עוני הוא משהו שאפשר למדוד, והעוני במדינת ישראל נמדד באופן יחסי. קו העוני הוא יחסי. השבוע פורסם שאחד מכל שבעה ישראלים "הרגיש" עני בשנה האחרונה. אולי זה תלוי בתרבות הצריכה המוגזמת? אולי בשכנים שלו? במשהו שראה בקניון ולא קנה? אולי בפרסום על כמה מרוויח מנכ"ל הבנק? לא יכול להיות שכלכלנים יסתמכו על סקר שמדבר על רגשות.
אני לא מזלזלת בעוני. אני כן מסרבת להתעלף מנתונים שמדברים על כך ש"אחד מחמישה ישראלים מחטט בפחי זבל" או שיש כאן כמעט 2 מיליון איש שהולכים לישון רעבים. זה לא נכון. יש עניים, ויש רעבים. התשובה לשאלה אם מדובר במכת מדינה היא "לא".
נראה שלימין יש לא מעט בעיות בניסוח וביחסי ציבור, אבל לשמאל יש בעיה עם ניקיון כפיים. אני לא מאמינה לכם, חברים. למחאה על הילדים הנמקים ברעב יש מקום חשוב בתנאי שהיא לא מופרזת ("כל ילד שלישי בישראל") ושהיא מגיעה בקולות צלולים. אתם רוצים להחליף את ביבי? תשתמשו בקלפי. לא בצילום של ילד שמכסה את פניו. לא בהחלשת החברה. לא בכותרות שמשחירות את פני ישראל. תהיו כנים.
כשאנשים מרושעים משתמשים בארגונים ירוקים כדי להתנגד לתוכנית ניצנים - אותו פתרון דיור לעקורי גוש קטיף שנגנז בשם ערכי טבע ונוף – אני לא מאמינה להם. לא קונה את זה שהם מודאגים מגורלה של צפצפת הפרת שגדלה לגדותיו של נחל מבטח שעובר בשמורה. הסיבה היא פוליטית.
באמת אכפת לכם מאלימות, מדמוקרטיה? למה לא סיקרתם את הפיגוע בבית אל ביום שני השבוע? שני מחבלים שחדרו ליישוב הציתו את ביתו של ראש המכינה הקדם־צבאית, הרב אברהם זרביב. הם בהחלט התכוונו שזה ייגמר ברצח. הם גם השאירו דגל אש"ף בחצר הבית. בעל הבית, קצין ביחידה
מובחרת, הצליח לעצור את האש שהתפשטה במרפסת ובנס לא היו נפגעים. לא שמעתם על זה.
שבוע קודם לכן נמצאה בכפר פלשתיני כתובת גרפיטי עם שגיאות כתיב שלא מצויות אצל דוברי עברית. בצירוף הקירבה להתנחלות כפר תפוח, שסובלת מתדמית שלילית (ולא בצדק), זה הספיק לתקשורת כדי לעשות מסיבה. כל מתנחלי השומרון הועמדו למסדר זיהוי באשר למעורבותם בפשעי שנאה וטרור יהודי.
אתם באמת דואגים לזכויות נשים? תעזבו את הנשים החרדיות ואת מחצית האוטובוס שהן יושבות בה בשלווה. תילחמו בפרסומת החדשה של הוט, למשל, שבה מעריצה צעירה מזמינה אליה הביתה את הזמר המזרחי שנמצא על הבמה (בהשראת פרשת אייל גולן?) ואחר כך "זורמת" איתו לחדר. כל הפמיניסטים הגדולים צורחים על הפרדה בקופת החולים שנמצאת בלב שכונה חרדית, אבל שותקים כשהילדות שלנו מבינות מהטלוויזיה שזה מגניב לזרום עם זמר שאת לא מכירה.
אתם באמת דואגים לבני אדם ללא הבדל דת, גזע, ומין? צדק חברתי? באמת? "מודעתכם לא אושרה לפרסום מכיוון שאתר שתיל אינו מפרסם משרות מעבר לקו הירוק", כך כתבו החברתיים של שתיל לאחר שקיבלו פנייה בקשר לצהרונית לילדים ביישוב אלקנה. צהרונית לילדים!
עמותת שתיל היא דוגמה טובה לתעתועי מחאות. "אני הולכת ברגל אל ביבי", אמרה ויקי כנפו ב־2003, החלה בצעדה המפורסמת ממצפה רמון לבירה והפכה למנהיגת מאבק החד־הוריות. רק אחר כך פורסם שהיא קיבלה ייעוץ, יחסי ציבור וסיוע משתיל, השייכת לארגוני הקרן החדשה. גם במחאת הקוטג' ב־2011 נדרש חוש ריח בסיסי כדי להבין שהרוטשילדים עם האוהלים הממומנים לא באמת חרדים למשפחות החרדיות מרובות הילדים שלא יכולות לקנות קוטג', אלא רוצים החלפה של השלטון.
הדמוקרטיה שלנו יכולה לסבול הפלת ממשלה. תמחו. תפגינו. תכתבו מאמרים. תשתמשו בקלפי. בטוויטר. אבל בידיים נקיות, לא בתחפושת. השימוש הערמומי באג'נדות ירוקות, חברתיות, פמיניסטיות לצורך ניגוח פוליטי יכול לעבוד פעם־פעמיים. אחר כך כבר לא נקנה את זה; ובאמת, 30 איש הגיעו להפגנת מחאת המילקי לפני שבועיים.
התוצאות הגיעו
במוסף יום הכיפורים פירסמתי כאן כתבה על הבדיקות הגנטיות שמשגעות את העולם היהודי. הבטחתי לפרסם את תוצאות הבדיקות שערכתי, באמצעות חברת Family Tree DNA, והנה הן הגיעו. הפתעות גדולות אין. לא הייתי מפסיקה לשמור תורה ומצוות גם אם הבדיקה היתה מראה שבדמי זורם גנום של גויים מוחלטים. היהדות היא חלק מהדנ"א הנפשי שלי. בכל אופן, הגנום תמך בזה: יהודייה לפי המוצא. מה שכן העלה תמיהה קלה הוא השיוך העדתי. מתברר ש־85 אחוזים מאבות אבותיי שייכים לתפוצה האשכנזית. היתר – מזרח־תיכוני/מזרחי. הייתי בטוחה שאני חצי־חצי. בעלי היה מאושר שאשתו פולנייה. זה מסביר את המטבח.
בדיקת הדנ"א המיטוכונדריאלי עקבה אחר הקו הישיר מצד אמי. מתברר שאם־אם־אמי, 28 דורות לאחור, משתייכת מדעית לאשכול אוכלוסייה שמכונה מדעית K1a1b1a1. שלום סבתא, נעים להכיר. היא כנראה היתה אשכנזייה. הבדיקה השנייה, המתמקדת בכרומוזום Y העובר מאב לבן, נערכה על דגימת הרוק שמסר אחי. היא מצאה שאילן היוחסין הישיר מצד אבי מסתיים בסב ששמו המדעי J2-M172. שלום סבא, טוב לדעת את שמך. החוקרים מזהים את אשכול האוכלוסייה הזה כיהודי־ספרדי, מה שמתאים לשם הנעורים שלי, דילהרוזה - אכן שמות משפחה עוברים מאב לבן - ואת מסורת השתייכות הצד של אבי למגורשי ספרד.
הבדיקה השלישית העלתה תוצאות מכל קווי אבותיי גם יחד. בעקבותיה קיבלתי רשימה של מאות "קרובי משפחה" מכל קצווי העולם שחולקים איתי רצפי דנ"א, מרביתם יהודים ומיעוט מזהיר של אירים/סקוטים. יש לי אפשרות לשלוח מייל לכל אחד מהאנשים הללו, וחלקם כבר פנו אלי בשאלות שונות. מישהו מאוסטרליה מחפש עבור סבו בן ה־90 קשרי משפחה. מייל אחר מקליפורניה ביקש תמונות פנים של המשפחה כדי לראות אם אנחנו דומים. כמה מאלו שעלו כקרובי משפחה שלי נושאים שמות משפחה שאומצו על ידי אנוסים בתקופת האינקוויזיציה. יש בהם גם מספר לא מבוטל של ערבים. נקודה מעניינת.
נא להשמיט
בבתים רבים בישראל החלו בשבועות האחרונים לנבור בפחי האשפה, ולא מסיבות כלכליות. שנת שמיטה פה, וחלק גדול מהירקות נחשבים לקדושים בקדושת שביעית, מה שאומר שהשאריות והקליפות חייבות להיות מונחות בפח נפרד.
אני מוצאת לא מעט עצבים בטרחה הזאת, לברר אם הדלעת היא "יבול שישית" - ולכן פטורה מהפח המיוחד - או "אוצר בית דין" ולכן קליפותיה ימוינו לפח השביעית. מצד שני, זו הזדמנות אמיתית לגלות את מקורות המזון שלנו. אקולוגיה וכשרות נשמעות כמו תחומים נפרדים, אבל רק בשנת שמיטה אני חייבת לדעת איפה צמחה העגבנייה ומי גידל את הפטרוזיליה. שִמטו איתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו