המאבק החברתי השוטף את המדינה מאופיין במבט קדימה אל אופק של עתיד טוב יותר: חברה צודקת, שוויונית, סולידרית, מקוטבת פחות. אולם המאבק מבטא גם סנטימנט של געגוע לימים עברו, לציונות הישנה והטובה שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות; געגוע לתנועת העבודה הציונית ההיסטורית, המייצגת את הערכים האלה. מאז כניסתה לפוליטיקה, שלי יחימוביץ' היא המייצגת הראשית של הדרך הזאת. שעה שרוח ההפרטה והניאו-ליברליזם היתה המכנה המשותף הקונצנזואלי בפוליטיקה הישראלית, בתקשורת ובציבור, ביטאה יחימוביץ' את האלטרנטיבה הערכית, הסוציאל-דמוקרטית, הדוגלת במדינת הרווחה, ברוח תנועת העבודה הציונית. בראיון למוסף "הארץ" חטאה שלי יחימוביץ' חטא נורא - היא הגדירה את עצמה כציונית וסוציאליסטית, והבהירה שאין לה כל כוונה לוותר על אף אחד משני מגדירי הזהות האלו, שחשיבותם בעיניה מכרעת. ולא זו בלבד אלא שהיא אף העזה לגנות את הסרבנות, לצדד בשירת ההמנון, לדבר בזכות הסמלים הלאומיים, ואפילו ביטאה את הסנטימנט היהודי למערת המכפלה, רחמנא לצלן, וצידדה בביקור תלמידים שם. * * * יש לי הערכה רבה ליחימוביץ' ולמאבקיה החברתיים והכלכליים למען מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית. יש לי הערכה לתפיסתה הציונית, אך איני מצדד בעמדותיה המדיניות. אני דוגל בדרכה המסורתית של מפלגת העבודה, כפי שביטא יצחק רבין בנאומו האחרון ערב הירצחו - מחויבות מוחלטת לשלמות ירושלים, לבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה", ולגושי ההתיישבות בלי "חילופי שטחים". יחימוביץ' אינה שם. היא דוגלת בעמדות המקובלות על מפלגת העבודה וקדימה, או בלשונה - "מתווה קלינטון, שמירה על גושי התיישבות, חלוקה מסוימת של השכונות בירושלים וכמובן התנגדות לזכות השיבה". על כך יוצא קצפו של גדעון לוי. אך עיקר זעמו נעוץ בכך שיחימוביץ' אינה מוכנה להצטרף למסע ההסתה והשנאה נגד המתנחלים. אין היא שותפה לשיטת "הכו במתנחלים והצילו את ישראל". היא יודעת שהעמדות האידיאולוגיות בעד ונגד ההתנחלויות לגיטימיות, אך הטענה שהמצוקה בישראל נובעת, כביכול, מהשקעת הכסף בהתנחלויות, בשקר יסודה. והרי כל מי שטוען אחרת יודע שאינו דובר אמת. אפילו לוי התקשה להתמודד עם אמירתה המובנת מאליה, שלפיה בית ספר שנבנה בהתנחלויות היה נבנה גם בתוך הקו הירוק, באותה עלות. לכן לא נותר לו אלא לגנות אותה כי "הכל כסף אצלה, כמו אצל בנימין נתניהו ונוחי דנקנר". ועוד יותר הכעיסה אותו אמירתה שהיא נגד חרמות - אמירה מובנת מאליה לכל אדם הדוגל באמת ובתמים בסולידריות חברתית. שלי השיבה בחיוב, שומו שמיים, כשנשאלה אם תשתה שמן זית שיוצר בהר ברכה. תגובתו של לוי לא איחרה לבוא, עם גידופים כמו "הקללה", "אדמות עושק", "עצי גזל" ושאר נאצות. * * *
חלפו יומיים, ובעמוד הדעות של "הארץ" מופיע מאמר שטנה ונאצה של לוי נגד יחימוביץ'. דבריה על אודות החיבור ההדוק בין סוציאל-דמוקרטיה לציונות, עוררו את תסמונת הטור-ט הפוסט-ציונית של לוי, והוא מיהר לשלוף מן הארסנל האנטי-ציוני את התחמושת של שנאת תנועת העבודה. האיום מפני חזרתה של מפלגת העבודה להיות תנועת העבודה הציונית עורר תגובות זעם מפיו של לוי: "העבודה הישנה והרעה חזרה מהאופל... מדינה שבה סוציאל-דמוקרטים כביכול הקימו את מפעל הנישול... חזרה לאחור אל ימי החושך של העבודה, שידה האחת התיימרה לדאוג לעובדים וידה האחרת עסקה בנישול...".
לפי הסקרים, יש עוד רבים כמוני, המתגעגעים לתנועת העבודה הציונית ושמחים על התקווה שהיא מייצגת. תחייתה של תנועת העבודה הציונית היא הדבר המפחיד את לוי ושכמותו. ומכאן תאוותו לסיכול ממוקד של שלי יחימוביץ'.
X
