שותתי דם, צמודים, על סף עילפון, הם שכבו בבית הנטוש בלב שכונת סג'עייה בעזה. כשקימבה הניחה ראש שמוט על כתפו המדממת של בן, בלי נביחה, בלי יללת כאב, ידע שמצבם קשה מאוד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"הסתכלתי לה לתוך העיניים. הפה שלי היה מלא דם, כמעט נחנקתי ממנו למוות. הייתי בטוח שאני הולך למות, אבל גם דאגתי לה. כל כך רציתי שהיא תחזיק מעמד. נגעתי בה כמה שיכולתי. המבט שלה לא היה כתמול־שלשום, זאת לא היתה קימבה שלי".
תחילת אוקטובר, בסיס עוקץ במתקן אדם שליד מודיעין. סמל בן (20) עוד לא חזר ליחידה, הוא עדיין בבית, משתקם מהפציעה הקשה. קימבה כבר כאן, מתהלכת חסרת שקט במכלאה. מחכה רק לו, רק ל"נוהֵג" שלה. לא תתמסר לאף אחד אחר.
"אני אחזור אליה", אומר בן, "אחלים ואחזור ליחידה. אני מת כבר לעשות איתה טיול בבסיס".
חיילי עוקץ וכלביהם במהלך מבצע צוק איתן. "כבר היו כלבים של היחידה ששילמו בחייהם" // צילומים: דו"צ
כשנכנסים לבסיס של עוקץ, קשה להחמיץ באיזו יחידה מדובר. מכל פינה יוצאים לוחם או לוחמת עם כלב, שאיתו הם מטיילים בשטח. זר המשוטט במתחם הכלבייה מעורר את זעמם של עשרות הכלבים הנמצאים בכלובים וקופצים על הסורגים בניסיון לתפוס אותו. לא מומלץ להיות מחבל כשהכלבים האלו בסביבה.
ליד הכלבייה של כלבי התקיפה, באגף נפרד, נמצאת כלביית החנ"מ - כלבים שמוכשרים לזהות ולהריח חומר נפץ, ולידם כלבי הגישוש והמרדף, וכלבי ההצלה והחילוץ. רובם כלבים גדולים - רועה הולנדי, רועה גרמני ורועה בלגי, ויש גם קטנים יותר, הנשלחים בדרך כלל למשימות חילוץ והצלה. הכלבים מיובאים לישראל מאירופה, בדרך כלל בני שנה עד שנה וחצי, ועוברים אילוף במשך כמה חודשים עם מאלפים מקצועיים של היחידה.
במתקן המכשולים הסמוך מתאמנים הכלבים בטיפוס על קירות וסולמות, ריצה בתוך גלגלים שונים ועוד. ויש גם מתקן חולי עם קירות בנויים, שבו מאמנים את הכלבים בתרחישים שבהם ייתקלו באירוע מבצעי.
האהבה של בן לכלבים התחילה מאז שהיה ילד. בבית המשפחה ברמת השרון יש שלושה: רועה גרמני, בוקסר צרפתי ועוד אחד קטן וידידותי ("מסוג קינג צ'ארלס קוואליר"). כבר בגיל צעיר ידע שהוא רוצה להגיע ליחידת הכלבנים. לפני שנה ושבעה חודשים התגייס לחטיבת כפיר, שדרכה מגיעים לעוקץ, עשה טירונות של ארבעה חודשים במחלקה שמיועדת להגיע ליחידה, ואחריה אימון מתקדם בן חודשיים. אחר כך הגיע לעוקץ ועבר טירונות יחידה ייעודית של עוד ארבעה חודשים.
ואז הגיע הרגע שכל כך חיכית לו.
"בעוקץ אתה לא מקבל ככה סתם את הכלב שלך", הוא מספר ועיניו נוצצות. "צריך להרוויח את זה בכבוד. אז יש מסע לפני. כמו מסע כומתה, של עשרות קילומטרים".
יצאו בלילה. "היה קשה, אבל הייתי מלא אנרגיה כי ידעתי שבסיומו של הלילה הזה, ברגע שיאיר השחר, אזכה להכיר את הכלב או הכלבה שלי".
בתום המסע, ממש עם הזריחה, נלקחו הלוחמים לכלובים של כלביהם העתידיים. 15 מהם קיבלו כלבי תקיפה. את בן לקחו לכלוב של קימבה, כלבה מסוג רועה בלגי (מילונואה), שהיתה אז בת ארבע.
אהבה ממבט ראשון
"אמרו לי שאני אתאהב בה. שהיא כלבה מדהימה. מהצד שלי זאת היתה התאהבות ממבט ראשון. יצאנו עם הכלבים לטיול בבסיס. כל אחד עם רצועה ויעה לאסוף את הצואה. ממש כמו מערכת יחסים בין אנשים, התחיל שלב ההיכרות בינינו. זה שלב שבו צריך ליצור אמון, קירבה והרבה אהבה. יש גם כללים שמקפידים עליהם: למשל אסור ללכת קרובים מדי, כדי שהכלבים לא יתחילו לתקוף אחד את השני".
במהלך "ההכשרה הכלבנית", שמונה חודשים, היה בן צמוד לקימבה כמעט בכל שעות היממה, למעט כמה שעות שינה בלילה. הם למדו להכיר זה את זו עד לפרטים הכי קטנים. רק כשיצא הביתה לסוף שבוע, היה נפרד ממנה. וממתין לרגע שיראה אותה שוב.
"באימונים הראשונים הרגשתי שהביצועים של קימבה די בינוניים, שהיא עדיין לא נותנת בי אמון מלא. היא לא הגיבה טוב למבט שלי, לא הסתכלה עלי מספיק, לא קלטה את השטח כמו שצריך.
"בחנו אותי על הכל: איך היא סורקת בתים, איך היא מזהה חשודים, מה היא עושה כשהיא ננעלת על מטרה. יש מצב כזה שאני שולח אותה לזהות מחבל, ואנחנו צריכים כל הזמן להיות בקשר עין. יש מבט מסוים, מילה, קודים בינינו, שהיא יודעת אחריהם איך לפעול, איך להגיב. למשל, כשהיא מריחה משהו יוצא דופן היא צריכה לסמן לי במבט, עם תנועת ראש שהיא מאולפת לעשות, והיא לא תמיד עשתה את התנועות האלה. משהו בחיבור שלנו לא היה מספיק טוב".
לאט לאט, ככל שחלפו הימים, הלך התיאום ביניהם והשתפר. "היא התרגלה אלי ואני התרגלתי אליה, וזה נכנס לרוטינה. בסוף הגענו למצב שהיא לעולם לא תעבור שער לפניי, אלא תמיד תעצור ותחכה".
בן היה בין תשעת הלוחמים המאושרים שעברו בהצלחה את מסלול ההכשרה המפרך. למעשה, אפילו לא הגיע לסיום המסלול: חודשיים לפני כן הוזעק לאזור חברון, לחיפושים אחר שלושת הנערים שנחטפו.
"את היום ההוא לא אשכח לעולם. זה היה יום שישי, הייתי בתורנות במטבח ביחידה ושטפתי כלים, כשצילצל הטלפון. המפקד שלי הודיע לי שאולי אוקפץ לשטח. עדיין לא הספקתי לעכל שאני מתחיל את הדבר האמיתי, והגיעה הפקודה.
"הייתי מוכן בתוך ארבע דקות. התרגשתי כמו ילד. לקחתי את 'תיק ההתערבות' הענק שלי והתחלתי להכניס ציוד לכמה ימים לי ולקימבה. אני תמיד אורז בשבילה... 10 ליטרים מים לשנינו, זמם, רצועה, אוכל מיוחד שלה (מועשר בוויטמינים ובמינרלים חיוניים; ע"נ), מגבות, שני מסרקים מיוחדים לקימבה - אחד להברשה ואחד רגיל, וגם פרסים מיוחדים לימים של הצלחות: עצם מיוחדת וקבנוס טרי, היא מתה על קבנוס.
"נכנסנו לג'יפ שלקח אותנו לחברון. היינו ארבעה לוחמים עם ארבעה כלבים, אני הייתי היחיד שנשלף באמצע הקורס. כנראה המפקדים שלי חשבו שאני וקימבה כבר מוכנים. השתתפנו בסריקות בשטח ובפשיטות על בתים של חשודים".
ומה אתה מרגיש כשאתה שולח אותה ראשונה לתוך בית ויש לה הסיכוי הכי גדול להיפגע?
"זה לא קל. כבר היו כלבים של היחידה ששילמו בחייהם אחרי שנשלחו ראשונים. אבל אני יודע שהיא גם יכולה להציל את החיים שלי ושל לוחמים אחרים.
"באחד הבתים בחברון, למשל, היא הריחה משהו מאחורי קיר בטון. היא היתה בסכנה, יכלו לפגוע בה. בהתחלה לא חשבנו שיש משהו מאחורי הקיר הזה, היינו בטוחים שהבית נגמר שם. אבל היא התעקשה. התקרבנו, וזיהינו שיש מאחורי הקיר עוד שטח שלא ידענו עליו, ומסתתר שם מישהו. הוא לא היה מחבל, אבל היא עשתה את שלה".
עלולה להסתער בכל רגע
אחרי מציאת גופות הנערים שבה היחידה לשיגרת אימונים. כעבור ימים אחדים, כשהחל מבצע צוק איתן, הקפיצו את הלוחמים לשטח.
"ידעתי שהגיע הזמן שלי ושל קימבה ללוחמה אמיתית בשטח. עזה זה לא פיקניק. שמתי על הגב משקל עצום. שק שינה, בגדים, מגבות, מברשות, עשרות ליטרים של מים, אוכל להרבה זמן לקימבה, פרסים בשבילה. הכל".
בימים הראשונים, כשרק חיל האוויר פעל ברצועה, המתינו לוחמי עוקץ עם כוחות השריון והחי"ר בשטחי ההיערכות. בן וקימבה צוּותו לגדוד 13 של גולני.
"ישבתי באוהל עם החיילים של גולני ועשיתי להם תדרוך. הסברתי להם שהיא חמודה אבל היא גם כלבת תקיפה, ולמרות שהיא עם זמם, היא עלולה להסתער על כל מי שהוא לא אני ושהיא לא מכירה. לכן אסור לגעת בה, אסור להתקרב ואסור ללטף.
"קשרתי את הרצועה שלה ליד שמאל שלי, וככה הסתובבנו בשטחי ההיערכות כל הזמן, גם כשהלכתי לשירותים. היא היתה הכי צמודה אלי שאפשר. היו פצמ"רים שעפו לכיוון שלנו, היו המון פיצוצים, וראיתי עליה שהיא דרוכה מאוד, מוכנה למשימה בכל רגע, כאילו הבינה שהיא בשטח אש.
"בלילות ישנתי בשק שינה, כשהיא מחוברת ליד שלי, ושמה עלי את הראש עם הזמם על החזה. ככה נרדמנו. החיילים האחרים ישנו לידנו, באוהל. בבקרים קמנו ולקחתי אותה לאימונים של היחידה בשטח הכינוס, שתישאר ערנית ומבצעית. שברגע שיקראו לנו, היא תהיה מוכנה לקרב".
אחרי עשרה ימים, במוצאי שבת, התקבלה הפקודה. גדוד 13 נכנס לעזה.
"עיקר המשימה שלנו היתה לסרוק את הבתים, להשתלט על שטחים ולהמשיך הלאה. שמתי לקימבה אטמי אוזניים, שלא תיבהל מהבומים. זה נוהל קבוע לכל הכלבים כשיש רעשי ירי ופיצוצים. את הזמם שלה הורדתי רק לקראת סריקה של בתים. למעשה, הייתי מחובר אליה עם שתי הידיים: יד אחת קשורה לרצועה, והיד השנייה תומכת ברצועה למקרה שיהיה צורך למשוך אותה אחורה בפתאומיות.
"מי ששמר עלי היה סמ"ר עומר, שהיה המדריך שלי בקורס. הוא ממש נצמד אלי, כתף אל כתף, עם נשק דרוך. זה היה מוזר, כי עד אז הוא היה המפקד שלי, ועכשיו הוא שמר עלי".
למחרת הכניסה לרצועה, אירעה תקרית הנגמ"ש בסג'עייה, שבעקבותיה הוקפץ למקום גדוד 13. המטרה היתה להשתלט על הבתים בשכונה.
"כבר בבית הראשון שסרקנו, קימבה כמעט נהרגה. היא היתה קשורה אלי ברצועה הארוכה, שאורכה עשרה מטרים, ושלחתי אותה פנימה. פתאום אני רואה, סנטימטר ממנה, המון חוטים. בתוך שנייה משכתי את הרצועה והעפתי אותה אחורה. תוך כדי, אחד המפקדים צעק - 'זה מטען, יש שם מטען!'
"כשהתקרבנו, התברר שהמטענים היו צמודים לפתח של מנהרה, שנחפרה מאמצע הסלון. אם קימבה היתה נוגעת בחוטים ומפעילה את המטען, היא היתה מתה בוודאות, וגם אני והלוחמים שלידי היינו נפגעים.
"אחר הצהריים נכנסנו לבית השלישי שלנו. בית דו־קומתי מפואר מאוד, עם שלושה חדרים גדולים, סלון גדול בקומת הכניסה וחומה גדולה מסביב. רוב הלוחמים נכנסו לסרוק בחדרים. אני, עומר וקימבה היינו בסלון. ההוראה של המפקדים בגולני היתה לא לעלות בינתיים לקומה השנייה, מחשש שהיא ממולכדת.
"פתאום הרגשתי הבזק לבן בפנים. נפלתי על הרצפה. ירו עלינו צרורות. הסתכלתי על קימבה, שהיתה מאחוריי, קשורה אלי. היא שכבה מלאה בדם.
"בלי לחשוב פעמיים תפסתי אותה, אספתי אותה אלי, חיבקתי אותה וקפצתי איתה לתוך אחד החדרים.
"צעקתי לעומר: 'אני פצוע, אני פצוע, וגם קימבה נפגעה'. הוא אמר לי: 'אח שלי, יהיה בסדר, אני איתך'".
רסיסים בכל הגוף
הכל קרה בתוך שניות. עומר צעק לחובש שיגיע לטפל בבן, ובינתיים התחיל לטפל בקימבה.
"השכיבו אותי על הצד, כדי שלא אבלע דם ואיחנק למוות. התברר שהכדור פגע לי בצד ימין של הפנים וריסק לי את הלסת. נפגעתי גם מרסיסים בכתף, ברגל ובפה. גם קימבה חטפה רסיסים בכל הגוף.
"הייתי כל הזמן בהכרה, אבל במצב של חוסר אונים מוחלט, כשאני לא יכול לעזור לעצמי ולקימבה. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על פציעות בקרב ומוות, ובאותם רגעים שאלתי את עצמי אם ככה נראה המוות. הייתי בטוח שאני גומר שם.
"מסביב היו פיצוצים וירי אדיר בלי הפסקה. זה נמשך כמה דקות, אבל נראה כמו נצח. לא היה לי אוויר, הדם הרב בפה ממש חנק אותי.
"אחרי הטיפול הראשוני לקחו אותי ואת קימבה ב'נמר' של גולני לכיוון ישראל, כדי לצאת משם לטיפול רפואי. כמעט השתגעתי מרוב כאבים. השתוללתי, הרבצתי לאנשים סביבי, לעצמי, הרגשתי שאני גוסס. קימבה היתה עם עומר על הספסל הקדמי, הוא לא הפסיק לטפל בה ולנסות לעצור לה את הדם.
"שמו לי בפה תחבושת מיוחדת שמקרישה את הדם. לא הצלחתי כל כך לדבר בגלל הפגיעה הקשה, אבל אני זוכר שהצלחתי למלמל לעומר, 'מה עם קימבה?' הוא ענה שהיא תהיה בסדר. למרות שהוא ידע שהיא נפגעה קשה".
באירוע הזה היו לכוח גולני עוד שני פצועים קשה ושלושה פצועים קל. כשבן וקימבה הגיעו לשטח ישראל, בן הועבר מייד למסוק, שפינה אותו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. קימבה, שנפצעה קשה, טופלה במקום על ידי הווטרינר של עוקץ, ואחר כך הוא לקח אותה ברכבו לבית החולים הווטרינרי בבית דגן. זו היתה הפעם הראשונה שהם נפרדים אחרי יותר מחצי שנה שהיו יחד. עומר חזר לרצועה עם לוחם עוקץ אחר ועם כוח של מגלן.
"במסוק נתנו לי מורפיום ונוזלים, והתחלתי לנשום יותר טוב", מספר בן. "עדיין לא הצלחתי לבלוע רוק והיה חשש שאיחנק. הזריקו לי נוזלים לתוך הפה, זה עשה לי רפלקס של הקאה ושיחרר אצלי הרבה לחץ.
"הגעתי לבית החולים, והועברתי מייד לניתוח. בקושי רב הצלחתי לצלצל איכשהו לאבא שלי ולהגיד לו שאני פצוע, אבל שלא ידאג. בניתוח הוציאו לי את הכדור, שחדר מהלחי בצד ימין ונתקע לי בצוואר. היה לי מזל ענק, הוא עקף את דרכי הנשימה, ועבר מילימטר מהעורק הראשי ומילימטר מעמוד השדרה. הוציאו לי גם רסיסים מהכתף ומהרגל".
במשך שבוע וחצי היה פיו של בן סגור עם ברזלים. "היו לי שם רגעים שהתפרקתי ובכיתי. כשאח של עומר בא לבקר אותי וסיפר לי שהוא עדיין בתוך עזה, בכיתי מהתרגשות".
אחרי שבוע וחצי שוחרר בן מבית החולים לסוף שבוע, וביקש מהוריו רק דבר אחד: לנסוע לבסיס לבקר את קימבה. הוא בא לשם בבגדים אזרחיים, כשהצמיד הלבן של בית החולים עדיין על ידו.
"לקראת הפגישה התרגשתי מאוד. כשראיתי אותה, זה לא היה לי פשוט, היא היתה חבושה ומגולחת במקומות שבהם נפצעה וכאב לי עליה. ניגשתי אליה, היא ניסתה בכל כוחותיה לקפוץ עלי, אבל לא לגמרי הצליחה. חיבקתי אותה, והיא ליקקה אותי.
"זאת גם היתה הפעם הראשונה שהוריי רואים אותה. עד אז הם פחדו ממנה, חשבו שהיא כלבת תקיפה מסוכנת. פתאום הם ראו שהיא דווקא נחמדה".
מייד אחרי הפציעה. "בעוד שנה וחצי, כשאשתחרר, קימבה תהיה בת 6, ואז יעשו לה ועדה רפואית" // צילום: דו"צ
פגישה שבועית בכלוב
עכשיו הוא עדיין בבית. במשך חודש וחצי לאחר הפציעה אכל רק אוכל נוזלי, והשיל ממשקלו כמה קילוגרמים. מדי שבוע הוא מגיע לבית החולים הדסה ליום, להמשך השיקום. ויום אחד מוקדש למפגש עם קימבה בבסיס.
"למעשה כבר יכלו לצוות אותה ללוחם אחר, אבל לא עושים את זה. יודעים היטב כמה אני רוצה לחזור, והיא מחכה לי. חברה שלי אומרת לי כל הזמן שמספיק, שאני לא צריך לחזור לסכנות האלה. אני חושב אחרת. אני חייב לחזור. בשבילי, בשביל קימבה, בשביל היחידה. אני מת שזה כבר יקרה, אבל הרופאים עדיין לא מאפשרים לי".
הוא פותח את הכלוב של קימבה ונכנס אליה לפגישה השבועית שלהם. היא מכשכשת בזנב, קופצת עליו, לא זזה ממנו. הוא משמיע לה קולות של חיבה, ניכר שיש להם כבר שפה משלהם, זר לא יבין. מרכיב על ראשה את הזמם ולוקח אותה לטיול.
"בדרך כלל, הכלבים ביחידה משתחררים בגיל 7. בעוד שנה וחצי, כשאשתחרר, קימבה תהיה בת 6, ואז יעשו לה ועדה רפואית, בגלל הפציעה. אני מאוד אלחץ לקחת אותה איתי הביתה. לא מעט לוחמים שמשתחררים כשהכלבים שלהם יוצאים מהשירות, לוקחים אותם איתם.
"היא היתה איתי ברגעים הכי קשים של חיי. נפצענו יחד ויצאנו מזה יחד, ואנחנו נמשיך את החיים יחד. על אהבה כזאת לא מוותרים".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו