בעד לחלון האוטובוס שבו פונו מגוש קטיף עקורי כפר דרום באוגוסט 2005, ראיתי ביום חמישי עצוב אחד דמות אישה מכה נואשות על שמשת החלון. אחר כך האט הנהג והחנה את האוטובוס בצד הדרך. דלתו נפתחה ואחד החיילים המלווים ירד ממנו, התכופף, נטל בידו חופן מאדמת המקום, שב אל האישה הנסערת והעבירו לידיה. רק אז שקטו המפונים, ועשרות העקורים - גברים, נשים וטף - המשיכו בדרכם לכפר מימון, תחנה ראשונה בדרך ארוכה ומייסרת של שיקום.
חודש קודם לכן הייתי בכפר מימון, שגילם באותם ימים תקווה גדולה וציפייה לא ריאלית - כפי שהתברר לימים - למנוע את העקירה. כ־40 אלף משתתפי "מצעד ההתחברות", שהצבא והמשטרה חסמו את דרכם לגוש, כבשו אז בסערה כל פיסת דשא ואדמה פנויה שם. הם הניחו שכפר מימון ישמש חניה זמנית בדרכם אל היעד; שהממשלה לא תעמוד בפני הרבבות ושגוש קטיף לא ייפול, אבל המציאות טפחה על פניהם.
באשמורת ראשונה של בוקר יום ג', 19 ביולי 2005, כותר ציבור הרבבות הזה, שעזב בית, עבודה וילדים, ב־20 אלף שוטרים וחיילים שנפרסו בשבעה מעגלים מסביב למושב הקטן. מעליהם חגו כל העת שני מסוקי סייפן משטרתיים, מטוס תצפית קל וצפלין מיוחד לזיהוי התנועה בשטח. היו אלה 48 שעות דרמטיות, שבסופן ניצלה ישראל ממלחמת אחים.
כל הנהגת הימין החוץ־פרלמנטרי היתה שם: ראשי המועצות ביהודה ושומרון, הרבנים, הנהגת גוש קטיף וגם ענת רוט, חוקרת ירושלמית צעירה ופעילת שטח לשעבר בתנועת שלום עכשיו. רוט גדלה במחוזות מפלגת העבודה. היא עבדה בשירותם של אהוד ברק, עמרם מצנע ומתן וילנאי, ובאותן שעות היתה "שבויה" בדיווחי התקשורת. היא התרשמה כי מדובר בשני צבאות החונים זה מול זה ורק ממתינים לרגע הישמע הגונג, לאות שיפתח את המערכה.
"את המתח העצום שהיה אז באוויר", זוכרת רוט, "אפשר היה לחתוך בסכין. לא היה לי ספק שזה יתפרץ מתישהו, אבל לנגד עיניי הנדהמות ראיתי את ההמון החבול והמושפל מחבק את החיילים, שומר על איפוק כמעט על־אנושי ונשמע להנהגתו - גם אם בתדהמה ובאכזבה. כעבור יומיים התפוגג הכל. אנשים שבו לבתיהם. באותן שעות בכפר מימון", מודה רוט, "האסימון נפל לי בפעם הראשונה, והבטחתי לעצמי לפצח את החידה".
"זה לא ניצחון, זה פילוג"
תשע שנים אחרי הפרידה הטראומתית מגוש קטיף, מגישה רוט את תוצאות הפענוח לציבור. הוא משתרע על פני 631 עמודי הספר "לא בכל מחיר" (ידיעות ספרים), שראה אור לאחרונה. רוט, כיום ד"ר, ליוותה את תהליך ההתנתקות שלב אחר שלב, כחוקרת מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. היא השתתפה בדיונים של הנהגות המתנגדים, היתה עדה לוויכוחים הסוערים, לצעקות ולדמעות ופיענחה את "הקוד הגנטי של הממלכתיות מבית מדרשו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק; את הצופן שמנע מלחמת אחים בכפר מימון". "זה לא היה רחוק משם", היא מעריכה היום, "היה שם פוטנציאל מאוד גבוה לשפיכות דמים. ניצוץ קטן מאוד היה יכול להדליק את הכל..."
המפתח להבנת התמונה היה טמון כבר בעשרות דיונים מקדימים, שהתנהלו רובם ככולם בחדרי חדרים. חלקם נערכו במשרדי מועצת יש"ע, חלקם בביתו של הרב אברהם שפירא בירושלים. מי שישווה בין הטקסטים שרוט חושפת בספרה לבין נבואות השחור והזעם של מרבית העיתונאים על הצפוי עד ועם העקירה הסופית, יחוש מבוכה. הפערים הם פערי ענק.
הנהגת המתנחלים, כך מתברר, ידעה שאינה יכולה לנצח את מדינת ישראל. חלקה אף סבר שאסור לה לנצח אותה. "אנחנו יכולים להפעיל לחץ על הממלכה בצורה קשה", אמר באותם ימים לחבריו זאב חבר, הלוא הוא זמביש, מראשי ההנהגה המצומצמת של מועצת יש"ע, "אבל בסוף אנחנו לא שוברים אותה. אנחנו לא שוברים את הכלים. אי אפשר להציל את ארץ ישראל במחיר זה שאנחנו נכריע את עם ישראל ונחתוך אותו לחתיכות", הסביר זמביש, "אין ניצחון כזה. זה לא ניצחון. זה דבר אחר... פילוג".
הרב זלמן מלמד, שנחשב לקיצוני, מבהיר אף הוא באותם ימים: "...המאבק שלנו מוגבל מכיוון שלקחנו על עצמנו אחריות שלא להחריף את המתח ולא לגרום למלחמת אחים", ופנחס ולרשטיין (ראש מועצת בנימין באותם ימים; נ"ש) מזכיר לעמיתיו: "אנחנו אחראים גם על עם ישראל ולכן גם אם נחוש נורא נבגדים - אסור לשבור את הכלים"; בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע באותה עת, מחדד: "אם אתה שובר את הכלי ששמו עם ישראל, אין לך שום סיכוי להגיע אי פעם לארץ ישראל".
מצעד ההתחברות החל להתארגן חודשים רבים לפני ההתנתקות. הוא נועד להוביל עשרות אלפים לגוש קטיף, להקשות מאוד את הפינוי, ואולי לשבשו כליל - אך ללא אלימות. רוב מתנגדי ההתנתקות היו שלמים עם המהלך, אבל האגף המתון ביותר במחנה הממלכתי הסתייג ממנו: "אנחנו לא עומדים מול קיסר רומי", טען הרב יגאל אריאל, "וזה יהיה אסון גדול אם המדינה לא תוכל לעשות מה שהיא רוצה". שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון, גרס אף הוא: "הציבור בישראל לא יסלח לנו על כך שהכשלנו את צה"ל, שביטלנו החלטות ממשלה וכנסת. הם ישנאו אותנו על כך שהמתיישבים, שיעור מבוטל באוכלוסייה, משנה את ההיסטוריה. או אז תגיע תוכנית החורבן הגדולה ונאבד את כל יש"ע".
"אסור לדחוף חיילים"
לממלכתיים על גוניהם השונים היתה באותה עת אופוזיציה. מיכאל פואה, מנכ"ל מנהיגות יהודית, הטיח בראשי יש"ע כי תפיסתם את מדינת ישראל כחזות הכל היא לא פחות מ"עבודה זרה".
הרב דודי דודקביץ', רבה של יצהר, שירטט גבולות משלו, שלא היו מקובלים על הזרם המרכזי: "כל מקום שבו יש חיכוך בין התורה לבין המדינה", הסביר הרב דודקביץ', "המצווה הכי גדולה, לטובת המדינה, היא להכניע אותה בפני התורה. לא נגדה, אלא למענה. צה"ל התנהג כצבא יהודי עם ראש זר", יבאר לימים דודקביץ' לד"ר רוט, "ומכיוון שהידיים היו גוף של ישראל, לא יכולנו להילחם בו כמו שנלחמים בצבא זר. לעומת זאת, הייתי מוכן שהם יפגעו בגוף שלי, שיפגעו בי, אם זה יקדם את המאבק".
דודקביץ' גם הגדיר בדיוק רב את השאלה שעמדה להכרעה: "האם אנו רוצים לנצח את המדינה? להכניע אותה? שלא תהיה מסוגלת לעשות את מה שהיא רוצה? בעיניי זו המצווה הכי גדולה, אך בעיני חלק מראשי יש"ע זו העבירה הכי חמורה בפנימיות הנפש שלהם. בעיניהם אסור לנצח את המדינה כי המדינה היא הגילוי הכי גדול של השם יתברך בדור הזה, ואסור לנצח אותו".
בסוף מארס 2005 נכשל סופית הניסיון לעצור את ההתנתקות בכלים פוליטיים, והמאבק ירד לשטח. הגבולות ששירטטה ההנהגה, תוך כדי ויכוח מר, הועמדו עתה במבחן המציאות. עיקר הוויכוח נסב על תכלית המצעד. מועצת יש"ע גרסה שהתכלית היא הסברתית, ושהמטרה היא להחזיר את ההכרעה לכנסת. לעומת זאת, בקרב האגף המיליטנטי, נתפסה כניסת ההמונים לגוש קטיף כיעד מבצעי לכל דבר.
שלושה חודשים ארך הוויכוח הזה, עד שב־21 ביוני הכריז צביקי בר חי, ראש מועצת הר חברון וראש המטה המבצעי של מועצת יש"ע, כי יש בידיו קואליציה מבצעית המשתרעת מיצהר (המיליטנטית) עד עצמונה (ההיפר־ממלכתית). כעבור תשעה ימים הכריז אלוף פיקוד הדרום דן הראל כי רצועת עזה היא "שטח צבאי סגור", ומועצת יש"ע הודיעה כי הגיע יום פקודה וכי מצעד ההתחברות ייצא לדרך.
ב־3 ביולי הוצגה תוכנית המבצע בפרטי פרטים בפניו של הרב הראשי לשעבר, הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב. דירתו הצנועה בלב שכונת קריית משה בירושלים היתה צרה מלהכיל את עשרות המשתתפים. "הממלכתיים", שחששו "לנצח בכוח את המדינה" גרסו כי ברגע שבו כוחות הביטחון ימנעו מהצועדים להתקדם, יש להסתפק בישיבה על הרצפה ובחוסר תזוזה. לעומת זאת, אנשי הזרם המיליטנטי ביקשו שהרב שפירא יאשר להם להמשיך לצעוד קדימה, גם במקרה שכוחות הביטחון יחסמו אותם. הם היו משוכנעים שהרב הישיש, שצידד בסירוב פקודה של חיילים לפקודת הפינוי, יתמוך בדעתם, אבל הרב שפירא הפתיע.
הוא קבע חד־משמעית שצעידה לעבר חייל העומד במקומו, אפילו אם עושים זאת בידיים קשורות, היא אלימות, "שאינה מדרכה של תורה". בנו, הרב יעקב שפירא, ניסה להקשות: "אולי החייל רוצה בפנימיות שלו שנדחף אותו", וספג מייד גערה מאביו: "מהיכן אתה יודע מה יש בפנימיות של החייל... אסור לדחוף חיילים!"
"חמושים" בגיטרות
בדיעבד אפשר לקבוע שהדיון הזה בביתו של הרב שפירא היה למעשה הרגע שבו הוכרע המאבק בכפר מימון. הרב שפירא לא הסתפק בדבריו אלה. הוא מינה צוות מצומצם של שלושה רבנים שילווה את ההנהגה בשטח, והסמיך אותו להכריע בדילמות הערכיות־הלכתיות אם וכאשר יתעוררו.
בראש הועמד הרב חיים דרוקמן, נציג הזרם הממלכתי ויו"ר מרכז ישיבות בנ"ע. את ההשקפה הנגדית ייצג הרב דודי דודקביץ', מנהיגו הבלתי פורמלי של נוער הגבעות, והחבר השלישי היה הרב ראובן נתנאל, רב היישוב עצמונה שבגוש קטיף ונציג הזרם ההיפר־ממלכתי, שייצג את דרך חבריו בגוש - "באהבה ננצח". מועצת יש"ע עצמה, מגלה רוט, החלה להכשיר יחידת "סוכנים" מיוחדת, שתסתובב בין המפגינים, תרחיק פעילים אלימים ואף תאתר פרובוקטורים שהושתלו על ידי מערכת הביטחון כדי לצבוע את המאבק שלהם בצבעים לא לגיטימיים.
התקשורת, שההתרחשות הזאת נעלמה על פי רוב מעיניה, שידרה לציבור צפי שונה לחלוטין. "הארץ" דיווח שצה"ל נערך למאות נפגעים בעימות הצפוי. בן כספית מ"מעריב" התרשם כי "אנו בעיצומה של התנגשות ציוויליזציות: התפיסה הממלכתית הדמוקרטית החילונית, שמכירה בכללי המשחק הבסיסיים, מול התפיסה התורנית, המשיחית, שממתינה לציווי הרבנים ומעדיפה אותו על פני כל דבר אחר... יש כאן ציבור לא קטן של אנשים שמעדיפים מדינת הלכה על פני מדינת חוק..." קבע כספית. משה גורלי סבר כי "האנשים האלה הם המשך ישיר לקנאים הלוהטים (של ימי בית שני), שמוכנים בשם אמונתם להפיל את הבית על הראש של כולנו", ואילו עוזי בנזימן הזהיר כי "המיליציות המזוינות הללו מציבות סימן שאלה על יכולתו של השלטון לכפות עליהן את מרותו".
ראשי יש"ע העריכו שהמצעד שלהם ייעצר רק בציר כיסופים, בואכה גוש קטיף. הם טעו. רוט חושפת כי מפכ"ל המשטרה משה קראדי והרמטכ"ל דן חלוץ העריכו שאם רק 10,000 יגיעו לגוש, מבצע הפינוי כולו יעמוד בסימן שאלה. קראדי פעל בהתאם. ב־17 ביולי ב־23:00, הוא זימן אליו את ראשי יש"ע והודיע להם שהחליט לבטל את האישור שניתן להם לקיום הצעדה.
באותו לילה הורה ראש הממשלה שרון לגייס אלפי חיילים כדי לסייע למשטרה לבלום את התקדמות הצועדים. בהמשך לכך, נקטה המשטרה צעד שקומם עליה אפילו את האגודה לזכויות האזרח, ועצרה 320 מתוך 650 האוטובוסים שהזמינה מועצת יש"ע, אבל ההמונים צעדו בטורים ארוכים לעצרת בנתיבות, וגמאו רגלית קילומטרים רבים. משהסתיימה שם העצרת, חידשו את צעידתם, הפעם לעבר הגוש. בשעת לילה מאוחרת, שני קילומטרים לפני כפר מימון, חסמה המשטרה את דרכם.
למחרת, כשהתעוררו משנת לילה חטופה, גילו עשרות האלפים שהם מוקפים בכוחות צבא ומשטרה גדולים. בתוך חצי שעה נע ההמון, חלקו בריצה, לכפר מימון, ושם מצא עצמו מכותר בכוחות גדולים אף יותר. בשעות הצהריים בחנו כמה עשרות מפגינים את נחישות השוטרים, ואלה הגיבו באלימות קשה. ראשי מועצת יש"ע שניסו להפריד בין הצדדים הוכו על ידי השוטרים. זמביש שבר שם את אחת מצלעותיו, וליברמן ספג אף הוא מכות נמרצות, אבל המתנחלים ואוהדיהם הרבים שמרו על איפוק ובחרו שלא להגיב באלימות.
רוט אומרת היום כי ההנהגה השקיעה מאמץ אדיר לשמור על איפוק וסבלנות מצד קהל הרבבות, שלא תמיד קיבל את מאמציה בברכה. היא מזכירה שהיתה זאת הנהגה וולונטרית, ושבמקום נכח ציבור מכל קצות הקשת הציונית־דתית: "גם מאלה שחשבו שצריך לפרוץ את המצור בכוח. היתה גם בעיית תקשורת עם ההמונים", היא מזכירה, "וכל האווירה שידרה המון אנרגיות טעונות שאיימו להתפרץ בכל רגע". הרב דרוקמן זוכר ש"המראה היה לא ייאמן - כל כך הרבה אנשים, נשים וטף התקבצו מתוך אידיאליזם, עזבו את עבודתם ובאו. זה היה משהו כביר, נדיר".
"ההחלטה לא לפרוץ את גדרות כפר מימון היתה ערכית־אמונית". ד"ר ענת רוט // צילום: יהונתן שאול
אבל החבורה שהקיפה את אריאל שרון לא חלקה עם הרב דרוקמן את אותן התחושות. פרשנים ועיתונאים, שחלקם תודרכו מראש, הציגו את המתנחלים כמיעוט משולהב ופורע חוק, מסוכן ואלים, שטובת המדינה מחייבת להכניעו בכל מחיר. "אספסוף מאיים למוטט את מדינת ישראל", כתב עיתון "הארץ". "המצעד הזה", הסביר מנגד חנן פורת, "כולו תפילה, תפילת רבבות עם, לעורר רחמי שמיים". התקשורת לא האמינה לדבריו. רוט מביאה בספרה תיאורים תקשורתיים דמוניים רבים מספור. כולם התבדו.
לאנשי המילואים היה רוב מוחלט בקרב המפגינים בכפר מימון. לרבים מהם היו חברים ובני משפחה מקרבה ראשונה מהצד השני של הגדר. הם ראו בחיילים בשר מבשרם, והאהבה וההערכה שלהם לצה"ל היו גלויות לעין. "חלק מהצעירים", ציין אז העיתונאי אבישי בן חיים, "היו 'חמושים' בגיטרות, בחלילים ובאהבה".
שירת הברבור
למרות כל זאת, ההמון היה להוט לפרוץ את המצור. הוא לא העריך שהדבר יהיה כרוך בעימות קשה או בשפיכות דמים, וציפה לקבל מהנהגתו אות לנוע קדימה. ההנהגה, לעומת זאת, הבינה את המצב לאשורו. "ידענו שאריק שרון הורה לעצור את העסק הזה בכל מחיר", יסביר לימים בנצי ליברמן. בישיבת מטה המאבק בשעות הלילה המאוחרות הפך אפוא רעיון התשת הכוחות שצרו על כפר מימון לרעיון חלופי. לא עוד פריצה, אלא התשה, אך כבר לפנות בוקר התברר שהדבר לא מעשי.
התשתיות של כפר מימון קרסו - המכולת הקטנה התרוקנה, בלא יכולת לחדש את המלאי; תשתיות המים והביוב קרסו לחלוטין ונוצרה סכנה ממשית לזיהום ולמחלות. חברי מזכירות כפר מימון, שפתחו את בתיהם ואת ליבם בפני המפגינים, ביקשו שהמפגינים יעזבו בהקדם. בכל גינה פרטית היו מאות אנשים. מול כל מקלחת ושירותים השתרך תור של מאות ממתינים.
ביום רביעי ב־8:00 נותרו למעשה שתי אפשרויות: לפרוץ את גדרות הכפר, כפי שציפו ההמונים, או לפזר את המפגינים לבתיהם. בדיון החשאי של הנהגת המאבק סברו מרבית המשתתפים שניסיון לפרוץ את הגדר עלול להוביל להרוגים, לפירוק הצבא, לקרע בעם ולמלחמת אחים. "זה היה פותח בתוך שתי דקות מרחץ דמים", העריך ח"כ ניסן סלומינסקי.
בספרה כותבת רוט: "לאחר יותר משנה וחצי של מאבק שבמהלכו הצליחה מועצת יש"ע להלך על החבל הדק - מאבק נחוש, תוך הקפדה שלא יגלוש לאלימות פיזית או מילולית, הגיע הרגע שבו לא יכלה עוד לשלב בין השניים". הפור נפל - לא פורצים!
היחיד שחלק על ההחלטה, אך קיבל את דעת הרוב, היה הרב דודי דודקביץ': "חשבתי שבכל מחיר - אסור לאפשר את הדבר הזה, אבל שיש גם סייג; שאסור שנרים יד ונפגע באנשים. זה היה יוצר מלחמת אחים נוראה. לעומת זאת - הייתי מוכן שישברו לנו את הראשים, שיירו בנו, כל דבר!"
יתר חברי ההנהגה חלקו על דודקביץ'. הם חשבו שאסור בשום פנים ואופן "להיכנס בקיר הברזל". יתרה מזאת: הרב דרוקמן כלל לא האמין שפריצת הגדרות בכוח תעצור את ההתנתקות: "אלו דמיונות של ילדים", אמר, ובנצי ליברמן הבהיר: "אין חיה כזאת לעצור מדינה בכוח". "הסיבה העיקרית להחלטה לא לפרוץ", מסכמת רוט, "היתה ערכית־אמונית: קדושת הממלכתיות... ברגע שחילחלה ההבנה שפריצת הגדרות עלולה להוביל בסבירות גבוהה למלחמת אחים, לפגיעה בצבא, באחדות העם ובמדינה - היה ברור כמעט לכולם שזהו הקו האדום".
הבעיה הגדולה היתה הציבור, ששמע כל העת מההנהגה זמירות אחרות, ורצה לראות את המצעד מתקיים. הדיונים שקיימה ההנהגה התנהלו בחדרי חדרים, ובהם גם נשארו המסקנות הכה ערכיות. ביום רביעי נקטה ההנהגה צעד שבילבל את הציבור עוד יותר, כשהחליטה לאמץ הצעה של חנן פורת ולייצר פעולת הסחה: מצד אחד להודיע שהמצעד מתחדש, ומצד שני, בחסות הודעת הסרק המטעה הזאת, לארגן כ־1,500 איש להסתננות יחידים לעבר הגוש. אפילו כנס הרבנים שהתקיים באותו יום בכפר מימון נפל קורבן להטעיה.
בערב החלו עשרות אלפי הצועדים לצעוד את צעדת הדמה מצידה הפנימי של הגדר, בלי שידעו שהם נוטלים חלק בפעולת הסחה. הרב ראובן נתנאל חשש שמא יהיו כאלה שינסו לפרוץ את המחסום בניגוד לסיכומים, והציב חבורה של בחורים ששימשה חיץ בין הצועדים לבין כוחות הביטחון. "יס"מ כתום", כינה אותם הרב דודקביץ'. כשעתיים לאחר שהחל, נעצר לפתע המצעד בלי שלהמונים ניתן הסבר כלשהו. לקראת השעה 23:00 שמע הציבור המבולבל בפעם הראשונה מבנצי ליברמן ש"המהלך הנוכחי הסתיים".
"אנחנו נגיע טיפין טיפין ובעוד שבועיים יהיו בגוש עוד 10,000 איש", ניסה ליברמן לנחמם, אבל אכזבה ומפח נפש החליפו את האופטימיות ואת תחושת העוצמה. ממוקדים שונים החלו להישמע קריאות זעם לעבר ההנהגה: "בושה", "רימיתם אותנו". גם "הסתננות היחידים" נחלה כישלון. רק כ־150 הגיעו לגוש. היתה זאת שירת הברבור של המאבק נגד העקירה.
גוש קטיף פונה כעבור שלושה שבועות, תוך כדי סערה רגשית עזה, אך כמעט ללא התנגדות. תושבי הגוש ההיפר־ממלכתיים (כך להגדרתה של רוט) דבקו בדרך של "באהבה ננצח".
במבחן התוצאה, אני מזכיר לרוט את שראיתי שם באותם ימים, זה היה כישלון. התפיסה הסופר־ממלכתית של "באהבה ננצח" כשלה. רוט מעדיפה לנסח את הדברים מעט אחרת: "היא לא הספיקה כדי לנצח מול הכוחות שעמדו מנגד. המסקנה היתה שבעתיד, כדי שזה לא יקרה שוב, יהיה צורך לייצר כלים נוספים, שאכן הוקמו; למשל כוח פוליטי גדול כמו האיחוד בימין (הבית היהודי) וכמובן שבירת הדימוי השלילי של ההתנחלויות והמתנחלים ושבירת הדימוי האלים והמאיים שלהם".
"באהבה ננצח", מדגישה רוט, "לא היתה טקטיקה, אלא מהות, תפיסת עולם פנימית שעוצבה בבית מדרשו של הרב קוק, שלפיה ההתנהלות הציבורית צריכה להיות באהבה ובאמונה, ובשום אופן לא באלימות. האלימות פסולה לא רק כי היא לא תשיג דבר, אלא בגלל הנזק שהיא גורמת".
בין הרב קוק לאריק שרון
"בניגוד לדימוי הציבורי של המתנחלים", אומרת רוט, "ארץ ישראל היא לא הערך היחיד והעליון בתפיסת עולמם. שלמות הארץ היא ערך מקודש, אבל כך גם שלמות העם והמדינה. התפיסה הממלכתית הזו, שהביטוי המעשי שלה הוא שאנחנו חלק מהמדינה הזאת לטוב ולרע, ושאת מה שצריך לתקן מתקנים מבפנים, מושרשת בחינוך התורני מגיל צעיר, ולכן, גם במקומות שבהם ההנהגה לא היתה נוכחת, האלימות לא פרצה. זו גם הסיבה לכך שהקריאות שנשמעו אחרי ההתנתקות להתנתק מהמדינה לא תפסו".
רוט מספרת כי החוויה המרכזית שלה מאירועי ההתנתקות היתה הפער בין הדימוי למציאות: "כשהתחלתי את המחקר, החזקתי בתפיסה המקובלת במחקר ובציבור שהמתנחלים הם ציבור קיצוני, מסוכן ואלים, שיהיה מוכן להילחם על שלמות הארץ בכל מחיר. לתדהמתי, גיליתי שיש פער עצום בין הדימוי למציאות, ושכפי שהוכח בכפר מימון - ואח"כ גם בימי הפינוי ובעמונה - מדובר בציבור ממלכתי ואחראי".
לאחר ההתנתקות השתנו השקפותיה הפוליטיות של רוט, והיום היא מתנגדת לרעיון שתי המדינות. גם אורחות חייה השתנו, וכיום היא שומרת מצוות. "גדלתי בבית מאוד ציוני", היא מספרת, "שמחובר מאוד גם לארץ ישראל וגם למסורת היהודית, כך שהשורשים תמיד היו, אבל אל ההחלטה לאמץ אורח חיים דתי הגעתי בשנים האחרונות, בעקבות הלימוד המעמיק של תורת הרב קוק והמפגש הבלתי אמצעי עם הציבור שחי על פיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו