אחרי שסיימנו עם החג השני והספקנו לטייל בחול המועד, העיניים של רובנו כבר מופנות לקיץ שעומד בפתח. אבל אנחנו עדיין בחודש ניסן, חודש האביב. זוהי עונה של התחדשות, ושניים משמותיו של חג הפסח מרמזים על כך. שמו הראשון הוא חג המצות, כידוע, אך שמותיו האחרים של החג - החירות והאביב - מלמדים אותנו על התקופה כולה, כמו שמאירים לנו גדולי החסידות. כשפסח נקרא חג החירות, זה באמת משום שכוח של חופש עולה בעולם. יציאת מצרים לא קרתה במקרה באמצע הקיץ או החורף, אלא דווקא עם תחילת האביב. רק אז התעוררה אומה של עבדים והחליטה לצאת ממצרים. זהו סוד החירות המתגשם בכל העולם מדי שנה בשנה באותה עונה. מספיק להביט על המתרחש באזורנו: המהפכות הנובעות מרצון לשחרור מכוחם של עריצים ודיקטטורות מתרחשות במדינות הערביות השכנות לנו, ולא סתם הן מכונות וזה העניין. בגלל כוח החירות הזה מתעורר לו גם הטבע, וכל הכוחות שנעצרו באדמה במשך החורף הגשום והקפוא יוצאים לאור ומשתחררים, ואז הכל מלבלב וירוק. זאת מערכת שנמצאת אצל כל אחד ואחד מאיתנו. לקראת סוף הקור כבר מתחילה אצלנו התעוררות של געגועים לתנועה, לחום, לעשייה. כך אנו רואים אנשים בחורף המתכנסים לתוך עצמם, האינטראקציות החברתיות יורדות ל"שפל" של מקסימום התאספות לצפייה מכורבלת בטלוויזיה או גלישה במחשב. בקיץ לאנשים חם מכדי לחשוב על רעיונות מרעננים, ולא סתם הצבעים המגדירים את הקיץ ואת החורף הם צהוב ואפור בהתאמה. העצים מתקרחים, הפריחה קמלה, והכל יורד אל תוך האדמה, כמו מת. אך שם, חבוי מן העין, בתוך העץ הקירח והאדמה התחוחה, מתעברים ונכונים לצאת חיים חדשים, ירוקים ומלבלבים, ורק באביב הם יוצאים. וגם אנחנו יוצאים - לטייל ולנפוש, כמו במנהג הנפלא שבו מתמלאת הארץ נופשים בחול המועד. כך מתברר לנו הקשר בין שני שמות החג, החירות והאביב. ולכן גם חודש ניסן מכיל את הכוחות הללו. הרי נאמר על יציאת מצרים ועל הגאולה העתידית, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". מדוע? כי התחדשות ושינוי של גאולה, של סדר עולמי חדש, יכולים לקרות רק בזמן של אביב. נצלו את הזמן הזה. הוא קצר אבל מבטיח.
"האביב הערבי" (בהנחה שהמהפכות לא יסתיימו בעליית גורמים רדיקליים) - הכינוי שאול ממהפכות שהתרחשו באירופה ב-1848, ונקראו כך לא מפני שהחלו או התרחשו באביב באותה שנה, אלא משום שייצגו תקופה שלמה של חדשנות רעיונית מדינית.
X
