המלודרמה הרומנטית "המהגרת" של ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "שתי אהבות") אמנם טרחה לגייס לשורותיה שלושה שחקנים מעולים כדי לקחת חלק במשולש אהבים גדול מהחיים, אך לא טרחה לדאוג לכך שיקרו להם בדרך דברים מסעירים במיוחד. לא חראם?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זוכת האוסקר מריון קוטיאר ("החיים בוורוד") מגלמת את אווה - מהגרת חיוורת מפולין שנוחתת באליס איילנד, ניו יורק, עם אחותה החולה והמשתעלת ב־1921. האחות מושמת מייד בבידוד עד שתחלים, ואילו אווה המסכנה מתבשרת כי לא תוכל להיכנס לארה"ב עקב "התנהגות לא מוסרית" שהפגינה על האונייה
רגע לפני שהגיבורה המסכנה שלנו נשלחת בחזרה למקום הארור שממנו הגיעה, נחלץ לעזרתה גבר יהודי ידידותי וקצת חשוד בשם ברונו (חואקין פיניקס). מפה לשם, אווה נכנסת תחת כנפו, מקבלת אשרת כניסה ופותחת בחיים חדשים כרקדנית/חשפנית/יצאנית במועדון המצליח שהוא מנהל. לא כיף לה, אבל אין לה ברירה: היא זקוקה לכסף כדי לשלם על הטיפול של אחותה.
תוך כדי, ברונו מעניק לאווה את הרושם שהוא מחבב אותה מאוד. אולי אפילו אוהב אותה. מובן שהעניינים מסתבכים כאשר בן דודו של ברונו, הקוסם השרמנטי אמיל (ג'רמי רנר), מופיע פתאום ונופל ברשתה של אווה.
בדומה ל"קסם לאור ירח", סרטו החדש של וודי אלן, גם את "המהגרת" צילם דריוס קונג'י האיראני־צרפתי המחונן, וכמו אצל אלן, גם בסרטו של גריי הצד הוויזואלי־אווירתי מניב את מידת ההנאה הגדולה ביותר. זירות ההתרחשות טבולות בגוונים חמים ורכים של זהב וחום, שמקפיצים לראש את סגנונו האייקוני של גורדון וויליס (ואת "הסנדק 2"), והשחזור התקופתי המרשים מעניק ליצירה איכות אולד־סקולית שכמעט כבר לא מוצאים בקולנוע האמריקני של ימינו.
אך עטיפה יפה לבדה אינה מספיקה, והדרמה הצפויה והרפיטטיבית שמתפתחת כאן על המסך רחוקה מלספק את הסחורה. קוטיאר - שהיתה כה חשופה, נוגעת ללב ומשכנעת ב"יומיים ולילה" של האחים דארדן - מגישה הופעה מונוטונית וכבויה, ולא באמת מצליחה להתמזג עם הדמות הסובלת שלה. פיניקס ורנר אמנם מפגינים משחק מעט יותר דינמי ואנרגטי, אך המסלול שהתסריט תיכנן עבורם מגביל מראש את תרומתם, מציב אותם בשולי סיפורה של אווה ומונע מהם להותיר חותם של ממש (אף ששניהם מקבלים כמה הזדמנויות חטופות לשחרר את ההנד־ברקס).
בסופו של דבר, הצופה עתיד למצוא את עצמו פעם נוספת במקום המשונה שאליו מובילה לרוב הצפייה בסרטיו של גריי - במקום שבו השאלה הנפוצה ביותר היא "מה, זהו?". מצד אחד, כרגיל אצלו, הכל כל כך מדויק, מוקפד ונכון. מצד שני, לאחר שכל הרכיבים נופלים למקומם והתמונה נחשפת במלואה, הקונסטרוקציה הקולנועית שלו מתקשה לרגש ו/או לגרום לתחושת התעלות. הצרפתים טוענים כבר שנים שמדובר באחד מהבמאים האמריקנים הגדולים ביותר שפועלים כיום. אני עדיין מנסה להבין למה.
ציון: 6