הספינות היוצאות למרחקים ופניהן לרצועת עזה להפגין נגד ישראל נושאות מסר כוזב, כאילו המצב ההומניטרי ברצועה הוא ללא נשוא. הן מכבידות על חיל הים. זה יעדו של המשט שיזמו יריבים עוינים לישראל. מהלכם טבעי. בתנאים אלה משט-הנגד שיזמו אזרחים ישראלים הוא דבר בעיתו. אסור להזניח את הזירה באורח בלעדי בידי תומכי הטרור הפלשתיני - אלה שלעולם אין להם מה לומר נגד הקסאמים על שדרות ועל מאסרו המצמרר של גלעד שליט. גם הוא מוחזק אי שם בעזה האפלה. זו התפישה הנכונה של טקטיקת "תג המחיר". היא שלילית כאשר קיצונים זועמים פוגעים בפלשתינים חפים מפשע ועוקרים את עצי הזית שלהם כפי שקורה ליד יצהר, וגורמי הביטחון טרם עקרו את התופעה החמורה מן השורש. אך קביעת תג מחיר מוצדקת כחלק ממערכת ההסברה ופעלוליה. לא מכבר הפריעו פרו-פלשתינים לדיפלומטית ישראלית לשאת את דבריה במוסד אקדמי באנגליה. לאחר מכן העלה מישהו במשרד החוץ בירושלים רעיון עוועים, שדיפלומטים ישראלים ידירו רגליהם ממקומות כאלה. בפועל הם כבר עושים כן בחלק מהאקדמיה האמריקנית, וזו חרפה. עליהם להיות בכל מקום. גם אם משליכים עליהם נעליים ורומסים דגלי כחול-לבן ומפריעים וצורחים ומנופפים באגרופים. עליהם להיות דווקא במקומות האלה. אך עוד דבר: הארגונים היהודיים מתבקשים להתעורר. באתר שבו דיפלומטית ישראלית אינה יכולה לשאת את נאומה - גם שליח פלשתיני לא יצליח. אסור לסגת, כוח מול כוח, לשון מול לשון. כאשר יריביו של ראש האופוזיציה מנחם בגין הפריעו ללא הרף במהלך נאומו מעל דוכן הכנסת, הוא הזהירם: אם אני לא אוכל לדבר כאן - איש לא יוכל לדבר כאן. הם גינו אותו, אבל האזהרה פעלה. הוא נאם. אם קולה של ישראל לא יוכל להישמע באוניברסיטאות ובמדשאות פומביות ובכינוסים בינלאומיים ברחבי העולם - כך יקרה גם לכל יריביה. כך זה בפעילות הדיפלומטית ובהפגנות ימיות, ובחרם הבלתי נסבל של הפלשתינים (ואולי גם ערביי ישראל) על מוצרים מההתנחלויות שבהן מועסקים 25 אלף מהם. לא נחוצה תגובה ממשלתית לצעד כזה, שהוא סוג של אפרטהייד כלכלי נגד מדינת היהודים. דרושה תגובה של הציבור. מי שיחרים - יוחרם. בלי הנחות ובלי הקלות.
X
