איזה סיכוי יש ללהקה, טובה ככל שתהיה, מול הזיכרונות המעצבים של מי שאתה? תשובה: אם יש דבר כזה, אז לפיקסיז יש סיכוי מעולה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שעה קלה לפני שבלאק פרנסיס, ג'ואי סנטיאגו, דיוויד לאברינג והבסיסטית האסתטית ששמה הפרטי הוא פז עולים סוף סוף לבמה בפעם הראשונה בישראל - כל האנשים שלא ראינו מאז הניינטיז מפוצצים את בתי הקפה מסביב לבלומפילד. זה קהל ספציפי יותר מזה שנהר אחר הסטונז. לדוגמה, ביציאה מההופעה, גן בלומפילד לא היה מלא במעריצים שעושים פיקניק בעיניים מצועפות כי לא היה להם כסף לכרטיס. הקהל של הפיקסיז די שבע ברובו, שלושים פלוס רובם, ואם הייתם מצמידים לי צרחה של בלאק פרנסיס לרקה - הייתי אומר - רובם ממוצא אשכנזי.
אבל המוסיקה, הו המוסיקה. הלהקה הזאת מבוסטון - מבוגרת כבר אמנם, ומעט עייפה פה ושם - ועדיין - אין דבר שדומה לתרכובת המיוחדת שהיא הפיקסיז, לפרייזינג שבא מהבטן של פרנסיס, לגיטרה המפדבקת־גולשת של סנטיאגו, למהלכים המוזרים של השירים, לטקסטים ההזויים - לשורות שהפכו לקאלט מטורף כמו "אלוהים הוא שבע".
אנשים שראו לפני כמה ימים את הפיקסיז מופיעים בספרד דיברו על חוויה מדהימה ואמרו שהלהקה נשמעת מעולה. וכך היא נשמעה. הסאונד אמנם היה בעייתי בחלק הראשון של המופע (לא ברור באשמת מי, אולי הלהקה פשוט לא נפתחה) - אבל הכל היה שווה את ההדרן המטורף, עם "Vamos" ו"Where Is My Mind". בעיקר שם, פלוס הבלחות בין לבין, הפיקסיז יצאו ממצב אוטומט והזכירו לנו חזק בפרצוף וישר לתוך הלב למה אנחנו אוהבים אותה כל כך: האופי האקספרימנטלי והגיטרה המופרעת וחסרת המעצורים השזורים בלחני כיף ופראזות שירת גלישה ורוקנרול אמריקני. העובדה שזה בא דווקא מלהקה שהחזות שלה לא מיוחדת בשום צורה, אם אתם לא מחשיבים את העור העבה של פרנסיס כמיוחד.
הם ניגנו לעילא ולעילא, למרות שמשהו בכל זאת היה חסר. השנים שחלפו מאז שכל אנשי הניינטיז נתקלו אחד בשני בבתי הקפה של יפו לפני ההופעה, הזכירו גם את המרחק מבלומפילד המדושן עונג בערב הזה לחורים המעופשים של בוסטון 1986, שם, בין הטינופת של סמטאות אחוריות, נולדה אגדת הרוק שהיא הפיקסיז.
האידיאל היה אם היינו רואים את הפיקסיז באולם של 500 או אלף איש. בוודאי. אין ספק בכך. לא תמיד קהל מתלהב דביק מזיע בא טוב על העצבים, ובזאת יודו כולם. ולמרות כל מגבלות הופעות הפארק הידועות - הפיקסיז ניצחו.