נערים ונערות בכניסה לבר בתל אביב // צילום: יהושע יוסף //

נוער שוליים

ריח אלכוהול חריף עולה מהפיות. זרועות ואצבעות מטפסים על גוף נערה. קללות. צעקות. מדי פעם בוקעות דמויות מהשיחים החשוכים. מישהו מנפץ בקבוק זכוכית אל שביל הלבנים האדומות. אבל כאן לא ארץ עוץ • מסע בעקבות בני נוער בחצר האחורית של תל אביב

במהלך כל הלילה שבו הסתובבתי בתל אביב, שבתי ושאלתי אותם למה. למה הם בחוץ. מה פשר היציאה הזאת אל הכלום. לשבת ב־2 בלילה על משענת ספסל ברחוב אלנבי, עם בקבוק שתייה וסיגריה ביד, בלי שום מטרה. לא מצאתי תשובה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

יצאנו לסיור בממלכת הנוער, שגבולותיה נמתחים מ־9 בערב ועד לפנות בוקר. לחפש את הילדים שלכם, הילדים שלנו, ולגעת גם בשוליים שנשרו אל תהומות. לראות באור פנס רחוב את כל הקשת: ההולכים לבלות וההולכים לאיבוד. לראות את הילדים האלה, עם פלומת השפם הראשונה, מתהלכים מתנדנדים ברחובות, את הילדות האלה, עם החזה שעוד לא צמח, מסתובבות בנמל תל אביב בשעות שבין לילה ליום, זה תמיד עצוב. ואין כאן צדקנות מעושה: זה לא "בסדר" או "לא בסדר", זו פשוט תמונת מצב. 

"נוצרה כאן מעין שכונה, קיבוץ. בהתחלה הגיעו מכל מיני תרבויות, והיו הרבה מכות. בסוף למדו לקבל אחד את השני". למצולמים אין קשר לכתבה

יום חמישי, 21:00, גן מאיר. מועדון בילויים ענק, בלי שוער ובלי דורמן. 150 צעירים מתגודדים בחבורות. הצעירים שבהם בני 14-13, הבוגרים בני 18.

צלליות של חיפוש עצמי. ריח אלכוהול חריף עולה מהפיות. זרועות ואצבעות מטפסים על גוף נערה. קללות. צעקות. מדי פעם בוקעות דמויות מהשיחים החשוכים. מישהו מנפץ בקבוק זכוכית אל שביל הלבנים האדומות. כאן לא ארץ עוץ.

"את רוצה לדעת מה הולך פה?" שואל ערן, בן 18 (כל השמות בכתבה בדויים). "הסְנפות, ג'וינטים לא איכותיים, כימיקלים מסריחים, בנות טיפשות שמגיעות בשיא החורף עם מכנסונים וסטרפלס, מחפשות שמישהו יגיד להן שהן יפות, בנים אלימים, בנים דוקרים, בנות נאנסות. המשטרה מסתכלת הצידה כדי לא לראות. תכתבי שכולנו בזבל".

קטטה ניצתת. "מכות!" צועק מישהו, ומייד שועטות רגליים מכל הכיוונים אל פלונטר אנושי של מכות. אף אחד לא מזעיק משטרה.

"הוא לא בא לו טוב בעין", מסבירה מישהי בשיער קצר את עילת ההתרחשות. ההצגה הכי טובה בעיר מול העיניים של כולם. חם מאוד, ומהיציעים נשמעות צעקות עידוד.

אחרי כמה דקות, הקרב שוכך. נער אחד יוצא מתוך הפלונטר, מזנק החוצה ונושא רגליו משם. השאר לא רודפים אחריו. מחכים להצגה הבאה.

בקצה הגן, תחת הפנס, שולחנות וכיסאות פלסטיק. סביבם יושבים מתנדבי עמותת "עלם" (עמותה לנוער במצבי סיכון) עם כמה מבני הנוער. יש תה ועוגיות, "מנות חמות" בקופסאות. הם לא מחכים שהנוער יגיע אליהם אלא פוגשים אותו היכן שהוא נמצא: באינטרנט, במקומות הבילוי, בפעילות הלילית ברחובות.

280 אנשי מקצוע בתחום הייעוץ והטיפול ו־1,700 מתנדבים מרימים לנערים אבודים את הסנטר ואומרים להם: אתם יכולים. "ניידות הידידות" של עלם מטפלות בנוער המשוטט, בנוער המנותק, אבל שאר התוכניות שלהם, מצילות הנפשות, נוגעות במתבגרים על כל הרצף: מנוער נורמטיבי ועד נוער בסיכון. מרכזי יום לחסרי קורת גג, מקלט לצעירות חסרות בית, "ערים בלילה" - פרויקט לנוער העוסק בזנות.

רונן כהן, מנהל ניידת תל אביב, אומר שבפעילות שלהם בלילות הם פוגשים את כל הספקטרום, מהילד של השכן ועד מקרים קשים. בחודש וחצי האחרונים היו להם 15 הפניות מוצלחות שיצאו מהניידת: הפניה זה אומר מציאת מסגרת לימוד, מקום לינה או תעסוקה.

גן מאיר. הוודקה נשפכת כמים

"כיף פה, ועצוב פה"

דניאל (16 וחצי) מדרום תל אביב מסתובב בגן מאיר כבר שנתיים בלילות. הוא כבר סוחב כמה תיקים פליליים במשטרה. "מה שהולך פה זה סמים, דקירות, ערבים מיפו שבאים לחפש בנות. כיף פה ועצוב פה, תכלס".

מה שהביא אותו לכאן היה האקשן. "היינו באים להרביץ לאוחצ'ות (הומואים; א"ע), הכי כיף לכפכף אותם, כי הם לא מחזירים".

אני מתעניינת בבית שבו גדל, מניחה שהבית הוא סיבת הסיבות. "הגעתי מבית שלא היה לי אבא. ואם היה - הרגשתי רק את כפות הידיים שלו במכות, אף פעם לא בליטוף או חיבוק. לא הקשיבו לי, לא התעניינו בי. מה שהכרתי בבית, וגם בשכונה, זה מכות בכל הצורות. דקירות, אבנים, כיסאות. אתה יוצא לשכונה ויש אלימות. חוזר לבית - אלימות".

לפני שנה התקרב בהיסוס אל הניידת של עלם. היה צמא, אבל לא רק לשתייה. גם לחום. למישהו שיקשיב. הוא מצא את רוני זילכה (65), בעלים של משרד לייעוץ מס ביום ומציל נפשות בלילה, בהתנדבות. כבר עשר שנים שזילכה חורש את העיר עם הניידת של עלם, והוא הפך לדמות משמעותית עבור ילדי השוליים. 

"רוני הוא האבא שלא היה לי", אומר דניאל אחרי שווידא שהחברים שלו מספיק רחוקים, שלא ישמעו אותו מתרכך. "הוא מקשיב לי כאילו אני באמת מעניין אותו. הוא הראה לי שיש אפשרות אחרת להתנהג בעולם, נתן לי להבין לבד שטעיתי. הוא כל הזמן מחייך אלי, אומר לי, 'אני מאמין בך, אתה טוב', גם אם אני בא לו ביציאה.

"זה משנה לך את התפיסה. בעוד שנתיים אני מתגייס לגולני. בלי 'עלם' ורוני, הייתי היום בכלא. רוני הציל לי את החיים".

אחרי שדניאל חוזר אל החבורה שממתינה לו על הספסל המרוחק, רוני מספר על הילדים שהוא פוגש. "יש כאלה משכונות בעייתיות, אבל יש גם משכונות טובות. יש כאלה שחוו אלימות בבית, ויש כאלה שחוו אדישות הורית. זה עניין של מזל.

"אני לא שופט את הילדים האלה. הם לא יכולים לדבר עם ההורים שלהם. איתי כן. אם אני מצליח להגיע ללב של נער, בתוך עשר דקות הוא שופך הכל. בית ספר, אהבה נכזבת, סיגריות, ריב עם ההורים".

רוני מספר לי על עדן, אחד הנערים שאימץ אל ליבו. "מגיל עשר הוא מחוץ לבית. גדל אצל סבא וסבתא, נשלח לפנימייה. בכל נקודה בחיים שלו הוא חטף מכות, עד שהפך בעצמו למכה ובגיל 15 הכניס מישהו לתרדמת. הילד הזה מתגלגל ברחובות. מגיל עשר אין לו עם מי לדבר. הוא הפך לדוקר מקצועי.

"כשהקשר בינינו התהדק, הרגשתי שאני באמת מאמין בו. לימדתי אותו לספור עד עשר לפני שהוא מחטיף. כשהיה הולך מכות, הייתי רודף אחריו". 

אייל ידין (31), עורך דין, מגיע לכאן בכל יום חמישי ("לא רואה מכבי יותר"), להתיישב מול בני נוער שהוא לא מכיר ולתת להם כתף, גב, אוזן. "אני מאמין ביכולת שלנו לשנות. גדלתי בבית ציוני מאוד, שירתתי בצנחנים, וכאן פגשתי נוער שלא האמין שהצבא בכלל ירצה אותם. ליוויתי חבר'ה לגיוס, הייתי איתם בבקו"ם, במסע כומתה. זה מרגש".

אני מבקשת ממנו לשרטט לי את האוכלוסייה שאיתה הוא נפגש בלילות האלה. "אצל הרבה נערים יש היעדר של הורים במובן כלשהו. החל בהורים מרמת אביב שלא ראו את הילדים ולא שמעו אותם מאז שהם נולדו, ועד הורים נרקומנים, הורים בזנות וכל הקלאסיקה של 'השכבות החלשות' במרכאות. אין לי פילוח לפי שכבות האוכלוסייה. נער יכול להיפלט לרחוב מכל רקע ומכל בית".

חצות וחצי. השוטרים פושטים על הגן וקוראים לנערים: "לכו הביתה!"

"אני רוצה לנקום בעצמי"

מאי (16) רוצה "לברוח מהכל". לכן היא פונה אל החושך של הרחוב. "אני מגיעה מבית עם חמישה ילדים. בבית אין שום חום ותשומת לב. כשפגשתי כאן את יעל, המתנדבת של עלם, היה לי מוזר שמישהו מקשיב לי. זו הרגשה טובה. בהתחלה התביישתי לפתוח את הלב, לדבר על הצרות, אחר כך החלטתי שהיא חברה שלי".

"זה מספק יותר מכל עבודה אחרת", אומרת מורן כהן־לשמן (30), מתנדבת בניידת. היא עבדה בהפקות בטלוויזיה, הגיעה לניידת כמתנדבת ואז החליטה שזה ייעודה בחיים. היום היא עובדת כקצינת ביקור סדיר וממשיכה להתנדב בעמותה.

"את יכולה לעשות את הסידרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל זה לא ישווה לסיפוק שנותנת העבודה עם נוער. לי זה נותן המון. אני לא מסכימה עם ההנחה שנוער מנותק הוא תולדה של בית מנותק. כל נער, מעצם היותו נער, הוא בסיכון. זה גיל על סף תהום, גיל עוצמתי. גם ילד מהבית הכי טוב והכי מכיל יכול ליפול בגיל הזה, או סתם להרגיש שאין לו עם מי לדבר".

אני חוזרת לערן. השיחה איתו נפסקה אחרי שהמכות התחילו. עכשיו הוא יושב על שולחן האבן. בגדים שחורים צמודים, תסרוקת מוקפדת. פירסינג בכל נקודה נראית לעין. "גדלתי בבית שמרני, וכשהחלטתי לצאת מהארון לא היה לי עם מי לדבר. נוצרה כאן בגן מאיר מעין שכונה, קיבוץ. בהתחלה הגיעו מכל מיני תרבויות. פריקים, ערסים, הומואים, מעריצים של אייל גולן. היו הרבה מכות. בסוף למדו לקבל אחד את השני".

למה צריך קיבוץ כזה במקום הבית?

"כי יש הורים שאין להם מושג איך לתת מענה לילדים, להכיל אותם, להבין שאם ילד עושה גראס הוא לא הלך לאיבוד. הורים שלא יודעים מתי לשחרר".

נגה, עם גשר על השיניים, מתקרבת אלינו. "אתם עושים מחקר על ילדים מסכנים?" היא מתיישבת לידי. רוצה לדבר. "ההורים שלי לא מקבלים אותי כמו שאני. הם אומרים שצריך לאשפז אותי, שאני לא נורמלית. כאן אני מרגישה כמו משפחה".

ערן: "לא הייתי בורח לסמים אם אבא שלי היה מקבל אותי כשיצאתי מהארון. אבל הפנמתי את מה שאבא שלי חשב עלי: שאני דפוק. עשיתי אל.אס.די. הדילר ניסה לאנוס אותי".

פתאום נהיה קר. אני חושבת על הדברים היפים ששמעתי מהרבנית דנה תירוש, שלא די ללדת את הילדים: צריך ללדת אותם שוב ושוב, בכל יום. במילים טובות, בנפש מתפעלת, באמון, באהבה. וכמה מסוכן לילד שלא ילדו אותו בכל יום מחדש.

רונן כהן יוצא לסיבוב בפינות החשוכות של הגן, לאתר נערים שאולי ירצו להתקבץ ליד הניידת, עם המתנדבים החמים. "לא חוכמה להישאר כאן מתחת לפנס", הוא אומר, ונעלם בין השבילים.

"הגעתי לניידת של עלם כי שמעתי שיש אוכל והייתי רעבה", אומרת טליה (17). "אבל האמת היא שרוב האנשים משתמשים באוכל כתירוץ". בימי חמישי היא יוצאת מהמושב שלה, באזור חיפה, ונוסעת לעיר הגדולה. "תל אביב זה חלום. לקח לי זמן ללמוד את מפת העיר בלילה. בכיכר דיזנגוף זה הפאנקיסטים. המקדונלד'ס בסנטר זה הפְריקים. בגג של הסנטר יש ערסים. סביב מספרת 'המאסטר' בבוגרשוב יש את המגניבים עם השיער הצידה".

חשבתי שנערים יושבים כל היום על הפייסבוק.

"הפייסבוק לא העלים את המפגשים האלה. להפך, דרך הפייסבוק קובעים מתי ואיפה להיפגש".

הבחורה המסקרנת עם התסרוקת הלא סימטרית, הבגדים המוזרים והפנים המוארות אומרת שאין לה שם ואין לה גיל, אבל "את יכולה לקרוא לי בת־אל". היא מתיישבת לידי, מקפלת את הרגליים. נראית בת 18.

"הצרות שלי התחילו בגיל 13. חוויתי אלימות מינית, פיזית, מילולית. מצאתי את עצמי בזנות. מגיל 16 התחלתי לישון ברחוב. גיליתי שספסלים זה ממש לא נוח לי לשינה. הם עושים פסים על הגב ומכאיבים. דווקא האלכסון של מגלשות בגני שעשועים מאוד נוח. למדתי שכשאת ממש עייפה, תירדמי בכל מקום.

"ישנתי גם בחוף הים. אפשר לסדר את החול כמו מיטה, ויש מקלחות ושירותים חינם. בחניון של הבימה יש שקט בלילה. היתה תקופה שישנתי על גג של בניין, שמישהו שם בו מזרנים. גרתי בסקווטינג (פלישה לבתים נטושים; א"ע). עברתי ממקום למקום.

"החיים ברחוב מסוכנים. לא קלים לבחורה. ההורים שלי נתנו לי הרגשה שאני לא שווה הרבה, אז אני לוקחת סיכונים. אני רוצה לנקום בעצמי. שכולם יוכלו לעשות לי מה שהם רוצים. מגיע לי עונש. כמו שילדים היו זורקים לי את הקלמר בבית הספר".

יום אחד, כשבת־אל שיחקה עם אייפון גנוב, היא גילתה שהיא יכולה לצלם את העולם שלה. במשך שנה צילמה. כש"עלם" שמו לב שהיא מתעדת את החיים שלה בתמונות, ביקשו שתעלה תערוכה. "בחרתי 21 צילומים מתוך מאות, והוספתי טקסט על לילה אחד שחוויתי ברחוב, שבו ראיתי והרגשתי הכל. אונס, מכות, פחד. התערוכה הוצגה באוניברסיטת תל אביב".

יהושע הצלם מרים אליה את המצלמה, והיא מסרבת. "אתה מצלם אותי בבית שלי", היא פורשת זרועות אל הגן החשוך.

בחצות וחצי מגיעה קבוצה גדולה של שוטרים, מלוּוים בכלבים. חוצים את הגן מקצה אל קצה ומגרשים את בני הנוער. "להתפזר!", "לכו הביתה!"

הגן מתרוקן במהירות. רונן והמתנדבים אוספים את הכוסות החד־פעמיות, מקפלים את השולחנות לתוך הניידת. מכאן הם ימשיכו לסיבוב ברחובות, למצוא עוד בני עשרה שזקוקים לעיניים מבינות.

ניידת עלם בגן מאיר

"לאבד את הראש זה באופנה"

יהושע ואני יוצאים לרחוב אלנבי הסמוך. חבורות של בנים ובנות, שמנסים להיראות מבוגרים מכפי גילם, מתגודדים ליד הפיצוציות, בכניסות למועדונים. האלכוהול נוכח מאוד. אני מרגישה זקנה ועייפה.

נטע (16), בלבוש פרובוקטיבי מאוד, עומדת עם כמה חברות ליד אחד המועדונים. אבא שלה חושב שהיא אצל חברה, לומדת למבחן. "ההורים שלי היו מתעלפים אם היו רואים אותי. יצאתי מהבית בג'ינס וסריג, ובאוטו החלפתי בגדים. לפעמים אני מחליפה בגדים אצל חברה שההורים שלה מרשים לה ללכת ככה".

גם הדס, שעומדת לידה, שִיקרה להוריה. "אנחנו לא ברחוב כי זרקו אותנו מהבית. אנחנו כאן כי אין לנו כוח לחפירות של ההורים. מגיל 14 אני יוצאת למסיבות. אני אומרת לאמא שלי שאני ישנה אצל חברה, אנחנו משתכרות אצלה בבית בשעה מוקדמת, ואז יוצאות".

נטע והדס מגיעות מרמת גן, משכונה איכותית. "ילדים בשכבה שלנו עושים סמים, ירוקים בעיקר", אומרת נטע. "הם נראים כמו הילדים הכי טובים שיש, מכיתת מחוננים, במגמת מחשבים.

"בלילות חמישי אנחנו פוגשות בנות מכיתה ז' מבית הספר שהולכות עם כל הציצי בחוץ. מה נסגר איתכן? בנות 13 שלבושות כמו זונות. בא לי לכסות אותן".

את לא לבושה טוב יותר. 

"אני בת 16".

כמה אתן שותות בערב?

"קצת, בשביל המצב רוח. התחלתי לשתות בגיל 13, הבנתי שזה לא בשבילי. אנחנו לא שתייניות, לא מאלו שמגיעות להקאות. אני שמה טיפה וודקה והרבה רדבול.

"במסיבות יש צ'ייסרים. הבנים מזמינים אותך לדרינק. אבל כשאת שיכורה יכולים לנצל אותך, הרבה דברים קורים במסיבות האלה בשירותים. עכשיו יצאתי ממסיבה שכל הזמן נגעו בי. בן אדם בגיל של אבא שלי נצמד אלי מאחור. זה מגעיל".

פעם, כשתהיה לך בת בגילך - תרשי לה לצאת לכל הלילה?

"ממש לא! אבל אמא שלי תמימה. אני רוצה להגיד לאימהות: אל תאמינו לילדים שלכן! תתקשרו לחברות ותבררו איפה הילדה שלכן. אני שונאת את עצמי שאני צריכה לשקר לאמא שלי".

דיזנגוף, 2 בלילה. קבוצת בנים בכיתה ט' או י'. שיכורים כלוט. אחד מהם, קצת פחות שיכור, מתעניין בנושא הכתבה. "בני נוער עסוקים בלאבד את הראש, אז מה? בגיל הזה, זה באופנה. בעוד כמה שנים נתגייס, אז מגיע לנו זמן ליהנות קצת".

העיר משובצת בנערים שחוגגים את העובדה שהם חיים, לפני הגיוס. על המדרכות כתמי קיא.

בנמל תל אביב אני פוגשת זוג. אור בן 19, קרן בת 17. "הטרנד של האלכוהול מטורף", אומר אור. "ילדים מתלהבים מזה כמו משוקולד. ילד בן 16 שלא יודע מה זה בחורה, רואה פורנו ומחפש את זה בחוץ. זה הקטע של הרחוב, של הבחוץ. אלכוהול זמין ומין זמין". 

ההורים שלכם יודעים שאתם בנמל תל אביב ב־02:30 לפנות בוקר?

קרן: "בדרך כלל אני אומרת לאמא שלי שאני ישנה אצל חן, מתאמת עם חן גרסאות, ויוצאת למסיבה. עכשיו, כשיש לי חבר, אמא שלי רגועה יותר".

העקבים של גילי נוקשים על מדרכות הנמל. היא בת 17, ירושלמית, נשרה מהלימודים ועובדת היום בחנות בגדים בירושלים. באה לתל אביב כדי לבלות, וחוזרת מי יודע איך. "אני יוצאת להתפרק. מכיתה ח' אני משתכרת. בברים נותנים לי לשתות למרות שאין לי 18, כי מכירים אותי. אני רואה דקירות. בירושלים יש המון ערסים קטנים שבאים למסיבות. גם לכאן באים מלא ערסים עם גז מדמיע".

נתנאל (18), שעומד לידה, מבקש להרגיע: "כמה אפשר להגיד 'זה נוער זה? זה בררה'? אנחנו לא בימי הפלמ"ח. רוב הנוער רוצה לבלות בשקט. מי ששותה ודוקר מחפש את זה, וזה לא האלכוהול שגורם לאלימות, אלא אלימות שגורמת לאלימות. אם מישהו ייתן לי מכות, אני אגיד לו: 'מצטער, אחי, אני לא בקטע של להחזיר', ואלך הביתה. הכל עניין של חינוך מהבית".

אז מה אתה עושה כאן ב־3 בבוקר?

"אני בדרך הביתה. נהניתי הערב. לא פגעתי באף אחד. אני הולך לישון עם חיוך על הפנים". 

צילומים: יהושע יוסף

 

emilya@israelhayom.co.il

עמותת עלם, המסייעת לנוער במצבי סיכון ומצוקה, מקיימת בימים אלה את מבצע ההתרמה השנתי. 

לתרומה של 18 שקלים שילחו SMS עם המספר 18 ל־2886, או חייגו 2886*

אפשר לתרום ולהתנדב גם באתר www.elem.org.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...