לא ניתן להפריז בחשיבותו של אסי דיין לקולנוע הישראלי, כשחקן, כתסריטאי, כמפיק וכבמאי. מימיו הראשונים על המסך, כצבר הלוחם אורי כהנא ב-"הוא הלך בשדות" (1967), ועד ימיו כזקן בודד, מוזנח ומדוכא ב-"ד"ר פומרנץ" (2011), סרטו האחרון כבמאי, המסלול היצירתי המרתק שעשה דיין נע ללא הרף בין האישי לכללי, בין הגבוה לנמוך, ובין המסחרי לאמנותי, והיטיב לשקף את התהליכים שהתחוללו לאורך השנים, ובין המלחמות, במדינת ישראל.
לעדכוני חדשות נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
את דרכו כשחקן החל כניצב בסרט "סיירים" (1967), של הבמאי מיכה שגריר. משם התגלגל לתפקיד ראשי ב"הוא הלך בשדות", ולתפקידים ב-"הנאהבים לנצח" (1969), של ג'ון יוסטון, לצד בתו של הבמאי, אנג'ליקה, ו"הבטחה עם שחר" (1970) של ז'יל דאסן. בשנים הבאות השתתף גם ב"שלושה ואחת" (1974), ובסרטים הבינלאומיים "מבצע יונתן" (1977) ו"קשר האורניום" (1978).
משחקן – לבמאי ותסריטאי
במקביל להפיכתו לאחד מהשחקנים הבולטים בסביבה, דיין החל להרחיב את העניין שלו באמנות הקולנוע. ב-1971 כתב את התסריט ל"חצי חצי", קומדיה של בועז דווידזון שבה גם כיכב, וב-1973, עבר לראשונה לצדה השני של המצלמה וביים את "הזמנה לרצח". אלמנטים הזויים לצד השפעות אירופיות, הופיעו גם בסרטו השני כבמאי, "חגיגה לעיניים", שיצא ב-1975, שנתיים לאחר שצולם, וסיפר על המשורר הלאומי (יוסף שילוח), שיוצא לשים קץ לחייו.
מהמחצית השנייה של שנות השבעים שינה דיין כיוון והחל לכתוב ולביים קומדיות עממיות שזכו לכינוי הגנאי "סרטי בורקס". למרות קבלת הפנים הצוננת מצד הביקורת, מרביתם הפכו ללהיטים, וחלקם – כמו "גבעת חלפון אינה עונה" (1976) ו-"שלאגר" (1979), שניהם בכיכובה של שלישיית הגשש החיוור, הפכו ליצירות פולחן ולחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית הפופולרית.
שנות השמונים: שנים של קומדיות עממיות
בשנות השמונים המשיך דיין להיות שותף ליצירתן של קומדיות עממיות רבות - כמו "עם ישראל חי" (1981) "מלך ליום אחד" (1982), "הקרב על הוועד" (1986) ו"הטוב, הרע והלא נורא" (1986) - ולהשתתף בפרויקטים שונים כשחקן ("מאחורי הסורגים", "מחץ הדלתא" ו"הינשוף"). בנוסף, כתב וביים את סרט ההתבגרות הקלאסי "בחינת בגרות" (1983), שהיה ללהיט גדול.
התפקיד המשמעותי ביותר שעשה בשנים אלו היה ב"עד סוף הלילה" (1985), של איתן גרין, בו גילם מג"ד בן ארבעים שפוטר מהצבא במלחמת לבנון לאחר שסיכן את פקודיו שלא לצורך. ב-1992 יצר את "החיים על-פי אגפא", הסרט שמייצג בעיני רבים את פסגת יצירתו.
היצירה שנחשבת לאחת מהיצירות המכוננות של הקולנוע הישראלי לדורותיו, מצולמת בשחור-לבן, מתהדרת בתצוגות משחק נהדרות של כל צוות השחקנים (שכולל את גילה אלמגור, שולי רנד, דני ליטני ואלון אבוטבול), ומסתיימת במרחץ דמים מטלטל. את התסריט כתב דיין בהשראת "לב המאפליה", של ג'וזף קונרד ותמונת המצב העגומה, האפוקליפטית וחסרת הרחמים של החברה הישראלית שניבטת מהסרט רלוונטית כיום אף יותר מבשנה שבה הוקרן לראשונה.
שיחק כאדם שנותרו לו 92 דקות לחיות
סרטיו הבאים של דיין, "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995), ו"מר באום" (1997), שבו כיכב בתור אדם שנותרו לו 92 דקות לחיות, המשיכו את הקו הפילוסופי-פסימי של "אגפא", אך זכו להצלחה פחותה. גם "הבשורה על-פי אלוהים", שביים ב-2004, זכה להתעלמות מהקהל.
עם ההאטה בקריירת הבימוי, שב לעולם המשחק. בין השאר שיתף פעולה עם יוסף סידר ב"ההסדר" (2000) ו"מדורת השבט" (2004), ב"חופשת קיץ" (2007), של דוד וולך, גילם את אביו, משה דיין, ב"שתיקת הצופרים" (2003), ונטל חלק בסדרות "בנות בראון" ו"קרוב לוודאי". מעל לכל אלה התנשא התפקיד שעשה בסדרה "בטיפול", שם גילם את הפסיכולוג ראובן דגן.
ב-2012 לקח חלק בסדרה התיעודית "החיים כשמועה", של עדי ארבל ומויש גולדברג, במהלכה ערך רשימת מלאי כנה ומצחיקה של חייו. בראשית אותה שנה יצא הסרט האחרון שכתב וביים, "ד"ר פומרנץ", בו כיכב כפסיכולוג שמשכיר את מרפסתו למדוכאים המעוניינים לקפוץ אל מותם.
שיאן הזכיות בטקס פרסי אופיר
שמונה הזכיות שלו בפרס אופיר הופכות אותו לשיאן הזכיות של טקס האוסקר המקומי. עבור "החיים על-פי אגפא" זכה בפרס הבמאי, התסריטאי והסרט. עבור "שמיכה חשמלית ושמה משה" זכה בקטגוריית התסריט, "מר באום" הקנה לו את הזכייה בקטגוריית השחקן הראשי ב-1997.
ב-2005 זכה בפרס אופיר לשחקן המשנה על "בקרוב יקרה לך משהו טוב", של אייל שיראי, ושנה לאחר מכן בקטגוריית המשחק על "הדברים שמאחורי השמש", של יובל שפרמן. ב-2006 זכה בפרס השחקן מהאקדמיה לטלוויזיה על "בטיפול". ב-2009 קיבל פרס אופיר על מפעל חיים.
דיין שלח את ידו גם לתחומי יצירה נוספים. במהלך חייו חיבר שלושה ספרים, בהם רומן אחד, "תוכן העניינים", כתב פזמונים, בהם "שיר הפרחה", שבוצע בידי עפרה חזה בסרט "שלאגר", ו"במקום הזה", שבוצע ע"י דני ליטני ב"החיים על-פי אגפא", וצייר.