בחודש יוני האחרון עלתה אל בימת הנואמים במועצת הביטחון של האו"ם דוברת יפהפייה במיוחד: השחקנית ההוליוודית אנג'לינה ג'ולי, המשמשת שליחה מיוחדת של האו"ם לענייני פליטים. ג'ולי, המובילה זה שנים מאבק להכרה בינלאומית בנפגעות תקיפה מינית באזורי סכסוך כנפגעות פעולות איבה, אמרה: "אונס הוא כלי מלחמה. אונס הוא אקט אלים ופשע נגד האנושות. פשע שנגרם בזדון ומכוון להרוס את האישה, את המשפחה ואת הקהילה. הוא הורס חיים ומצית קונפליקטים".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ביוני 2008 עברה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה מספר 1820, הקובעת כי תקיפה מינית, שבה בן לאום אחד תוקף בן לאום אחר, באזור המוכר כמצוי בסכסוך בין שני הלאומים, תוכל להיחשב כפשע מלחמה, פשע נגד האנושות או מרכיב של רצח עם. 15 המדינות החברות במועצת הביטחון קבעו פה אחד כי על מעשי טרור מיני שמתרחשים במהלך עימות צבאי, יהיה אפשר לתבוע בבית הדין הבינלאומי בהאג. אולם לטענת ג'ולי ואחרים, העולם עדיין לא מתייחס למקרי אונס באזורי מלחמה ברצינות הנדרשת.
בישראל לא מוכרים נפגעי תקיפה מינית כנפגעי פעולות איבה, גם כאשר ברור שהמניע היה לאומני. מדובר בקורבנות עבירות מין ממוצא יהודי שהותקפו בידי פלשתינים. צריך לסייג ולהבהיר באותיות גדולות: יש להיזהר מהכללות. אין נטייה מיוחדת לפגיעות מיניות מצד האוכלוסייה הערבית, ואין יותר אנסים ערבים מאשר אנסים יהודים. אולם מעשה אינוס יכול להיות גם מעשה טרור.
קשה לשכוח את סיפור האונס בחניון גן העיר. במאי 2012 יצאו בן 18 וחברתו בת ה־17 ממקום בילוי במרכז תל אביב ועמדו להיכנס אל השירותים בחניון. השניים הותקפו בידי אחמד בני ג'אבר, שוהה בלתי חוקי פלשתיני, שבאיומי סכין הוביל אותם אל השירותים הציבוריים של החניון, כפה עליהם לקיים יחסי מין לנגד עיניו, ולאחר מכן, במשך שעה וארבעים דקות, התעלל בהם ממושכות. ג'אבר שב ואיים כי יפגע בבני הזוג באמצעות הסכין אם לא ייענו לגחמותיו החולניות.
מיקה (שם בדוי) בת ה־17 עברה את מסכת הזוועה כשברור לה שמה שעומד ברקע הוא היותם יהודים. במהלך משפטו של ג'אבר דרשה מיקה מפרקליטות המדינה לכלול בכתב האישום את המניע הלאומני. הפרקליטות סירבה. בהצהרה שמסרה לבית המשפט אמרה: "זה היה מעבר לאונס. אני הרגשתי חטופה שם... התחושה של ההשפלה, הדרישות, המכות, הצעקות, תמיד יישארו בליבי. הוא השפיל אותי בתור אישה ובתור אישה יהודייה דווקא. זה לא היה רק סיפוק מיני". כשחיפשה מישהו שייצג אותה, נתקלה בידיעה בעיתון על מאבקה של עורכת הדין רוני אלוני־סדובניק להכרה באונס כפשע לאומני. "היא הגיעה אלי נסערת עם גזיר העיתון ביד", מספרת אלוני־סדובניק. "היה ברור לה שג'אבר לא היה עושה את זה לזוג פלשתינים, שמדובר בפשע שנאה, בפשע איבה. בחקירתו במשטרה הוא גם אמר שהוא גאה במעשיו".
"פורקן לזעם פוליטי"
בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את ג'אבר וגזר עליו עונש חריג בחומרתו - 30 שנות מאסר; כמו כן, השית עליו את הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק - 258 אלף שקלים לכל אחד מהקורבנות. התיק ממתין לערעור על חומרת העונש בבית המשפט העליון.
מיקה, באמצעות אלוני־סדובניק, מבקשת ממדינת ישראל להכיר בה כנפגעת פעולות איבה; כמו מי שנפצע בגופו מהתפוצצות מטען או נפגע בנפשו בשל פיגוע. "זה לא היה סתם אונס", מסבירה אלוני־סדובניק, "במשך שעות הם נכלאו. ג'אבר אנס אותה, היכה אותם, איים עליהם. 'תפוז מכני' קטן ליד זה. מדובר באירוע החמור ביותר שהיה בישראל אי פעם. כשמיקה ביקשה שיכירו בכך שמדובר בפשע שנאה, בפרקליטות לעגו לה. 'מישהו הכניס לך לראש שזו פעולת איבה?' העובדה היא שהוא מעולם לא אנס נערה ערבייה. לעומת זאת, הוא הורשע בעבר וריצה עונש של 11 חודשי מאסר בכלא צבאי בגין יידוי אבנים על חיילי צה"ל".
אלוני־סדובניק, עורכת דין המתמחה בעריכת דין בדגש על סוגיות פמיניסטיות, משפט מגדרי, חקיקה וממשל, וגם שימשה בעברה ראש המטה למאבק בסחר בנשים, מובילה היום מאבק להכרה בפגיעה מינית שמתבצעת על ידי ערבים כלפי יהודים כאירוע איבה. משרד הביטחון בכהונת השר הקודם אהוד ברק נענה לבקשתה בחיוב, אולם רק בתנאי שהנפגעות עצמן יספקו ראיה שהמניע היה לאומני ולא פלילי. "הבעיה היא שהנפגעות הן לא גוף חוקר", מתקוממת אלוני־סדובניק. "אם המשטרה לא שאלה את החשוד מה היה המניע, איך נערה שנפגעה יכולה לספק ראיה כזאת?"
הדין הבינלאומי, נדגיש, לא דורש להוכיח את המניע: די בכך שמדובר בפגיעה מינית של בן לאום אחד בבן לאום אחר, אשר מתבצעת באזור המוכר כאזור סכסוך. משרדי המשפטים והביטחון הישראליים לא אימצו את הדין הזה, שחזר גם בהחלטות של בית הדין הבינלאומי בהאג ובערכאות משפטיות בעולם שהכירו בתקיפה מינית ובאונס כפשעי מלחמה. "התופעה מושתקת באופן עקבי כבר שנים בידי הממסד הביטחוני והמשפטי", אומרת אלוני־סדובניק.
למה חשוב למותקפות לקבל הכרה כנפגעות פעולות איבה?
"נאנסת זקוקה לשיקום, לטיפולים נפשיים. על נפגע פעולות איבה נפרשות הכנפיים של אגף נפגעי פעולות איבה של הביטוח הלאומי. מדובר בהכרה ובסל שיקום הכולל מימון טיפולים נפשיים לכל חייה. ויש כאן גם היבט הצהרתי. אונס הוא נשק. לא סתם קוראים לזה כלי זין. באזורי סכסוך בעולם התבצעו ומתבצעים אינוסים של נשות האויב כחלק ממלחמה פסיכולוגית. הטרור המיני־לאומני קיים בדארפור, קוסובו, רואנדה, קונגו, סודאן, מינמאר. אותם גברים נותנים פורקן לזעמם הפוליטי באמצעות אונס ברוטלי כביטוי לשנאה. גם כאן, הזהות הלאומית של שני הצדדים בהחלט רלוונטית. כשמדובר בילדה יהודייה, לא מתייחסים ברצינות".
"לא ילדה, אלא מתנחלת"
במקרה אחד ויחיד, ורק לאחר מאבק ממושך, הסכימה מדינת ישראל להכיר בנאנסת כנפגעת פעולות איבה. מדובר בילדה בת ה־9 ליפז חימי, שנחטפה, נאנסה ונרצחה בבית שמש בשעות הערב המוקדמות ביום העצמאות בשנת 2006.
אנואר אחדוש, תושב הכפר צוריף ופעיל בארגון התנזים של הפת"ח, שנכנס לישראל שלא כדין, הודה במעשה. יומיים לפני החטיפה, האונס והרצח של חימי, רצח אחדוש באמצעות גרזן יהודי נוסף, דוד בן־חמו. בחקירתו הראשונה במשטרה אמר כי ביצע את שני המעשים כ"נקמה על הסבל של האמהות הפלשתיניות" והוסיף כי תיכנן בהמשך לרצוח חיילת צה"ל ולחטוף אוטובוס המסיע תלמידים כדי לדרדר אותו לתהום.
לשאלת השופטת דליה גנות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מדוע ביצע את המעשה, ענה אחדוש: "כי הילדה הזאת מחר תגדל, תהיה בצבא ותרצח את הילדים שלנו". בתשובה לשאלה "לשם מה התאמנת (באימוני ירי)?" ענה אחדוש: "כי אנחנו במצב של מלחמה". "מלחמה עם ילדה בת 9?" חידדה השופטת. "אין אצלנו תשע שנים ואין עשר שנים", השיב. גם העובדה שמאז מעצרו של אחדוש זכתה משפחתו לתשלום חודשי קבוע מטעם ארגון הפת"ח בסך 4,000 שקלים בחודש, מעידה על ההקשר הלאומני של האירוע.
באופן מתמיה, רק בשל העובדה שחימי נאנסה טרם הרצח, החליטה פרקליטות המדינה להתייחס למקרה כאל אירוע על רקע פלילי ולא על רקע לאומני. אם היא היתה נרצחת בלבד, היא היתה מוכרת מייד כנפגעת פעולות איבה.
הוריה של ליפז עירערו לבית המשפט המחוזי, ולאחר מאבק של שבע שנים הכריעה השופטת דליה גנות בתחילת חודש מארס השנה כי חימי תוכר על ידי מדינת ישראל והביטוח הלאומי כמי שנפלה קורבן לאירוע טרור. ב־9 באפריל הוציא משרד הביטחון מכתב להוריה של חימי ובו נכתב כי הוא מאשר את הפגיעה בליפז ("אונס ורצח על ידי מחבל פלשתיני") כפיגוע איבה כמשמעו בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
מאבק דומה מנהלים זה שנים גם הוריה של מיכאלה (שם בדוי), תושבת התנחלות בסביבות ירושלים, שבשנת 2006, בהיותה בת 13 וחצי, נאנסה בידי ארבעה נערים פלשתינים: ביום הראשון של החופש הגדול היא עמדה בתחנת אוטובוס בפאתי פיסגת זאב והמתינה להסעה שהיתה אמורה להחזירה ליישוב שבו היא מתגוררת. כאשר נותרה לבדה, לאחר ששאר הממתינים בתחנה עלו על אוטובוס, התקרבו לעברה ארבעה נערים תושבי מחנות הפליטים שועפט וענתא שבצפון ירושלים.
הארבעה היכו את מיכאלה ולאחר מכן דחקו אותה לעבר הוואדי והשכיבו אותה על האדמה. שניים החזיקו לה את הידיים, השלישי שמר, והרביעי אנס אותה באכזריות. האנס הורשע באונס, ושלושת האחרים הורשעו בביצוע מעשים מגונים ובתקיפה בנסיבות מחמירות.
"בכל החקירות, כשהם מתארים את ההתרחשות, הם לא מכנים אותה 'הילדה' או 'הנערה', אלא 'המתנחלת' או 'היהודייה'. מעניין שאף אחד מהם לא היה מעורב בעבר בביצוע עבירות מין בסביבה שלהם. הם לא תקפו שום ילדה או נערה פלשתינית", אומרת אלוני־סדובניק בכעס. הוריה של מיכאלה הגישו למשרד הביטחון בקשה להכיר בה כנפגעת פעולת איבה, ונדחו. כעת הם ממתינים לערעור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו