ספרו ה־17 במספר של לי צ'יילד, "מבוקש" (כנרת זמורה ביתן; מאנגלית: איה מלמד), נפתח בסצינה שנראית כמו לקוחה היישר משנות ה־60: הגיבור המיתולוגי, ג'ק ריצ'ר, עומד על צומת כבישים בלב הלא כלום של נברסקה, באמצע הלילה, ומנסה לתפוס טרמפים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כשהוא מצליח - כעבור 93 דקות - לגרום למכונית לעצור ולקחת אותו, אנחנו כמעט מצפים שהמוסיקה במכונית תתנגן מטייפ שמונה ערוצים, והגיבור ייכנס אל המכונית שתדהר בחשכת הלילה על פני הכבישים השוממים של אמריקה התיכונה, בלי שיידע כיצד תיגמר הנסיעה, כמו הזמריר בגלי צה"ל, המזהיר את החיילים שלא לעלות על טרמפים.
גם לי צ'יילד, אביו הרוחני של ריצ'ר ואחד מסופרי המתח המצליחים בעולם, לא יודע כיצד תתפתח הסיטואציה שאליה הכניס את גיבורו. "כשאני מתיישב לכתוב ספר, אין לי תוכנית", הוא מודה בראיון טלפוני ל"ישראל השבוע". "אני חושב על מצב - למשל להכניס את ריצ'ר למכונית זרה באמצע הלילה - ומחכה לראות לאן זה ילך. ליתר דיוק, חשבתי לעצמי, מה אם הוא נכנס למכונית ומתברר שכל הנוסעים בה משקרים בקשר למה שהם עושים? זה היה הרעיון הבסיסי, ומכאן צמח כל הספר. אבל אני מודה שטרמפים פחות שכיחים בימינו. פעם זה היה הרבה יותר פופולרי. היום כולם מוכי פרנויה: גם הנהגים וגם הטרמפיסטים. אבל זה עדיין קיים, בייחוד באזורים המרוחקים ממרכזי הערים".
כפי שבוודאי ניחשתם, ריצ'ר עולה על הטרמפ, ומכאן, כמובן, העניינים הולכים ומסתבכים.
לי צ'יילד (שמו האמיתי הוא ג'ים גרנט) נולד ב־1954 בקובנטרי שבאנגליה. במשך קרוב ל־20 שנה הוא שימש תסריטאי בימי הזוהר של אולפני גרנדה, והשתתף בהפקות מופת כגון "בחזרה לבריידסהד" ו"החשוד העיקרי". בשנת 1995 פוטר מגרנדה בשל צמצומים. הוא החליט שברצונו לכתוב, ניצל את הזמן שהתפנה לו, ובתוך שנתיים סיים את ספרו הראשון, "Killing Floor" (הוצאת קוראים, 2000, יצא לאור בשם "כסף קטלני"). בספר הזה הוא ברא את הדמות שתלווה אותו מכאן ואילך ותקנה לו פרסום עולמי, וכמובן - המון כסף: ג'ק ריצ'ר. עם יציאתו לאור של הספר הראשון עבר לארה"ב, והוא מתגורר עד היום בסביבות ניו יורק עם רעייתו ג'יין.
למי שטרם הספיק להתוודע לדמותו של ריצ'ר: רס"ן (מיל'), בוגר ווסט פוינט, חוקר לשעבר במשטרה הצבאית. הוא גבוה מאוד - 196 ס"מ - ושוקל יותר מ־100 ק"ג. הוא מיומן להפליא בקרבות אגרופים ומסוגל להרוג את יריביו במכה אחת, וכן לירות בהם באופן מדויק ביותר ממגוון כלי נשק. הוא אלים, יש לו מעט מאוד עכבות, אבל מחזיק בקוד מוסרי ברור. הוא אינטליגנט ומנתח את מה שהוא רואה לפרטים.
עד כאן הוא נמצא בקבוצה טובה. אבל יש לו סממן ייחודי, שמבדיל אותו ממרבית הגיבורים הספרותיים שאנחנו מכירים. ניצוץ הגאונות של לי צ'יילד נחשף כשהוא הפך את ריצ'ר לנווד נטול שורשים, שנוסע באמריקה לאורכה ולרוחבה, עושה צדק בכוח אגרופיו, מגן על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם ומעניש את הפושעים כערכם.
קלינט איסטווד מודרני
צ'יילד מספר שדמותו של ריצ'ר נולדה כי "הייתי חייב לעשות משהו כדי להרוויח את לחמי. עבדתי שנים רבות במדיה, וידעתי שכדי ליצור דמות אטרקטיבית, אני חייב לעשות אותה חיה ונושמת, ולא, אין לה סיכוי. זה היה תהליך: לא רציתי ליצור דמות פגומה של עוד בלש אלכוהוליסט, מדוכא ומתלבט. רציתי טיפוס אחר. מישהו שלם ובטוח בעצמו. הגון, נורמלי, לא מתוסבך. לא הוגה בטבורו כל הזמן. מובן שיש לו פגמים בקצוות, אבל הוא לא מודע להם. הוא בטוח שהוא נורמלי לחלוטין, ורק אנחנו הקוראים רואים אותם".
לדברי צ'יילד, "בספר הראשון ג'ק ריצ'ר הוא טיפוס לא נעים: הוא מלוכלך, הוא יורה לאנשים בגב - אבל מכיוון שהתיאור שלו מציאותי, זה הצליח".
חספוסו של ריצ'ר נובע, בין השאר, מכך שהוא מנותק באופן מודגש מקשרים, מיחסים או ממשפחה. אין לו מקום מגורים קבוע, אין לו עבודה או קריירה ואין לו שום רכוש למעט חשבון בנק, שממנו הוא מושך כספים מפעם לפעם, אבל לרוב הוא מסתובב עם מעט מאוד כסף בכיס. הוא לעולם לא מכבס את בגדיו: הוא לובש אותם במשך יומיים או שלושה, ואז קונה בחנויות הזולות מכנסי ג'ינס וחולצה, אולי סוודר, וזורק את הבגדים הישנים לפח.
למעשה, צ'יילד עצמו מודה כי ריצ'ר הוא גלגול מודרני של הפרש הבודד, שעשה סדר במערב הפרוע (קלינט איסטווד ב"הטוב, הרע והמכוער", לדוגמה), ושל אלו שקדמו לו - האבירים הנודדים בימי הביניים, שרכבו בדרכי אירופה לפני 1,000 שנה, ועוד קודם לכן הגיבורים של המיתולוגיה הסקנדינבית. מדובר באנשים שמשליטים "צדק טבעי". כדי שזה יעבוד, יודע צ'יילד, צריך להעניק לקאובוי המודרני שלו ארץ ריקה ותחושת סְפָר, ולשבור את מה שהוא מכנה "סינדרום אופרת הסבון": שהגיבור שלו לא יהיה, למשל, שוטר במשטרת שיקגו, כבול לבית ולקריירה, אלא כזה שהעולם יהיה מגרש המשחקים שלו.
למרות מוצאו האנגלי נשען צ'יילד על דמויות מושרשות היטב בספרות ובאתוס התרבותי האמריקני, מה שיצר סגנון חדש של גיבור מודרני, שמדבר מעט ומרביץ הרבה. וזה תפס. חלק מהמבקרים האשימו אותו במסחור יתר, ובכך שחלק מהדמויות (למשל, אמו הצרפתייה של ריצ'ר) נמצאות שם רק משיקולים מסחריים, אבל כשאתה מוכר יותר מ־40 מיליון עותקים ב־75 מדינות וב־38 לשונות, למה שזה יזיז לך?
לשאלתי, האם דמותו של ריצ'ר נשענת על הביוגרפיה שלו, על אנגליה של שנות ה־70 וה־80, שם צ'יילד גדל, הוא משיב ש"זה היה עולם אחר, מציאות אחרת וכללים אחרים. אלימות היתה התשובה הטבעית לכל דבר אז. אנגליה לא דגלה ברב־תרבותיות כמו היום, לכל רחוב היתה כנופיה, והגישה היתה מאוד שבטית. אני הייתי ילד קשוח בשכונה קשוחה. גדלתי פיזית מוקדם, והייתי אחד שלא מתעסקים איתו, להפך; ילדים אחרים שילמו לי כדי שאגן עליהם. הייתי טוב בזה. השתתפתי בהמון קטטות, שברתי ידיים ועשיתי נזקים, אבל תמיד הרגשתי שאני בצד של הטובים. מהבחינה הזאת, ריצ'ר דומה לי בגישה שלו לחיים".
סיפרת באחד הראיונות שמישהו ניסה לשדוד אותך, וזה מייד החזיר אותך לטיפוס שהיית בילדותך.
"זו אמת. זה קרה בסן פרנסיסקו. הייתי בקמפיין שנועד לקדם את הספר 'ניסיון קטלני' ('Die Trying'). סיורים כאלה מעייפים מאוד, ואני החלטתי לטייל קצת ברגל כדי להירגע. השעה היתה קרוב לחצות, והשכונה לא היתה משהו... והאיש הזה ניגש אלי ואמר לי 'את הכסף...' כבר הייתי אדם מבוגר, מיושב בדעתי, ונדהמתי באיזו מהירות קפצתי בחזרה לילדות, לילד הקשוח שהייתי בזמנו. הסתערתי עליו ואמרתי לו שאם לא ייתן לי את הכסף שלו - אשבור את ידיו. את חמשת הדולרים שלקחתי ממנו נתתי להומלס הבא שפגשתי".
"ה־NSA מאזין לכולם"
יש לנו בישראל שיר ידוע בשם "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי". היית אומר שזו הגדרה טובה לג'ק ריצ'ר?
"מדהים שאתה אומר את זה. זו בדיוק הסיסמה שבה השתמשנו כדי לקדם את הספר הקודם. הוא כזה: הוא לא נמצא ברשת. אין לו טלפון סלולרי, אין לו כתובת אי־מייל, אין לו פייסבוק. כשהוא צריך לטלפן, הוא עושה את זה מטלפונים ציבוריים. אבל הקידמה קצת משיגה אותו - עכשיו יש לו כרטיס כספומט ודרכון".
כשה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית; א"ל) מאזינה לכולם, כפי שגילה לנו אדוארד סנאודן, איך אפשר להישאר אנונימי כל כך?
"ה־NSA אכן מאזין לכולם, אבל המידע הנצבר הוא עצום, והשאלה היא איך מוצאים את המחט בערימת השחת. וכאן יש יתרון לגודל של אמריקה. נכון להיום, זה עדיין אפשרי".
צ'יילד, בדומה לגיבורו, לא מבזבז זמן - הספר ה־18 בסידרה, "Never go back", כבר יצא לאור בספטמבר האחרון, ומספר 19 מתוכנן לספטמבר השנה.
כיצד הפכה סידרת הספרים להצלחה פנומנלית, בייחוד לנוכח דמותו הלא שגרתית של ריצ'ר? צ'יילד מאמין שזה קשור לעולם המיוחד שהוא מציע לקוראיו. "בספריי קיימת מציאות אלטרנטיבית - מנחמת; כיצד העולם יכול להיות. לאנשים נמאס מביורוקרטיה, משחיתות ומאי צדק. הם מתגעגעים לעולם פשוט יותר, בגוונים ברורים יותר של שחור ולבן. ברור לי, כמו שברור לכולם, שאנשים מבינים שהם צריכים לציית לחוק. אבל לפעמים זה מעצבן. הם מתוחכמים מספיק כדי להבין שבמציאות אי אפשר לירות לאנשים בראש, אבל הקריאה משמשת להם מין שסתום ביטחון. בספר אפשר להרוג את הנבל ולהעניק לקורא הרגשה טובה, שהצדק ניצח", הוא אומר.
מה מניע את ריצ'ר? למה הוא בוחר לחיות חיים של גיבור?
"הוא היה מעדיף לחיות חיים שקטים, אילו זה היה מתאפשר לו. אבל הוא רואה עוול, וחש צורך מיידי לתקן אותו. כמו האבירים בימי הביניים, מפעילה אותו תחושה של "Noblesse oblige'' - האצילות מחייבת. מי שיש לו, צריך לתת למי שנזקק. זה תכתיב חברתי".
עם זאת, מסייג צ'יילד, "ריצ'ר לא תמיד בעד האנדרדוג. יותר נכון לומר שהוא נגד האובר־דוג. באחד הספרים מישהו אומר לריצ'ר: 'אתה תמיד דואג לאיש הקטן'; וריצ'ר עונה לו 'לא נכון, אני שונא את האיש גדול'.
"בזה, אני חושב, הוא מבטא תחושה משותפת לכולנו: אנחנו לא מחבבים את האנשים ה'גדולים', הפוליטיקאים, הבנקאים, בעלי הממון, אלה שמעל החוק. עבור ריצ'ר זו גם תחרות של אגו; האגו שלו מול האגו של הרעים. והוא לא אוהב להפסיד".
טום קרוז - בגבוה
מעריצי הסידרה האהובה הופתעו לגלות שהשחקן שנבחר לגלם את ג'ק ריצ'ר בעיבוד הקולנועי שיצא לאקרנים לפני כשנה הוא טום קרוז, רק 170 ס"מ, בעוד ריצ'ר מתנשא כאמור לגובה של כמעט שני מטרים.
"אני יודע שזאת שאלה שמטרידה רבים מאוהדי ריצ'ר", אומר צ'יילד, "אבל התשובה פשוטה: המצלמה פשוט לא אוהבת שחקנים במידות גדולות (כמו ריצ'ר). טום קרוז, מצד שני, ניחן בכל המיומנויות הפיזיות הדרושות לתפקיד. הוא עשה עבודה מעולה בסרט. אני מניח שיהיו צופים שיתוודעו לדמות באמצעות הסרט, ויקנו אחר כך את הספרים".
צ'יילד חושף שסוד הכתיבה שלו מצוי "בהתנגדות להגדרות ז'אנריות. בעיניי, יש רק שני סוגים של ספרים: אלה שיגרמו לך להחמיץ את התחנה שלך ברכבת התחתית, ואלה שלא. טבע האדם הוא כזה, שהוא מוכרח לקבל תשובות לשאלות. לכן, אם אתה מציב שאלה בתחילת הספר ועונה עליה בסופו - יש לך קהל שבוי. המתח נוצר מההמתנה לתשובה".
הספרים שלך, וב"מבוקש" זה בולט, נכתבים במשיכות מכחול עזות. אין ירידה לפרטים, וגם אין יותר מדי גיבורים.
"ספרים אינם סוג הבידור העיקרי היום, והבידור מגביר את הקצב כל הזמן. לכן, אם אתה רוצה להצליח, אתה חייב לעמוד בקצב המקובל בערוצים האחרים. בשל כך 'מבוקש' מהיר מאוד בהתחלה, ורק אחר כך, כשהקורא כבר שקוע בעלילה, הקצב יורד מעט. לקורא אין סבלנות, ואתה חייב להתחיל בתנופה, אחרת איבדת אותו.
"בנוגע למספר הגיבורים, זה הרגל שנשאר לי מעבודתי בטלוויזיה. כשכותבים דמות לטלוויזיה צריך להצדיק אותה - כי כל דמות נוספת פירושה המון הוצאות: משכורת, אוכל, מייק־אפ וכדומה. אתה לא כותב לטלוויזיה סצינה המתרחשת באיצטדיון בלי להקדיש לכך הרבה מאוד מחשבה. העלויות גבוהות מאוד, והרבה יותר כלכלי לעשות אותה בחדר. למרות שבספר זה באמת לא משנה, ההרגל הזה דבק בי, ולכן ה'קאסט' בספר מצומצם".
יש לך תוכניות לבקר בישראל?
"ביקרתי בישראל פעם אחת ב־1985; ביקור פרטי אצל חברים, שעלו לישראל. אשמח מאוד להגיע שוב - ישראל בעיניי היא ארץ שחיה על הקצה, מה שלא תמיד נוח לתושביה, אבל אתה מרגיש שלחיים בה יש משמעות, ושהדברים שקורים בה הם בעלי חשיבות. ואני אוהב אווירה כזאת. אני גם רוצה להודות לכל קוראיי הנאמנים בארץ. אני מקבל עותק מכל ספר שלי שמתורגם, ואני תמיד נפעם מהעובדה שקוראים אותי בשפות שאני לא מבין".
וג'ק ריצ'ר, האם יש סיכוי שיבוא לבקר בישראל?
"בספר שאני כותב עכשיו הוא מוציא דרכון חדש. כך שבעשר השנים הקרובות הוא יכול לנסוע בעולם, וייתכן שיגיע גם לישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו