מייק בורשטיין מתכונן לקאמבק

מייק בורשטיין חוזר. בעצם, הוא מעולם לא באמת עזב, גם כשהוא יושב בביתו הפרטי בבוורלי הילס ומשקיף על תעשיית הבידור האלמותית של לוס אנג'לס. ישראל היא אחד מחדרי הלב היותר פועמים בגופו, והדרכון שלו מוחתם בנתב"ג באופן קבוע. אבל עכשיו הוא בא עם הפתעה גדולה במזוודה: תוכנית בידור חדשה למעריצים הוותיקים - והפעם לא ביידיש. 

בגיל 68, לראשונה בחייו, אומר האיש שמזוהה יותר מכל עם אמנות הבמה המסורתית שהוא בשל לעמוד לבדו מול הקהל הישראלי, עם מופע יחיד שיציין 60 שנים של אנקדוטות ושירים מהקריירה שלו. "זה מיועד לכל הקהלים", הוא אומר בלי שמץ של ציניות.

לקח לך הרבה זמן.

"המעריצים שאלו אותי תמיד 'למה אתה לא מופיע מול הקהל שמכיר אותך מקונילמל?' בשנה שעברה השתתפתי בכמה הצגות בישראל עם תיאטרון היידישפיל, והמשפט שתמיד חזר הוא 'גדלנו עליך'. פעם אמרה לי את זה אישה בת 80, וזה היה קצת מוזר. במשך השנים לא הרגשתי שיש לי מספיק דברים להציע, למרות שהרפרטואר היה שם תמיד. כל פעם חשבתי שזה לא הזמן המתאים לעמוד על הבמה לבדי. הגיבור שלי הוא יוסי בנאי, וראיתי בו מודל למופע כזה".

מה הציפיות שלך מהמופע החדש?

"אני הכי אוהב שהקהל עומד בסוף ומוחא כפיים. אנשים בארץ משתמשים במילה 'אהבה' כשהם ניגשים אלי ברחוב, לא רק אוהדים או מעריצים שלי. זאת תחושה שאי אפשר לתאר, כשאתה זוכה לשמח אנשים".

בשביל רבים אתה עדיין קונילמל.

"זאת דמות שדבקה בי, ושלאורך השנים חיפשתי רק לברוח ממנה, אבל היום אני מבין שתמיד אהיה קונילמל, אין מה לעשות. 47 שנים חלפו מאז הסרט ההוא - ועדיין, כשאומרים מייק בורשטיין, אומרים קונילמל. היום אני כבר רואה בזה מחמאה".

המסע להצלת היידיש

הוריו של בורשטיין, פסח וליליאן, היו בדרנים יידים מפורסמים, שהחלו את דרכם בשנות השלושים ב"רצועת הבורשט", אזור נופש יהודי נחשב בהרי הקאטסקיל שבמדינת ניו יורק, שבו הופיע גם דני קיי. בהמשך הם הופיעו בכל רחבי העולם היהודי, וזה היה רק עניין של זמן עד שחיידק הבמה ישתלט על הצאצאים.

"עליתי על הבמה לראשונה בגיל 3 בניו יורק. אני ואחותי התאומה סוזן הכרנו את כל הרפרטואר של הורינו, ויום אחד מישהו הציע שנצטרף אליהם על הבמה. כל הקהל עמד מייד על הרגליים. אבא זיהה את הגימיק, ואני ידעתי מייד שאלה יהיו חיי. התאהבתי בתגובה של הקהל, הבנתי שאני שם כדי לבדר אנשים ולהשכיח צרות. זה היה הרעיון מאחורי התיאטרון היידי בניו יורק. המהגרים היו עניים וגרו בתנאים מחפירים, ובתיאטרון הם שכחו קצת מהצרות". 

לישראל הגיע עם הוריו ב־1954, להופעות משותפות ביידיש. "באותם ימים היתה בארץ מלחמה גדולה נגד היידיש. כל המנהיגים הגדולים, שבאו מבתים דוברי יידיש, נידו את כל מה שנקשר בגלות. חששו שהיידיש תדחק את העברית. על הצגות ביידיש הטילו מסים מיוחדים, כחלק מסל השפות הזרות. כל מי שהופיע בשפה זרה נדרש לשלם היטל עינוגים מיוחד. אני זוכר שרצינו להופיע בהיכל התרבות בתל אביב, שרק נפתח אז, וסירבו לנו, בגלל היידיש. ללהקות מסין, מרומניה ומספרד אישרו - ולנו לא. הצלחנו להופיע במשך שנתיים, אבל בסופו של דבר היקשו עלינו עד כדי כך, שאבא שלי נכנע וחזר לארה"ב".

בורשטיין ואחותו, צמד ילדי הפלא שזכה לכינוי הבימתי "מוט'לה וזיס'לה", המשיכו להופיע עם הוריהם בארה"ב ובקהילות יהודיות ברחבי העולם. כשחזרו לארץ ב־1962 כבר נתקלו ביחס אוהד יותר. ב־1965 העלו ביידיש את ההצגה "המגילה", על פי איציק מאנגער, וזכו לאהבת הקהל. "זאת היתה הצגה ברמה גבוהה, ואנשים פתאום ראו שהשד לא נורא כל כך. באו לא רק דוברי יידיש, אלא הציבור הרחב כולו. הביקורות היו מצוינות, כתבו שההצגה הזו מהווה מפנה בגישה לשפה. היום מצבנו טוב יותר, יש כבר תיאטרון יידי שפועל לא מעט שנים".

ועדיין, זאת שפה שהולכת ונעלמת.

"אבא שלי נהג לומר שמספידים את היידיש כבר מאה שנה, והיא עדיין חיה", הוא אומר בחיוך. "אני חושב שזה ימשיך כך. אני מאוד רוצה שהשפה תמשיך להיות חיה ומדוברת. בעולם האקדמי היא עדיין קיימת. הארכיון הפרטי של הוריי נמצא בספריית מחלקת היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד, ושם הוא יישאר לנצח. ניצולי השואה שדיברו יידיש הולכים ונעלמים, אבל נשאר דור שני שאולי ימשיך את השפה".

הבנים שלך מדברים יידיש?

"האמת היא שלא. הם מבינים כמה מילים, אבל לצערי הם לא ימשיכו את זה אחריי. מי שעדיין משמרים את היידיש הם החרדים במאה שערים, בבני ברק ובברוקלין. הם מדברים יידיש כשפת רחוב. כשאני בירושלים אני אוהב תמיד ללכת לכותל בחצות, לראות את כל הפיצקלעך רצים שם, יענק'לה וחיימ'לה ומויש'לה, מדברים ביניהם יידיש. זה כל כך נעים לשמוע. מצד שני, הם אבודים ברמת התרבות. הם לא יקראו ספר של שלום עליכם". 

אתה עושה משהו כדי לשמר את השפה?

"לפני שנה נבחרתי לנשיא אגודת השחקנים העבריים בארה"ב, שנוסדה ב־1899, והמטרה שלנו היא להקים מוזיאון ראשון מסוגו לתרבות היידיש במנהטן. אנחנו רוצים לעשות את זה בבניין עתיק, בן מאה שנה, בלואר איסט סייד בניו יורק, האזור שבו שכנו כל התיאטראות היידיים. צריך להקים לשם כך עמותה, וזה ממש לא פשוט, אבל זה דבר שהבטחתי שאעשה למען הוריי - ולכן זה הפך גם לחלום שלי".

דה מייק בורשטיין שואו

ההרכב המשפחתי המצליח "ארבעת הבורשטיינים" התפרק כשמייק פצח בקריירה עצמאית, ואחותו בחרה לפרוש מהבמה. בורשטיין הופיע בסרטים "סאלח שבתי" של אפרים קישון (1964) ו"שבת המלכה" של אילן אלדד (1965). הוא הופיע בבסיסי צה"ל, תו התקן להצלחה באותם ימים, ושר בפסטיבלי זמר (ב־1967 זכה במקום הראשון עם "מי יודע כמה").

אבל הדמות שהכניסה את בורשטיין לכל סלון בישראל נולדה ב־1966, עם עליית הסרט "שני קונילמל" - קומדיית טעויות שהתבססה על מחזהו של אברהם גולדפדן, אבי התיאטרון היהודי המודרני. בורשטיין גילם שם תפקיד כפול של בני דודים, קוני ומקס, שמסתבכים בעלילה של שידוך ובלבול זהויות. קונילמל הפך עד מהרה לחרדי המחמד הראשון בתרבות הישראלית, ובעקבות ההצלחה הגדולה של הסרט הופקו לו שני סרטי המשך - "קונילמל בתל אביב" (1976) ו"קונילמל בקהיר" (1983), גם הם זכו לפופולריות רבה.

בד בבד טיפח בורשטיין קריירה על קו ישראל־ארה"ב. ב־1968 נשא את אשתו הראשונה, עידית ז"ל, שעימה הביא לעולם את שני בניו, פיטר (44) ואדם (41). בכל אותן שנים התגורר בארץ. הוא זכה בשלושה פסטיבלי שירי ילדים בישראל, עם השירים "היפו היפי", "שולם ברוגז" ו"שלום על העולם".

ב־1978 החל לככב בתוכנית בידור פופולרית בטלוויזיה ההולנדית, "דה מייק בורשטיין שואו", שהפכה אותו לשגריר ישראל שלא מן המניין ("דרך סיפורי ארץ הקודש ששילבתי"). התוכנית רצה שלוש שנים. בהמשך הקריירה הבימתית קצר בורשטיין שבחים על הופעותיו בעשרות עיבודים למחזות זמר מצליחים, ובהם "כנר על הגג", "ג'ולסון" ו"ברנשים וחתיכות". את ההזדמנות הגדולה לחרוך את בימות ברודוויי קיבל ב־1981, כשלוהק לתפקיד הראשי במחזמר "בארנום", על חייו של מארגן המופעים מהמאה ה־19 שהקים את הקרקס המפורסם ביותר בתולדות ארה"ב. הוא עבר עם אשתו ובניו לניו יורק. "הייתי הישראלי הראשון שכיכב בברודוויי. נבחרתי מבין מאה מועמדים להחליף את השחקן הראשי ששיחק בתפקיד עד אז, ג'ים דייל. עשו עלי כתבה גדולה ב'ניו יורק טיימס'. מאז הייתי עסוק מאוד. זאת היתה ברכה וקללה כאחת, כי זה מנע ממני להופיע בארץ".

הוא כיכב בברודוויי במשך שנה וחצי, וכשההפקה ירדה נותר ללא עבודה במשך חצי שנה. ב־1993 נבחר לככב במחזמר בשם "Ain't Broadway Grand", בתפקיד מייק טוד, מפיק יהודי מוכר שהיה בעלה השלישי של אליזבת טיילור ושנספה מאוחר יותר בתאונת מטוס. "התחלנו לעבוד על ההפקה עם צוות של מאה אנשים, ולמרות שהמחזמר היה לא רע, הביקורת יצאה נגדנו ונגד המפיק המגלומן שלנו, שהבטיח לנו שנרוץ לפחות שנתיים. בסופו של דבר, הוא הוריד את ההפקה אחרי שבוע אחד".

בתחילת שנות התשעים חלתה אשתו של בורשטיין בסרטן השחלות. "היא אושפזה בבית החולים ונלחמה כגיבורה במשך ארבע שנים. עלות הטיפול, שרק חלקו כוסה בידי הביטוח, היתה אסטרונומית, ואני נזקקתי יותר מתמיד להכנסה קבועה. זה היה רגע שפל אמיתי בחיים שלי. לא קל למישהו שכיכב בהצגות להתחיל פתאום לחפש כל תפקיד שיש, רק כדי להכניס קצת כסף הביתה. כבר מיצבתי את עצמי ברמה מסוימת, ואמרגנים לא רצו לתת לי סתם תפקידי משנה. חלבנו את כל החסכונות שלנו, עד שעידית נפטרה. זאת דוגמה למה שעלול לקרות לשחקן, אפילו כשהוא כוכב בברודוויי".

מחלת הסרטן המשיכה לרדוף אותו. ב־1998 אובחן אצלו סרטן הערמונית. "בגלל הניסיון המר שלי עם עידית, בכל יום הולדת הייתי ניגש לבדיקה כללית. אחד החברים הכי טובים שלי הוא אורולוג בלוס אנג'לס, בעלה של הזמרת חדווה עמרני, והוא תפס את הסרטן אצלי מוקדם, תודה לאל, וניתח אותי. כיום אני עוזר לאגודה למלחמה בסרטן, וגם לעמותה שנקראת 'חיים עם סרטן הערמונית'. אני מספר לגברים בארץ את הסיפור שלי, כדי להמריץ אותם ללכת להיבדק. מאות גברים בישראל נפטרים מדי שנה רק כי הם לא הולכים לבדיקת דם פשוטה. ככה זה הגבר הישראלי, הוא לא ממהר ללכת לרופא".

באותה עת פגש בורשטיין את ציונה הצעירה ממנו ב־8 שנים. היא מתנדבת בארגוני צדקה ילידת ת"א, שגדלה בארה"ב מגיל 8. בסוף שנות התשעים נישאו. "מצאתי את השותפה הכי נהדרת שלי. החלטנו שהבסיס שלנו יהיה בלוס אנג'לס, למרות שרוב העבודה שלי היא לא בעיר. יש לנו חיים נהדרים. אני מרגיש שהשתניתי במשך השנים, יש לי כיום יותר מה להציע. אבא שלי עבד עד הרגע האחרון של חייו, וכשהייתי שואל אותו למה הוא לא פורש, היה עונה: 'ברגע שאפסיק לעבוד - אמות'. אני מאמין בזה. צריך סיבה להתעורר בבוקר".

שני בניו בחרו מסלול חיים רחוק מאוד מהבמה. פיטר, הנשוי לכרמית ("הילדים שלי לא היו יכולים להינשא לשיקסע") ואב לשלושה - מאיה, ארי ואלה - היה שף במשך שנים, ועכשיו הוא בתחום הביטוח; אדם מנהל מסעדות ומועדוני לילה. "אילו יכולתי לבחור, הייתי נוהג כמותם. השואו ביזנס הוא מקצוע מאוד קשה ומתסכל. כשמבקשים ממני עצה איך להיכנס, אני אומר מייד: אם אתה יכול לחיות בלי זה - לך לכיוון אחר. כי אם אתה לא מאוהב בזה ממש, תישאר רק עם תסכול ואכזבה. בסופו של דבר, אתה חי במקצוע שאתה לא שולט בו".

הקונץ: להתמיד במשך שנים

על הפסנתר בסלון ביתו של בורשטיין מוצבות תמונות שלו עם אישים ישראלים, מגולדה מאיר ועד יצחק רבין. הרעיה ציונה נמצאת בחדר השני, עונה עבורו לטלפונים שמבקשים לאחל שנה טובה. רק אמש שבו מסוף שבוע בלאס וגאס. "כולם מצלצלים לקראת הביקור בארץ", הוא מחייך. "מי שאני לא אספיק להיפגש איתו תמיד ייעלב, אבל אין מה לעשות, אני בא לעבוד".

ערב הגיחה לארץ, בורשטיין מפגין בקיאות בנוף. "יש אמנים טובים מהדור הצעיר. אני מאוד אוהב את הראל סקעת, למשל. גם המבוגרים ממשיכים יפה, תראה איך עדיין משמיעים את אריק איינשטיין, ואיך חנה לסלאו, ידידתי הטובה, ממשיכה לתת לקהל הנאה. העם שלנו מאוד נוסטלגי. המטרה שלי לא היתה אף פעם להגיע לפיסגה ואז להיעלם, אלא להישאר שם, עם עליות וירידות קטנות. היו כוכבים שהגיעו לטופ ונעלמו, אבל הקונץ בשואו ביזנס זה להתמיד הרבה שנים".

היום כבר לא ברור מה הקונץ, כל אחד נהיה סטאר ברגע.

"היום יש הרבה חבר'ה נטולי כישרון אמיתי, כישרון מולד. אי אפשר ללמד את זה בשיעור בכיתה. כל הריאליטי הוא תירוץ לא להשתמש בשחקנים אמיתיים, כדי לא לשלם לאיגודים המקצועיים. הרי הכל מתוסרט, מצולם, מופק ומבוים. ככה לא צריך לשלם שכר מינימום, ושוברים את הכוח של האיגודים. זאת הטרגדיה שמכונה 'ריאליטי', וזה הכל בולשיט. הצופים הם עוילם גוילם, מה הם יודעים? הם חושבים שמה שמראים זה מה שקורה באמת".

אז מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?

"אין מה לראות. ישבתי לפני כמה ימים עם אשתי במלון בלאס וגאס וזיפזפנו בין הערוצים. לא מצאנו שום דבר לראות. הכל דרעק. אני קורא לזה 'מסטיק לעיניים'. למרבה הצער, על זה הציבור גדל. זה אסון. אנחנו חיים בחברה שמושתתת על סלבריטיז ורכילות. אני גדלתי על גיבורי תרבות שהיו פוליטיקאים, מנהיגים, אמנים, אנשי רוח, משוררים. היום מה יש? קים קרדשיאן. אני לא מאמין למה שאני רואה. ושלא תבין לא נכון, אני ממש לא מתחסד, אני מוכן לקבל הכל, אבל אין כבר שום רמה או כבוד, וכל מילה שנייה זה 'פאק'. אולי אני אולד פאשן, אבל אני לא מוכן שהנכדים שלי יגדלו ככה. אני לא מוכן שירצו לחקות את האחיות קרדשיאן. לאן אנחנו הולכים מכאן?"

אתה לא חושש שהאמנות שלך תיחשב מיושנת?

"אני מאמין שתמיד יהיו צעירים שיחפשו את הקשר עם הילדות הישראלית שלהם. רק בשנה שעברה, עם ההצגה 'הרשל'ה', מילאנו את בית החייל בתל אביב 11 פעמים, דבר שרק הגשש החיוור עשו. באו המונים, לא רק קהל מבוגר. אלה אנשים שאיבדו את סבא וסבתא, או את אמא ואבא, ומחפשים את הקשר עם הבית. נמאס להם מהלכלוך, מהזבל - סליחה על המילה - שמוכרים היום לנוער, והם לא מוצאים את מה שהם רוצים באמת. תמיד יישאר מקום לתרבות.

"אני מתרכז עכשיו בתוכנית שלי, שכבר עלתה פעם אחת בפסטיבל חולון לפני חצי שנה. אני יודע שיש בארץ ציבור שהוא לא רק 'האח הגדול' ו'הרווק', יש עדיין את ישראל היפה שגדלתי בה. אני מאמין שרוצים לראות דבר אחר, נקי, פשוט ומבדר. אנשים רעבים לבידור טהור, בלי מסר. אני לא הופעתי כדי להעביר מסר, את זה תחפש אצל מרצים באוניברסיטה. בידור יכול להיות קומדיה קלה או דרמה, לאו דווקא שייקספיר, אבל משהו מכובד. אם לא תכבד את הקהל, הוא לא יכבד אותך בחזרה.

"אני פועל באחד המקצועות היחידים בעולם שבהם הלקוח משלם לפני שהוא רואה את הסחורה. והכי חשוב זה לשמר את האמון הזה. היום לצאת מהבית לראות מופע או הצגה זה לא פשוט. הצגה, ארוחת ערב, בייביסיטר, חניה - זה עסק לא זול. בניו יורק, הקהל שפעם היה הולך להצגה פעם בחודש, מרשה את זה לעצמו אולי פעם בשנה. לכן הכי חשוב לי להביא את הטוב ביותר לקהל - ואני יודע שהוא יגיב בהתאם. למזלי, לא איכזבתי את הקהל אף פעם".

פנו אליך להשתתף כשופט בריאליטי?

"תתפלא, כן. הציעו לי להיות שופט ב'רוקדים עם כוכבים' בישראל, אבל אני לא מרגיש שאני מסוגל לשפוט רקדנים או אמנים אחרים. זה לא בגלל הצניעות, אלא כי התוכנית הזאת הפכה לסוג של ספורט להמונים, תחרות בין אנשים שלא קשורים בהכרח לריקוד. זה לא הגיוני, ובטח שלא הוגן".

לרזומה שלו נוספו בשנים האחרונות הופעות אורח בסדרות "חוק וסדר" ו"להציל את גרייס". לשם הוא מכוון כעת - לאולפנים הגדולים, שממוקמים רק רבע שעה מביתו. זה היעד שעדיין לא כבש. "לא מזמן הצעתי לשתי חברות בארץ שתי הצעות לסדרות, ואני מחכה לתשובה. ממה שאני רואה, הם מחפשים רק עוד שעשועונים. מה שיש בארה"ב מועתק מייד לארץ. איפה הציונות?

"היה לנו חזון עם הקמת המדינה, להיות אור לגויים ומדינה אחרת. אבל אם תשאל היום בני נוער בארץ מי זה הרצל, הם לא יידעו. ביאליק אמר פעם, שכאשר יהיו לנו גנבים יהודים ופרוצות יהודיות, נדע שיש לנו מדינה ככל העמים. עכשיו אנחנו מדינה כזאת, לכל דבר".

איש העולם הגדול

בורשטיין דובר שלל שפות - חוץ מעברית, אנגלית ויידיש, הוא שולט גם בספרדית, בצרפתית, בגרמנית, בפורטוגזית ובהולנדית. עכשיו הוא לומד גם רוסית - לטובת הופעות מול הקהילה הרוסית, כולל זו שבישראל.

"היה לי פעם חלום להופיע ברוסיה, כי המשפחה שלי משם. בכל הפעמים שהזמינו אותי נבצר ממני להגיע לשם, בכל פעם מסיבה אחרת. בפעם הראשונה זה קרה עם 'שני קונילמל', שנבחר לפתוח את פסטיבל הסרטים של מוסקבה. ערב הפתיחה נקבע ל־5 ביוני 1967, היום שבו פרצה מלחמת ששת הימים. את הוויזות לבריה"מ קיבלתי אחרי חקירה ממושכת, כאילו הייתי מרגל. הייתי כבר מוכן לנסיעה, אבל ידעתי שבסוף זה לא יקרה. במקום לרוסיה, נסעתי להופיע מול חיילים".

אתה אמריקני או ישראלי?

"כשאני בישראל אני ישראלי, כשאני בארה"ב אני אמריקני. מגיל 8 הגעתי לארץ ועברתי את כל המלחמות. אורי זוהר אמר פעם לאמא שלי שעד מלחמת ששת הימים לא קיבלו אותי כאחד מהחבר'ה, אלא כאמריקני שגר בארץ, אבל אחרי טבילת האש של המלחמה התקבלתי. אני יכול לראות את האמריקנים בעין ישראלית, ואת הישראלים בעין אמריקנית. כשאני נמצא בארגנטינה או בהולנד אני מרגיש מקומי, לא זר. אני איש העולם".

אחרי שישה עשורים, נשאר לך עדיין איזה חלום להגשים?

"להופיע בסיטקום בארה"ב. זה משהו שעוד לא הצלחתי לעשות. אחרי הולדת הבנים שלי, בשנות השבעים, היה לי חבר שכתב את הסידרה 'בארני מילר' ל־ABC. הוא בחן אותי לתפקיד של התובע המחוזי, שמחזר אחרי בתו של הגיבור, אבל לא התקבלתי. התברר שאחד הבכירים ברשת היה יהודי, שעשה שמיניות באוויר להראות שהוא לא מקדם את בני דתו, והוא טען שנראיתי 'יהודי מדי'. כותב הסידרה נפטר בינתיים, אבל נתן לי רשות להפיק סידרה דומה בישראל. תירגמתי את התסריט ועשינו פיילוט באוניברסיטת תל אביב, כעבודת גמר עם הסטודנטים. קראנו לזה 'פקד שגב'. אני עדיין מחכה לתשובה אם ייקחו את זה בישראל. 

"בנוסף, הוא גם השאיר לי במתנה פיילוט ושישה פרקים של סידרה שנקראת 'משפחת שפיגלברג מנברסקה', על משפחה יהודית באמצע המאה ה־19, שבוחרת לעבור מפילדלפיה לסביבה של חלוצים אמריקנים. אני מנסה למכור את זה בארץ כבר כמה שנים".

סיטקום זה חלום אמנותי או כלכלי?

"שניהם. המטרה היא למצוא עבודה יומית באחד האולפנים הגדולים בלוס אנג'לס, לעשות עונה או שתיים של איזו סידרה - ולהתקיים מזה. מי שעובד על סיטקום במשך כמה שנים יכול להרשות לעצמו לפרוש באמריקה". 

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו