"ההתמודדות עם הנעדרוּת היא ממבחני החיים הקשים והמתמשכים שידעתי. קשים אז ומאז. קשים כמו רגע הבשורה, שלפעמים נדמה שנמשך ונמשך, כבר ימים ושנים. ואנחנו עדיין בפתח הדלת שואלים, ומה על המבשר לבשר? ומה כבר ידוע ואיך? המבשר שותק יותר משאומר, מצביע על חלקי וחלקיקי דברים, ולעיתים חסר הוא את עיקר העיקרים. ומה עלה בגורלו? ודבר המבשר קשה, ושתיקתו קשה, והתשובות החסרות קשות אף שבעתיים, והשנים לא מקלות או מכלות בשאלות.
"ואנחנו כאן על הקרקע, מחוברים למציאות, חיים עם הפרידה. והכי שיש לנו, זה הרי אותו ה'אין', והוא איננו!!! כשהשורה התחתונה, העובדה החותכת והקשה כל כך היא שהוא לא נמצא, לא הוא ולא מקום קבורתו, לא שלו ולא של בן צוותו. גם לא ידיעה ברורה על שעלה בגורלם. צנחו, הגיעו לאדמת מצרים, ומרגע מסוים ואילך, סברות הרבה. לא ידיעה ברורה אחת".
את הקטע הזה נותנת לי טלי לקרוא מתוך "מוקדם ומאוחר כל כך", רשימות מ"שנת השלד" שכתבה בשנים 1998-1997, כמעט 25 שנה אחרי שהופל מטוס הפנטום של אהוב ליבה במצרים במלחמת יום הכיפורים. ומאז עברו עוד 15 שנים, וברוך איננו, וגם בן צוותו גדי, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. וכבר ארבעים שנה, ועוד זמן לא רב נותר עד שייסגר חלון ההזדמנויות הצר שעוד נותר, כך היא מאמינה. ואז תיעלם התקווה לעולמים.
"אני לא פנטזיונרית ואני לא יושבת בציפייה שעוד שנייה הוא ייכנס בדלת, למרות שהיו תקופות שכן, אבל סברת מותו אינה ידיעת מותו, והנעדרוּת גוררת איתה ערימה של ספקות שמשתנה כל הזמן. יש סיפורים עם סוף עצוב, ויש סיפורים עם סוף שמח. יש סיפורים שאפשר להמציא להם סוף מהדמיון ויש סיפורים עם סוף שהוא משאלת לב. אני חיה כבר ארבעים שנה עם סיפור שאין לו סוף, יש לו לפחות שבעים וריאציות שאני צריכה להתמודד איתן, וזה הרבה יותר קשה מסוף אחד, נורא ככל שיהיה".
היא בת 61, בעברה עבדה כפסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי החינוכי והיתה חלק מצוותי החירום בפיגועים. למרות דרך הייסורים שעברה בשני שלישים מחייה, נראית צעירה מכפי גילה. הפוני שמסתיר את מצחה מקנה לה מראה שובבי, צמה ארוכה נחה על כתפה הימנית, ומדי פעם היא מעבירה עליה ליטוף מלא בגעגוע. טלי פריש גולן מעולם לא נישאה לברוך, אך כמי שהיתה בת זוגו לחיים במשך יותר משנתיים לפני שנעלם, הוכרה כאלמנתו. בת 21 היתה כשהמלחמה טרפה את חייה, קטעה בבת אחת את כל התוכניות והחלומות והחליפה אותם בחלל גדול וריק, ואקום נוראי שלא התמלא מעולם, גם לא כשהתחתנה (ולימים התגרשה) והביאה לעולם שלושה ילדים, שהבכור שבהם, מתן, נפטר לפני שנתיים, בגיל 29, ממחלת הסרטן. בנותיה מירב (31), עובדת הייטק, ומעיין (29), פסיכולוגית קלינית, ממשיכות להיות שם בשבילה. הן הבינו כבר בילדותן שהחיפושים אחר אהוב נעוריה של אמא הם חלק בלתי נפרד מחייהן.
אביה של טלי, יעקב בן חיים ("בלק"), הקים את מחלקת הטיס של הפלמ"ח ופיקד עליה מרבית זמן קיומה, ואחר כך היה מהטייסים ומהמפקדים הראשונים בחיל האוויר. בעשורים האחרונים היא פועלת ללא לאות, בתוך המערכת הצבאית, להחזרת נעדרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים; ההחלטה להיחשף אינה קלה לה, אבל היא מרגישה שאינה יכולה עוד לשתוק. שהיא חייבת לקרוא - לצעוק - לשר הביטחון ולרמטכ"ל, לעשות להחזרתם ארצה של הנעדרים ממצרים.
"הידיים שלי קשורות, כי על עבודת החיפושים ועל מה שהתרחש ולא התרחש במהלך ארבעים השנים הללו עדיין אסור לי לדבר. אבל חשוב לי להעביר את המסר ששעון החול הולך ואוזל, ודווקא עכשיו צריך להעלות הילוך ולהשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותנו כדי להביא תוצאות. אני לא רוצה שאחר כך נשב כולנו ונבכה למה לא פעלנו כשעוד היה אפשר. אני חוזרת עכשיו מפגישה באכ"א, ולמרות שהתקבלתי שם בחום, אני מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את תחושת הדחיפות", היא אומרת בעיניים עצובות, ולא שוכחת לבקש ממני לא לכתוב ליד שמו ז"ל, כל עוד לא חזר.
להגשים את חזון הצבר הציוני
ברוך ארי גולן נולד ברחובות ב־11 ביולי 1951, בן בכור מתוך ארבעה ילדים להורים שעלו מארגנטינה והשתקעו בקיבוץ נען. אמו, שושנה (היום בת 92), היא ד"ר לכימיה. אביו דב ז"ל, שהלך לעולמו ב־2005, עסק שנים בקליטת עלייה של יהודים מדרום אמריקה. ברבות הימים עברו לקיבוץ רמת יוחנן שבצפון. הילדים גדלו על ערכי הציונות ואהבת המולדת.
"דב, אבא של ברוכי, ויתר על לימודי רפואה מתקדמים כדי שהוא וילדיו יוכלו לצאת ולהגשים את הציונות של הצבר במדינה יהודית", מספרת טלי. "ברוכי ראה את עצמו מחויב לשליחות הזאת: כל דבר הוא לקח ברצינות גמורה, ובגיל 16, כשנסע לביקור בארגנטינה, היה טרוד בשאלות כמו מה יהיה עם העם היהודי בגולה ועם הקשר שלו למדינת ישראל, או איזה סיכוי יש לחברה הקיבוצית להתקיים לאורך דורות אם היא מנתקת את עצמה מהמקורות ומהמסורת היהודית. אלה סוגיות שבני גילו לא התעסקו בהן בכלל. אבל כמו שהוא היה רציני, הוא היה גם מצחיק, כזה שיכול להשכיב מצחוק כיתה שלמה".
שושנה גולן, שמתגוררת עד היום ברמת יוחנן, עדיין מחכה לו שישוב. "אין יום שאני לא חושבת על ברוכי שלי", היא אומרת בקול רועד. "אני לא מחכה ליום השנה הארבעים כדי לזכור אותו. מאז אותו היום שהוא נעלם, הימים הם לא אותו הדבר".
כשהיה בן 18 הלך ברוכי לקורס טיס. את טלי, ששירתה כקצינת חינוך בבית הספר לטיסה בחצרים, פגש כשחזר לשם להשתלמות מקצועית, ומאותו רגע הם היו בלתי ניתנים להפרדה. הוא נפל ממגמת טייסי קרב ועבר למסלול הנווטים, שבסיומו הצטרף לטייסת הפנטומים הראשונה, טייסת 201 ("האחת"). בקיץ 73' הוצב כמדריך במגמת נווטות בבית הספר לטיסה, עד שנקרא להתייצב שוב בטייסת.
"השבועות שלפני המלחמה היו מלווים במתיחות גדולה מאוד", נזכרת טלי. "כל שני וחמישי ברוכי הוקפץ, והיה צריך כל פעם לעשות את הנסיעות מירושלים, שם גרנו באותה התקופה, אל בסיס חצור וחזרה. אני זוכרת שבאיזשהו שלב כבר הסכמתי לוותר ולעבור לשיכון משפחות בבסיס, אבל ברוכי ידע שירושלים היא חלום בשבילי, והוא לא הסכים שאוותר עליו".
ביום שישי ההוא, ערב יום הכיפורים, חיכתה לו שיחזור מהבסיס, כדי שיסעו יחד להעביר את החג עם אביו ושני אחיו בקיבוץ. "אמא שלו היתה אז בביקור משפחה בארג נטינה עם הבן השני, בנצי. אבא שלו נשאר לבדו עם הבת רבקה ועם הבן הקטן יצחקי, שהיה בן 10. אז החלטנו לנסוע להיות איתם". בסוף נסעה לבדה, "אני אבוא כשהמצב יירגע", הבטיח לה, אבל היא ידעה שלא יבוא.
אחרי האזעקה ההיא של שבת בצהריים החליטה טלי לצאת בטרמפים לכיוון בית הוריה בגני יהודה. "הכבישים היו סואנים, והיתה תחושה של פקק אחד גדול שמשתרך מהכנרת ועד תל אביב. כשהגעתי הביתה הבנתי שאבא שלי כבר נמצא בטייסת התובלה שלו, למרות שהיה בן יותר מ־50, ואני, שהשתחררתי רק כמה חודשים לפני כן, החלטתי לנסוע לשם ולהציע את עזרתי".
את ברוכי, שכבר היה בטייסת שלו, הצליחה לתפוס בטלפון לשיחה בהולה, שממנה הבינה שיש כאוס גדול. מפקד הטייסת דאז, סא"ל יפתח זמר, שהה בחו"ל, ובימים הראשונים של המלחמה מילא את מקומו סגנו, רס"ן רון חולדאי. זמר שב מייד לארץ, יצא לפעולת תקיפה, ונפצע כשמטוסו נפגע. ביום השישי למלחמה הוזעק רס"ן איתן בן אליהו ממפקדת חיל האוויר לפקד על הטייסת. "עיקר העבודה שלנו היתה לפגוע בסוללות טילי נ"מ באזור התעלה", מספר בן אליהו. "הסוללות היו ניידות ודילגו ממקום למקום. בימים הראשונים ניסינו כל מיני דרכים לפגוע בטילים, ממש בדומה לציד. רק בהמשך הלחימה התחלנו לכרסם בטילים מהצדדים והתגבשה שיטת לחימה עדכנית. אבל עד אז כבר ספגנו אבדות רבות".
בין דאגתה לאביה לדאגתה לבן זוגה, הספיקה טלי להתנדב ולסייע בבסיסים שונים של חיל האוויר. זוכרת איך היתה מתרחקת מהטלפרינטרים כמו מאש, כי פלטו כל הזמן הודעות על נפגעים, והיא הרי הכירה רבים מהם, עוד מימי השירות. ואז, ממש באמצע המלחמה, הודיעו לה שבאים לקחת אותה לחצור, לראות את ברוכי. והיא נסעה לשם, נרגשת, ומצאה חצי בן אדם. "ברוכי היה איש רחב וגבוה שהיתמר לגובה מטר שמונים ושניים, ואני נמוכה ממנו בשלושים סנטימטר, ופתאום אני מצליחה להקיף אותו בחיבוק, דבר שלא הצלחתי בחיים. הוא היה עייף מאוד ורזה מאוד, כאילו בתוך כמה ימים הוא רזה ב־10 ק"ג.
"הוא סיפר לי מה עבר עליו, אבל היה ברור לי שעוד לא עיכל לגמרי את ההיקף של המלחמה והמשמעויות שלה. לא היתה אז תקשורת מסודרת, מטוסים יצאו לתקיפות ולא חזרו, אף אחד לא ידע מי ניצל ומי נהרג ומי נפל בשבי.
"כשראיתי שהוא קורס מעייפות הלכנו למבנה המגורים. במסדרונות ראיתי כמויות של אנשי צוות אוויר ישנים, ובזמן שתמכתי בו פיזית בהליכה, הצלחתי לפנות לו מקום קטן על מזרן, הנחתי את הראש שלו על הברכיים שלי ונתתי לו לישון. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, ובדיעבד אני מרגישה תחושה של החמצה, שאת מעט הזמן האחרון שהיה לנו יחד הוא ישן", אומרת טלי, ודמעות נקוות בעיניה.
עברה בך המחשבה שיכול להיות שהוא לא יחזור?
"אני גדלתי עם אבא, שסביבו תמיד ראיתי הרבה אנשים שנהרגו או שנפצעו. תמיד כששאלו אותי אם אני מפחדת, אמרתי שאם זאת לא תהיה פגיעה ישירה במטוס אז אני סומכת על אבא שלי שייצא מזה, וככה גם אמרתי על ברוכי, רק שפה ההגה לא היה בידיים שלו כי הוא היה נווט. אבל ידעתי שיש לו יכולת להפעיל את מנגנון נטישת המטוס".
"ביקשתי שיספרו לי הכל"
ביום רביעי, 17 באוקטובר, קצת אחרי 11 בבוקר, יצא הפנטום של רס"ן גד סמוק וסרן ברוך גולן להפציץ סוללות טילים מצריות באזור סרפֶאום, ממערב לתעלת סואץ. בשעה 11:35 נפגע המטוס בגובה 14 אלף רגל, כ־14 קילומטר מדרום־מערב לאיסמעיליה, באזור החיץ החקלאי של תעלת המים המתוקים.
"באותו יום הייתי בבסיס בלוד, ראיתי שכולם מתרחקים ממני. אבל כשלא רוצים להבין, לא רואים את הסימנים. לפנות ערב אני מגיעה הביתה, ואמא שלי תופסת אותי ואומרת לי שסא"ל עזי פרל, ראש ענף נפגעים של חיל האוויר, מחפש אותי מהצהריים. הכרתי את פרל היטב, וחשבתי שאולי הוא צריך את עזרתי בעבודה. זאת היתה שיחת הטלפון הכי הזויה שלי בחיים. הוא לא היה מסוגל להגיד לי שהמטוס של ברוך וגדי נפל, ואולי עשר פעמים הוא שאל אותי מה שלומי, ואני עונה לו שבסדר ולא מבינה. כשסוף סוף הבנתי שמדובר בברוכי, נכנסתי למוד מאוד פרקטי. שאלתי, 'צפון או דרום?', 'היתה צניחה?' ואז ביקשתי מפרל שיסדר לי כניסה לבור בקריה. לקחתי את האוטו של אבא שלי, שהיה לו אישור כניסה, וטסתי לתל אביב לעשות תחקיר משלי כדי להבין מה קרה שם.
"ביקשתי מכולם שלא ימדרו אותי, שיספרו לי הכל - כל שבב אינפורמציה שהיה להם על פרטי הנפילה של המטוס. הסתכלתי במפות ובתצלומי האוויר, אני מבינה בזה כי בתחילת השירות הצבאי שלי הייתי מש"קית מודיעין בחיל. גם על נעדרים ידעתי, כי במלחמה גויסתי עם עוד 200 קצינות למרכז איתור נעדרים של חיל האוויר, שהוקם באותם ימים. מהקריה נסעתי להוריו של ברוכי ברמת יוחנן. שיכנעתי אותם שאין סיבה להיכנס לסרטים לא טובים, כי המלחמה עוד לא הסתיימה וצריך לקוות לטוב. לא היה מקום בשבילנו להחליט בשביל המציאות, אלא להמתין. הבאנו בחשבון את כל האפשרויות".
הצנחנים שלחמו באותו יום בסרפאום מדווחים שראו שני טייסים צונחים, וכשהקסדה של ברוכי מתגלה במטע בננות ליד איסמעיליה - שלמה, ללא פגע - מתעוררת אצל טלי תקווה זהירה. "כמי שגדלה בחיל האוויר ידעתי שקסדות שלמות לא מגיעות לקרקע סתם כך, בדרך כלל מחובר אליהן ראש שלם. מבחינתי זאת היתה סיבה לאופטימיות, חשבתי לעצמי שהם כנראה הגיעו שלמים אל הקרקע, ואז לקחו אותם בשבי".
שבועות ספורים לאחר הפסקת האש נמצאו חלקי מטוס הפנטום, כיסאות המפלט והמצנחים, במרחקים גדולים זה מזה. "הסימנים העידו שהיתה צניחה, ושהם כנראה נפלו בשבי. אני קיוויתי כמובן שהם שבויים. השטח שבו נמצאו חלקי המטוס לאחר הפסקת האש היה ברובו בשליטת צה"ל, והיה צריך לאפשר חיפושים מעמיקים יותר".
השבר הראשון הגיע עם חזרת שבויי צה"ל ממצרים, בנובמבר. גדי וברוכי לא היו בין החוזרים, והשבויים ששבו לא ידעו עליהם דבר. המידע המוצק היחיד היה שצנחו בשלום על אדמת מצרים.
"מרגע מסוים ואילך אנחנו חיים עם סברות, שבמשך ארבעים שנה משתנות מן הקצה אל הקצה. למשל, במשך שנים הצבא טען שאחרי שתפסו אותם הובילו אותם לכיוון איסמעיליה. חשבו שאחד מהם נפצע. בהמשך התברר שלא היתה לסברה הזאת שום אחיזה במציאות. מהתסכול אז למדתי שעד שאין הוכחות, צריך להתייחס לכל דבר כאל סברה".
בפברואר 1974, מתוך התחשבות בנשים הרבות שנותרו עגונות, הכריז הרב הראשי לצה"ל, מרדכי פירון, על כל נעדרי המלחמה כחללים שמקום קבורתם לא נודע. בשנים 1975-1974 החזירו המצרים גופות של חיילים לישראל, אבל גדי וברוך לא היו ביניהן. שנתיים לאחר היעלמותם הניחה היחידה להנצחת החייל את אבני הזיכרון לזכרם בחלקת הנעדרים בהר הרצל. טלי התקשתה לקבל את הקביעה שהם חללים.
"לא רציתי שיספידו את ברוכי ולא רציתי שיְבַכו אותו. הדבר היחיד שהסכמתי לעשות זה לתת ביטוי למי שהוא היה. ברוכי היה צלם חובב, ולכן החלטתי לפתח את כל התמונות שהוא צילם ולעשות ברמת יוחנן תערוכה שתיתן לזה ביטוי. את האבן בחלקת הנעדרים בהר הרצל קשה לי לעכל עד היום. נעדר הוא לא עוד סוג של חלל, ומבחינתי זה כאילו המערכת הרימה ידיים כבר אז וסתמה את הגולל על החיפושים".
ב־1981, שנתיים לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים, אירגן צה"ל ביקור של משפחות סמוק וגולן במצרים, באתר שבו נמצאו שברי מטוסם. שושנה גולן זוכרת איך, כשירדו מהאוטובוס ליד שברי המטוס, הצליח בעלה לשבור חתיכת מתכת מהמטוס של בנם: "אמנם זאת רק חתיכת מתכת, אבל זה משהו שהיה איתו. היום החתיכה הזאת נמצאת אצלי בסלון, ליד התמונות שלו".
ב־1982 החזירה היחידה לאיתור נעדרים, בסיוע המצרים, את שרידי גופתו של רס"ן יונתן אופיר, שמטוסו הופל ב־11 באוקטובר בקרב אווירי באזור מנצורה. משפחתו של נווט המטוס, סרן ערן כהן, לחצה במשך שנים על הדרג המדיני להמשיך את החיפושים. "אמא שלו, בטי, לא שקטה ולא הרפתה למען ערן ולמען קבוצת הנעדרים כולה, וזה עזר לי להמשיך לעשות את עבודתי בשקט, מתחת לרדאר, תוך כדי התייחסות לפרטים הקטנים".
גופתו של ערן כהן הוחזרה רק ב־1995. "אצלי המקרה היה יחסית ברור ושקוף", אומרת אלמנתו רותי. "ב־1982 המצרים החזירו את בן צוותו, יונתן אופיר, וככה ידענו שגם גופתו התגלתה. שלוש עשרה השנים הללו שהמתנו היו כמו נצח, אבל בסוף הוא חזר אלינו. עד ההלוויה, במשך 22 שנים, מצאתי את עצמי מתרוצצת בין הר הטייסים לקיבוץ דגניה. באף אחד מהם הוא לא היה, היתה רק חתיכת שלט עם שמו. היום אני יודעת שהוא כאן, בקיבוץ, פתאום יש לי כתובת וזה ממשי. אני כבר לא צריכה כל הזמן לחפור בפצע המדמם הזה".
שנת השלד
ב־1999 אותרו בסיני גופותיהם של שני שריונרים, רב"ט ליאון כהן ורב"ט נדיב מרדכי, שנהרגו בלילה הראשון של המלחמה סמוך לביר תמדה שבסיני. "החזרת החיילים הנעדרים יצרה אופטימיות והיתה הוכחה ניצחת לכך שזה עדיין אפשרי למצוא אותם ולהחזיר אותם הביתה, למרות הקשיים ולמרות כל השנים שחלפו", אומרת טלי, ואז היא מסבירה שההתמודדות עם הנעדרוּת היא לא דבר סטטי. שיום השנה הארבעים לא דומה כלל ליום השנה השלושים. ש"לפעמים יש תחושה שאנחנו מתקדמים קצת, ולפעמים הדבר הפתוח הזה נפער לעוד בור של חוסר ודאות נורא".
שנת 97' היתה בור כזה, "שנת השלד", היא מכנה אותה. היחידה לאיתור נעדרים הביאה אז ממצרים, בסיועו של הנשיא עזר ויצמן, שלד שסברו שהוא של ברוך גולן. טלי התעקשה כבר בהתחלה, על סמך הנתונים הראשונים שהתקבלו, שזה לא ברוכי שלה.
אחרי כמה חודשים, לאחר שהמכון הבריטי שבדק את דגימת הדנ"א התקשה להגיע לתוצאות, הוחזרה הדגימה למכון הפתולוגי באבו כביר, והעניין דלף לתקשורת. "לא אשכח איך במשך חודשים אני מסתובבת עם הדבר הזה בבטן ולא מספרת לאף אחד, ולפתע אני מבינה שלמרות הצנזורה ולמרות צו המוסר הבסיסי והאנושי ביותר, עיתון ישראלי, ובעקבותיו כל אמצעי התקשורת, מודיעים על 'מציאת נעדרים במצרים', כאילו כבר ברור שזה ברוכי", היא אומרת בכעס. "צילצלתי מייד להוריו של ברוכי, שלא ידעו דבר על גילוי השלד. דב היה אז בן 82, ונהג תמיד להיות מחובר לרדיו כבר משעות הבוקר. רציתי שישמעו את זה ממני ולא מהרדיו".
חודשים רבים לאחר פרסום הסיפור, הודיע המכון הפתולוגי בוודאות כי לא מדובר בברוך גולן או בבן צוותו גד סמוק, וכנראה גם לא באף אחד מהנעדרים האחרים במצרים. "התשובה החד־משמעית נתנה לי קצת הקלה אחרי כמעט שנה של טירוף, אבל גם שיכנעה אותי שחייבים להמשיך לחפש", היא אומרת.
תחילת שנות ה־2000 סימנה עבור טלי את "העידן החדש" בנושא הנעדרים. עם האישים שהכירו אותה אישית וסייעו לה נמנים בוגי יעלון, שהיה אז הרמטכ"ל, ראש הממשלה אריאל שרון ומזכירו הצבאי יואב גלנט, שר הביטחון שאול מופז ומזכירו הצבאי איתן דנגוט, ראש אמ"ן, האלוף אהרון זאבי פרקש, האלוף יעקב עמידרור, וראש מטה שר הביטחון, מייק הרצוג, שלו היא חבה את התודה הגדולה מכולם. "מכל אחד מהם השגתי את מה שהיה צריך באותו זמן כדי להשלים את התמונה".
גם היום, ארבעים שנה אחרי, היא מקיפה את עצמה באנשים שיכולים לסייע לה לפתור את התעלומה. למשל האלוף (מיל') איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר, ששלח את גדי וברוך אל המשימה שממנה לא שבו. "גדי סמוק ואני היינו באותו קורס טיס, הכרתי אותו היטב. הוא היה בחור יוצא דופן, ניצול שואה שהגיע ארצה בודד. את ברוך הכרתי קצת פחות, אבל הוא היה אדם נעים הליכות, עם אישיות עדינה, קפדנית ויסודית. אני חושב שכל עוד יש ערוץ שלא מוצה עד הסוף, צריך להמשיך לעשות הכל להחזרתם".
אדם נוסף שעומד לצידה של טלי הוא האלוף (מיל') גדעון שפר, בעצמו טייס פנטום שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, כיהן כראש אכ"א בשנים 1998-1995 וכיום משמש סמנכ"ל אלביט מערכות. "טלי היא המנוע החי והדוחף של איתור הנעדרים מהמלחמה", אומר שפר, "בלעדיה הנושא כנראה יגווע וימות. זמננו קצוב - הגענו לנקודת זמן קריטית, שבה צינורות המידע הולכים ונעלמים. לאורך ארבעים השנים השקיעה מדינת ישראל משאבים בחיפושים, וזה מאוד חיובי, אני עמל גם היום כדי שבשנים הקרובות יהיה אפשר לראות תוצאות".
טלי לא מרימה ידיים. היא מחלקת את זמנה בין הביקורים בחלקת הקבר של בנה לבין הטיפול בנושא הנעדרים, שאותו היא לא זונחת לרגע. היא ממשיכה לעבוד "כמו נמלה" וללקט פרט לפרט כדי לקבל ידיעה ברורה על גורלם של ברוכי ושל שאר נעדרי צה"ל במצרים. "אחרי המלחמה הצבא שיחרר אותי מתפקידי באיתור נעדרים, אבל אני לא שיחררתי את עצמי. ככה אני קונה את שנת הלילה שלי. בעלי תפקידים התחלפו לאורך השנים, ואני היחידה שיש לה 'משקפי אורך' של ארבעים שנה. גם במערכת הצבאית יודעים את זה, אני מבחינתם כאב ראש אחד גדול: אני לא מקלה עליהם ודואגת שיבדקו כל פרט אפשרי".
הילדים קיבלו בהבנה את העיסוק שלך בנושא הנעדרים?
"החיפושים לא היו הדבר העיקרי בחיים שלהם, זה לא השתלט לי על החיים. בכל זאת היו שלושה ילדים קטנים שהייתי צריכה לדאוג להם. בשביל ההורים של ברוכי, הילדים שלי היו כמו נכדים, הקשר איתם היה הדוק. הילדים ידעו שכמו שמקפיצים את אמא בלילה לטפל בטראומה כשקורה פיגוע - כי זאת העבודה שלה - היא גם מחפשת את ברוכי, שנעדר מהמלחמה. ב־2005, כשהיתה בקשמיר רעידת אדמה קשה, מתן שלי טייל בהימלאיה ההודית והיה צריך להגיע לאחי ומשפחתו, שגרו במרחק 20 דקות ממוקד הרעש. התקשורת שם קרסה ואני לא ידעתי מה קורה איתם. רק אחרי 24 שעות הצלחתי להבין שאחי בסדר. לקח לי עוד שבוע שלם, מורט עצבים, לקבל את ההודעה שאחי מצא את מתן בהימלאיה, באותו כפר שהיה בו מההתחלה. כשדיברתי עם מתן בטלפון, הוא אמר לי: 'בהבזק של רגע הבנתי שאם היה קורה לי משהו, לא היו משנים המרחק, הקושי או הזמן - את היית הראשונה והיחידה שמגיעה אלי. עכשיו אני מבין שגם ברוכי ידע את זה'. באותו רגע הבנתי שלמרות השנים שבהן הילדים קיטרו מדי פעם שאני לא זמינה להם - הם הפנימו את המחויבות העמוקה שלי כלפיהם וכלפי ברוכי".
את חושבת שתמצאי אותו?
"בעבר, הפחד הגדול שלי היה שלא אספיק להחזיר את ברוכי לאביו. בינתיים, אביו כבר נפטר. היום הפחד הגדול שלי הוא שכבר לא אספיק למצוא אותו. אני חוששת שאחרי שכבר לא אהיה פה, זה יהיה אבוד לתמיד".
michali100@gmail.com* * *
צה"ל: "עושים פעילות ענפה"
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "החזרתם של חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע היתה ועודנה מטרה בעלת ערך מוסרי ראשון במעלה. צה"ל עושה פעילות ענפה בדרכים מגוונות, בישראל ומחוצה לה, כדי לאתר כל פיסת מידע העשויה להביא לאיתור מקום קבורתם של נעדריו, לרבות אלה ממלחמת יום הכיפורים. אין ביכולתנו לפרט בנוגע לפעילות רגישה ומורכבת זו. לא קיים קשר מוכח בין חלוף השנים לבין איתור נעדרים שטרם נמצא מקום קבורתם".
שר הביטחון משה בוגי יעלון מסר: "מערכת הביטחון וצה"ל מקדישים מאמצים כבירים לאיתור נעדרי צה"ל ולהבאתם לקבר ישראל. מדובר במשימת קודש מורכבת, המתבצעת על ידי מיטב המומחים, וגם האכזבה שלעיתים מלווה את העיסוק בנושא אינה מרפה את ידינו. יש לי מחויבות עליונה להשיב את הנעדרים לקבר ישראל, למען הנופלים ובני המשפחות, המחכים לרגע שבו יוכלו להתאבל על קבר, ולמען מדינת ישראל. זה המעט שאנו יכולים לעשות עבורם ועבור בני משפחותיהם. גם בחלוף השנים אנו ממשיכים במשימה זו, שהיא בראש ובראשונה מוסרית וערכית".
* * *
מקום קבורתם לא נודע
טנק אלתגר מגדוד שריון 9
מפקד הטנק, סרן מירון אלתגר; רב"ט דן גילת; רב"ט חיים מוצפי; סמ"ר יעקב קלר
הטנק שלהם נפגע בין מעוז "כתובה" לכיוון מעוז "לחצנית" ב־6 באוקטובר 1973. ב־25 באפריל 1974 נמצא הטנק ללא סימני פגיעה. מניתוח האירוע נראה שהטנק עלה על מארב מצרי ונכנס עימו לקרב.
קרב הטנקים של גדוד 46 בגיזרת מעוז "ליטוף"
סג"מ שמעון בן דרור; רב"ט זאב פאר
הטנק, בפיקודו של סג"מ שמעון בן דרור, נפגע מאש מצרית ב־6 באוקטובר 1973 באזור מעוז "ליטוף". סג"מ בן דרור נהרג, אך גופתו לא נמצאה. שלושת אנשי הצוות הצליחו לקפוץ מהטנק ולהימלט. עקבותיו של הטען רב"ט זאב פאר נעלמו.
חיל האוויר
רס"ן שמעון אש - שירת כטייס מילואים בטייסת סקייהוק בתל נוף. ב־7 באוקטובר 1973 המריא למשימת תקיפה ומטוסו התרסק. הוא נראה צונח. ב־31 באוקטובר 1973 אותרו שרידי המטוס, אך לא נמצאו כל סימנים שיעידו על גורלו.
תא"ל לב ארלוזור (זוריק), היה מפקד בסיס רמת דוד. ב־9 באוקטובר 1973 יצא לתקיפה באזור פורט סעיד. מטוסו נראה מתרסק לים התיכון. לאחר הסכם השלום עם מצרים, נערכו כמה מבצעי חיפוש שלא העלו דבר.
שייטת 13
רס"ל עלי קמחי; סרן עודד אמיר
נעלמו בלילה שבין 16-17 באוקטובר 1973, לאחר שחדרו עם לוחמי הקומנדו הימי לנמל פורט סעיד וחיבלו בארבעה כלי שיט של הצי המצרי. גופותיהם לא נמצאו.
הפצצת סוללות טילים באזור סרפאום
רס"ן גד סמוק; סרן ברוך ארי גולן
מטוסם נפגע ב־17 באוקטובר 1973 מטיל נ"מ מעל אזור סרפאום, בצד התעלה המערבי. כוח צנחנים שנלחם באזור דיווח שראה אותם צונחים.
טנק דגן
מפקד הטנק, סגן ישראל דגן; סמ"ר יעקב קליש; סמ"ר שמואל דונר; סמ"ר רמי זיו
הטנק שלהם נפגע בכפר במבואות הדרומיים של איסמעיליה ב־22 באוקטובר 1973. בינואר 1974 נמצאו באזור שרידי גופות. למרות שלא היה ניתן לקבוע באופן חד משמעי שמדובר בדגן ובצוותו, הוחזרו שרידי הגופות לישראל ונטמנו בקבר אחים. מבחינת אכ"א הם עדיין מוגדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.
מוקש ימי באגם המר
סמ"ר יוסף בן עזרא; סמ"ר יוסף חזן
שני מילואימניקים, שנפגעו מפיצוץ מוקש ימי כשנכנסו לטבול באגם המר ב־29 באוקטובר 1973. גופותיהם לא נמצאו עד היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו