הניצחון של פלוגת טייגר

דווקא במדינה שלהם, חשים לוחמי פלוגת טייגר, הם לא צרובים מספיק בתודעה כסיפור הצלחה. בסופו של דבר, זו הפלוגה היחידה בחיל השריון, ואולי בצה"ל כולו, שהתחילה את הקרבות וסיימה אותם ללא הרוגים וללא פצועים, למרות שלחמה בקרבות הקשים ביותר, למרות הנחיתות המובהקת מול האויב. ארבעים לוחמים התחילו את המלחמה, ואותם ארבעים גם סיימו אותה ללא פגע - למעט שניים שנפגעו קלות מרסיסים אך טופלו ושבו מייד לקרב.

לא תהילה הם מבקשים - הם הדגישו זאת שוב ושוב - רק לספר את הסיפור שלהם, ולהביע את תחושת ההחמצה על שבצה"ל מעולם לא ניסו ללמוד מספיק את הפלוגה הזו, לפענח את סוד הצלחתה ולהנחילו לדורות השריון הבאים. מפקד הפלוגה, תא"ל (מיל') מאיר זמיר (אז סרן), זכה אמנם להכרה פורמלית כשוועדת הצל"שים הראשונה לאחר המלחמה ביקשה להעניק לו את עיטור העוז (השני בחשיבותו, אחרי עיטור הגבורה) על מעשה גבורה בקרב תוך חירוף נפש. אבל זמיר הוא גם המפקד הראשון שסירב לקבל את העיטור; הוא ביקש מהוועדה לקבל עיטור קבוצתי לפלוגה, כפלוגה מיוחדת, ומשנענה בשלילה, ויתר על העיטור האישי. שנתיים לאחר מכן ננזף קשות על ידי רפול ויאנוש על סירובו, וב־1976 התרצה וקיבל את העיטור מידי הרמטכ"ל, רא"ל מוטה גור.

בעיטור העוז של זמיר נכתב, בין השאר: "בקרבות הבלימה קיבלה פלוגתו משימות, וביצעה אותן בצורה מעולה ללא אבידות... במשך כל ימי הלחימה נהג סרן מאיר זמיר את פלוגתו בתבונה ובאומץ לב, תוך גרימת אבידות קשות לאויב ושמירה על שלמות כוחו. במעשיו אלה גילה סרן זמיר תבונה, תושייה, אומץ לב, כושר מנהיגות מעולה, דבקות במשימה ועוז רוח".

בנימוקים לעיטור מוזכרים המארב שבו השמידה הפלוגה כ־60 טנקי אויב, הקרב המכריע בעמק הבכא, שבו, "מול כוחות אויב עדיפים, הצליחה הפלוגה להשמיד טנקי אויב רבים ללא אבידות", וגם קרבות ההבקעה, "שבהם הוביל סרן זמיר את פלוגתו בראש העוצבה המבקיעה, וגם בהם הצליחה הפלוגה להשמיד טנקי אויב רבים ועמדה בהצלחה בכל ניסיונות התקפת הנגד הסורית".

שני צל"שים נוספים על תפקוד בלחימה ניתנו לסמל מחלקה 1, שמשון בוך (סגן במיל'), ולמפקד טנק 2א', סמ"ר יצחק טובבין מזכרון יעקב.

ארבעה מאנשי הפלוגה הלכו לעולמם מאז המלחמה. הנותרים הם בני 60 עד 65, מפוזרים בארץ ובעולם, חלקם נושאי תפקידים בכירים מאוד. שבעה עזבו את הארץ סמוך לתום המלחמה, והם חיים עד היום בארה"ב ובאירופה ועוסקים בתחומים שונים, מנדל"ן ועד יהלומים. תשעה התקרבו בעקבות המלחמה לדת והתחזקו, חלקם אף חזרו בתשובה - הבולט שבהם הוא סגן (מיל') שמעון בוך. בוך הפך לחסיד חב"ד, ומשמש משגיח כשרות בפאריס. 

"מה שמעניין בפלוגה הזו הוא שלמרות שלא היו לה נפגעים בגוף, לא הרוגים ולא פצועים, בכל זאת אנשים הגיבו בסימפטומים של תגובות קרב לאחר המלחמה", אומר הפסיכיאטר פרופ' חיים קנובלר. "הם נחשפו לסכנת חיים מתמשכת, למוות ולפציעה של חברים מיחידות אחרות, וגם לפצועים ולהרוגים רבים של האויב, וכל אלה עשויים לייצר תגובת קרב. הפלוגה הזאת מדגימה שגם לגיבורים יש תגובות קרב, למרות שבזמן הקרב עצמו הם תיפקדו בצורה יוצאת מן הכלל. הדברים באו לידי ביטוי אחרי שנפסקה הלחימה, ובעיקר כשהם הופרדו ופוזרו ביחידות שונות - דבר שמבחינה פסיכולוגית ברור לנו היום שאסור לעשות. חלקם עדיין גוררים תגובות קרב וסובלים מהן עד היום".

לכבוד הכתבה הזאת התכנסו בביתו של אל"מ (מיל') אורי סגל - אז סגן, מפקד מחלקה 1 - שבעה מאנשי הצוות שחיים בארץ. בזה אחר זה הם הגיעו בשעת ערב מקצות הארץ לביתו שברחובות. התעלמו מהשולחן הערוך שפתח לכבודם בכניסה לבית, נשאבו לעבר המרפסת בחוץ, מתחבקים, טופחים על שכם, צוחקים ומדברים בהמולה נרגשת. 

ממבשרת הגיע רס"ן (מיל') דובי פאוסט, שהיה אז סגן, מפקד מחלקה 2, והיום סמנכ"ל משאבי אנוש בחברת תוכנה בקריית גת; מחיפה הגיע סא"ל (מיל') רוני לפבר - אז סג"מ ומפקד מחלקה 3, והיום סמנכ"ל פיתוח עסקי בחממה לחברות סטארט־אפ; מכוכב יאיר הגיע סגן (מיל') מאיר אבירם (אברמוביץ'), אז סמ"פ, סגנו של מאיר זמיר, והיום מנהל אגף החינוך במועצה האזורית דרום השרון; מירושלים הגיע סמ"ר יוסי סבח, אז סמל החוליה הטכנית, היום פנסיונר של התעשייה הצבאית; ומיסוד המעלה בצפון הגיע שלומי קדוש, אז תותחן ואיש צוות, היום חקלאי שפרס את משתלות הפרחים הנדירים שלו בנתיבי הקרבות של הפלוגה ברמת הגולן. סגל, שאירח את החבורה בביתו שברחובות, מנהל חברה לייעוץ ברפואה משפטית, ומייעץ לחברות ולארגונים בהיערכות לחירום. בעבר שימש מנכ"ל עיריית רחובות. 

כדי לעזור לאנשי החבורה ולנו לדייק בפרטים, הוזמן למפגש גם אבירם ברקאי, חוקר מלחמת יום הכיפורים, שבעצמו פיקד על מחלקה בשריון באותה מלחמה, מחבר הספרים "על בלימה" - סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, ו"בשם שמיים", סיפור טייסת הקרב "האחת" באותה מלחמה. 

לבסוף נכנס לחדר - בשקט וכבדרך אגב - גבר שרירי, לא גבוה, לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, והבעה משועשעת על פניו. "זה המפקד שלנו, מאיר זמיר", אמרו לי הלוחמים בעיניים נוצצות. ההבעה השלווה נשארה על פניו עד סוף הערב, גם כשסיפר על רגעי האימה מול שיירות הטנקים הסוריים, על הפקודות שנתן לאנשיו בקור רוח, על ההחלטות הקשות שקיבל. וגם על הערב ההוא שבו הפתיע את המ"מ פאוסט, כשדאג להביא לו לכמה שעות את חברתו מהמרכז, "כדי שיירגע קצת, הוא היה לחוץ מדי".

*   *   *

"פלוגת טייגר עברה לחימה מהקשות שאפשר לתאר, ברצף וללא הפסקה, מרגע הצטרפותה של חטיבה 7 למעגל הלחימה, שעתיים־שלוש אחרי פרוץ הקרבות בשבת, ועד הפסקת האש בסוף חודש אוקטובר", אומר אבירם ברקאי. "למיטב ידיעתי, לא היו 24 שעות קשות יותר בהיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד ימינו אלה. במהלך אותו לילה שבין שבת לראשון התברר שבדרום המצרים חצו את התעלה, חטיבה 14 נמחקה כמעט לגמרי, המעוזים נפלו כמעט כולם, ולא נראו אנשי מילואים באופק. החל מחצות בין שבת לראשון התברר שגם ברמת הגולן יש קטסטרופה, כשהצבא הסורי הולך וכובש את דרום הרמה - וגם כאן אין מילואים באופק. הגיזרה הצפונית של הרמה היתה באחריות חטיבה 7, והדרומית באחריות חטיבה 188. פלוגת טייגר לחמה ביניהן. בלילה שבין שבת לראשון קיבלו המוצבים בדרום רמת הגולן פקודה להתפנות. פיקוד צפון הכין את כל הגשרים לפיצוץ, ורכזי הביטחון השוטף של היישובים נצטוו להכין את היישובים לפינוי".

חטיבה 7 היתה חטיבת סדיר מטכ"לית, שבסיסה במחנה נתן ליד באר שבע, ומעת לעת היא תפסה קו. המ"פ זמיר היה כפוף במלחמה ליאנוש (אל"מ אביגדור בן־גל), מפקד החטיבה, שהתמנה למפקד הגיזרה הצפונית. "ליאנוש היו במלחמה שלושה גדודי טנקים: גדוד 74 של חטיבה 188, גדוד 77 בפיקודו של קהלני, וגדוד 71 של משולם רטס ז"ל, שסופח אליו יום לפני המלחמה", משחזר זמיר. "נוסף עליהם, הוא החליט לצרף פלוגה נוספת כפלוגת עתודה חטיבתית, ושבוע לפני המלחמה בחר בפלוגה שלנו, שהיתה שייכת לגדוד 82 שנמצא בדרום הרמה".

בלילה הראשון של המלחמה טמנו הטנקים של פלוגת טייגר מארב לגדוד של חטיבת השריון הסורית מס' 43, שהצליח לפרוץ את הקו הסגול בציר פתחת כודנה, מדרום לאלוני הבשן של היום. "מניסיוני, לכל גדוד שנשלח יש נספחים", אומר המפקד זמיר, "ולדעתי, באותו לילה היה מדובר בכוח משוריין גדול, שבו יותר מ־60 כלים - ובהם טנקים, נגמ"שים, ג'יפים ועוד".

כשזמיר קיבל מיאנוש את הקריאה לעזור לחטיבה 188 לעצור אויב שנכנס לגיזרה מדרום לצפון, בשעה שתיים בלילה, חייליו היו במשימות אחרות. פאוסט ומחלקתו היו באזור צומת קוניטרה, הסמ"פ אברמוביץ' והמ"מ לפבר הוזעקו להציל את מוצב 110 שזעק לעזרה לאחר שכוח קומנדו סורי חדר אליו.

זמיר: "מי שנשאר לבצע את המשימה זה אני, המ"מ אורי סגל, וטנק נוסף של שמעון בוך, סמל המחלקה של סגל. כך שבסך הכל נענו דרומה על כביש 98 מקוניטרה לכיוון חושניה בשלושה טנקים בלבד. רס"ן בני קצין ז"ל, אז קצין אג"ם של חטיבה 188, הודיע לי בקשר לנוע על הציר ולעצור את החטיבה הסורית. לא הייתי צריך מפה כי אני מכיר את השטח על בוריו. בינתיים קראתי למחלקה של לפבר וסמ"פ אברמוביץ' לרדת ממוצב 110 לכיוון הציר הראשי ולחבור אלינו. ירדתי מהטנק כשני קילומטרים לפני הנקודה, דוממתי אותו, שמתי את האוזן על הכביש כדי לקבל מושג לקראת מה אני הולך, וזיהיתי רעש של מספר גדול של כלים. 

"בשלב הזה אברמוביץ', שהיה עם הצוות שלו במארב בצד הכביש המרכזי, כ־800 מטרים לפנינו, סמוך מאוד לטנקים הסוריים, אמר לי שהוא כבר רואה את הראשונים מתקרבים. נתתי פקודות להכין ח"שים לכולם (פגזים חודרי שריון; ס"ס) ולנצור אש. רק כשהטנקים הגיעו למרחק של כמאתיים מטר מולי, נתתי בשקט בקשר פקודת אש ללפבר ולאברמוביץ', ובמקביל גם אנחנו פתחנו באש ממול, וכך יצא שכולנו ירינו בהם מכל הכיוונים. במקביל, טנקים סוריים התנגשו בנו, וגם הם חטפו מאיתנו פגזים. פתחנו את הזרקור לרגע, רק כדי לזהות את המטרות ולפתוח באש. ברגע שפגענו בטנקי האויב עלתה אש גדולה, וכבר לא היה צורך באור נוסף". 

זה היה המארב הקלאסי: ארבעה טנקים שמתמקמים באגף של הכוח שמתקדם, ועוד שלושה כלים בחזית, מצד צפון. לזמיר היה ברור לחלוטין שהאנשים שלו נמצאים בנחיתות מול האויב - גם מספרית וגם טכנולוגית, לא היו להם אמצעי ראיית לילה. אבל את כל המידע הזה הוא שומר לעצמו, ולא נותן פקודה לירות, אלא עד שהטנקים מתקרבים למרחק 200-150 מטרים, ואז הוא פוקד עליהם בשלווה: "אש!" הגדוד הסורי הושמד כולו.

"התעוזה הזאת, להתקרב עד 200 מטר לכיוון עשרות טנקים בחושך, לאגף אותם משלושה כיוונים, ואז - רק כשהאויב מאוד קרוב ומאוד מופתע, להתחיל לתקוף אותו במלוא הכוח - זה אומר המון על המפקד", אומר ההיסטוריון ברקאי.

"את צריכה להבין באיזה ביטחון ובאיזו שלווה הוא נתן את הפקודות בקשר", אומרים לי הלוחמים כמעט פה אחד, משלימים אחד את דבריו של האחר. "הרגשנו כאילו אנחנו סתם בתרגיל ולא במלחמה אמיתית. השלווה שלו השפיעה על כולנו".

זמיר: "הם לא היו לחוצים כי לא סיפרתי להם בקשר שמדובר בגדוד שלם, כדי לא להלחיץ אותם".

סגל: "הוא נתן לנו תחושה של שליטה מוחלטת ושקט נפשי. הפקודות שלו היו מונוטוניות לגמרי, גם כשהיו סיטואציות לא פשוטות. הוא מעולם לא הכניס אותנו ללחץ במהלך הלחימה. ושקט נפשי מאוד משפיע על הלוחמים. חשוב להבין שבכל ארבעת הימים הראשונים היו קרבות שריון בשריון מטווחים קצרים מאוד, בלי זמן להיערכות או להתייעצות ובלי פתיחת מפות".

לפבר: "הפלוגה שלנו התנהלה בקרב כמו באימונים, למרות שבקרב קל מאוד לפרוץ את המסגרת, כי הלחץ שובר מסגרות. כנראה זמיר הוא אדם מאוד לא לחוץ, ואת זה הוא הקרין לחיילים גם בקרב: ביטחון ושלווה שאיפשרו לנו להיצמד לתורת הלחימה. בזכות זה גם אנחנו, מפקדי המחלקות, העברנו את הפקודות לאנשים שלנו בשקט. חיקינו את סגנון הדיבור שלו".

זמיר: "פשוט אף פעם לא פחדתי. אני אדם שלא פוחד. לכן הקול שלי רגוע מאוד, שקול וחד. כשזיהיתי מצוקה אצל חייל הייתי אומר לו: 'אל תדאג, אני אחזיר אותך הביתה בשלום לאמא שלך'. אני חושב שפשוט הרגשתי שאני בתרגיל עם חטיבת צנחנים ולא בקרב, וזה יצר בי תחושה פנימית בטוחה".

בתום הקרב, בסביבות שמונה בבוקר, ניסה זמיר לדווח למח"ט 188 שהציר פונה, אך איש לא השיב לו בקשר. הוא התקשר ליאנוש ודיווח לו שהאויב הושמד.

ברקאי: "השמדת הגדוד של חטיבה 43 הסורית מופיעה גם בספר זיכרונותיו של שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס. נכתב שם שהגדוד שנע צפונה הושמד בחלקו הגדול על ידי מארב של טנקים ישראליים באזור רסאניה, האזור שבו התמקמו שבעת הטנקים שלנו. מותר להניח שאם הגדוד הזה לא היה נתקל במארב, הוא היה חובר לחטיבה 52 בגזרת קוניטרה והיה עלול לשנות את מפת הלחימה בגיזרה הצפונית - החל בתקיעת טריז בין הכוחות של חטיבה 7, ועד המשך תנועה מערבה לעבר נפח, שם ישבה המפקדה. כל גורל המערכה בגיזרה הצפונית היה עלול להיות שונה". 

זמיר: "בסופו של דבר, הפיקוד הזוטר הוא זה שמכריע מלחמות, נוסף על איכות הטנקים ותנועות קצרות ומהירות, שהיה ברור שהסורים נכנסו בגללן להלם".

"המארב של טייגר היה מבצע מבריק בכל קנה מידה של פעולה מקצועית, צבאית, במקום ובזמן הנכון, בעיקר בזכות יוזמתו של המ"פ הצעיר", כתב אל"מ (מיל') אילן סהר, קמ"ן חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, בספרו "עד קצה היכולת", המספר את סיפורה של חטיבה 7 במלחמה. בראיון טלפוני הוא מספר כי מתחילת המלחמה ראה יאנוש בפלוגה את אחד הכוחות המהותיים במלחמה, והותיר אותה כפלוגת עתודה חטיבתית, לשילוב במקרי חירום. 

בין 7 ל־8 באוקטובר פעלה הפלוגה בגיזרה שבין אלוני הבשן לחרמונית בצפון. ב־9 בחודש, יומיים לאחר המארב לגדוד הסורי, היא הוזעקה לאגף הדרומי של עמק הבכא, לתל ג'ית, שם השתלבה בעיקר בהגנת הציר מקוניטרה לדמשק וניהלה קרב עיקש מול הסורים, שניסו להבקיע ממזרח למערב. גם כאן השמידה הפלוגה טנקים רבים, ללא אבידות לכוחותיה. למרות שנשארה ללא תחמושת ברגעים הקריטיים של הקרב, היא לא נסוגה לאחור והמשיכה להילחם, עד שלפתע פנו הסורים לאחור והחלו לסגת מזרחה.

בלילה שבין 9 ל־10 באוקטובר התארגנה הפלוגה לקראת החדירה לתוך המובלעת הסורית, ועמדה בראש החץ בכניסה למובלעת. היא הגיעה ליישוב חרפה, בנקודה המזרחית ביותר במובלעת, ומשם נעה דרומה לתל שאמס, כשמחלקה אחת בפיקודו של המ"מ סגל והסמ"פ אברמוביץ' נשארה בחרפה עד הפסקת האש וסייעה לחטיבת גולני בקרבות הקשים. בין 15 ל־16 באוקטובר השתתפו המ"פ זמיר עם מחלקה 2, בפיקודו של פאוסט, בקרב קשה מאוד בתל שאמס, מול כוח סורי עדיף. הסורים לא הצליחו לכבוש את התל.

*   *   *

מה הביא את הפלוגה הזאת לרמה כל כך גבוהה של לחימה וקור רוח? ברקאי: "לפלוגה הזאת לא היה ניסיון קרבי, אלא רק ניסיון באימונים. כולם היו 'מורעלים' ותרמו, והאימונים היו אינטנסיביים, עם משמעת ברזל".

סבח: "מבחינתו של זמיר, המלחמה התחילה הרבה לפני יום כיפור. אני הכרתי אותו ב־1971, והוא התחיל את המלחמה מהיום הראשון שהגיע לפלוגה. התנהל כל הזמן כאילו יש מלחמה".

סגל: "זאת הפלוגה שהיה הכי קשה להיות בה, משום שזמיר היה מפקד קשוח, כמעט ברמת הבלתי אפשרי. היה לה שם של פלוגה קשה מאוד, עם מפקד קשה ודרישות כבדות. לא זכיתי ממנו לשום יחס מועדף בתור מ"מ, הדרישות ממני ומכל המפקדים היו זהות לדרישות מהלוחמים. זה קומם אותי מאוד בהתחלה, אבל בדיעבד היה מצוין". 

פאוסט: "האימונים הקשים והמשמעת הגבוהה יצרו אווירה של רצון להוכיח את עצמנו. הצוות שלי כמעט בכה כשלא הצליח להגיע לעמדת ירי. זמיר הצליח לייצר בנו מחויבות אישית גבוהה מאוד. אני למשל נפצעתי חודש לפני פרוץ המלחמה, והייתי בשיקום. כשזמיר הרים אלי טלפון שבוע לפני המלחמה וביקש שאגיע, באתי צולע".

אז פשוט פחדתם ממנו? זה העניין? 

סגל: "אהבנו אותו והערכנו אותו מאוד. היינו הפלוגה הכי מטופלת ברמת הדאגה לפרט, וזה היה רק בזכותו. גם כשהוא הקפיץ אותנו לסיור בשטח, הוא היה תמיד מביא לנו צידנית עם כל טוב. בכל פעם שחזרנו מפעילות מבצעית היתה ארוחה עשירה, והוא הקפיד שהחיילים יאכלו לפני המפקדים".

לפבר: "הייתי מפקד מחלקה צעיר מאוד מגדוד 77, שהועבר לפלוגה של זמיר. הוא לקח אותי מייד לסיור בקו. הפלוגה הזאת התנהלה אחרת לחלוטין ממה שהכרתי, עם דאגה לחייל בתנאים בלתי אפשריים - שתייה קרה בחום של 40 מעלות, בתוך חביות של מטרות שמולאו בשקיות ונמזגו לתוכן גלונים של שתייה קרה. זאת היתה פלוגה שמצד אחד רועדים בה מפחד מהמ"פ, ומצד שני יש שתייה קרה.

"בין שבת ליום חמישי, בשיאם של קרבות הבלימה, קיבלנו בכל בוקר כיכרות לחם טריות, ואנחנו יודעים שזמיר דאג לזה באופן אישי. מדי ערב הרס"פ עבר בקשר מטנק לטנק, ואחר כך התקשר לבתים של הלוחמים, תוך כדי לחימה, להודיע למשפחות שכולם בסדר. כל לילה המשפחות שלנו קיבלו מידע לגבינו, וגם זה היה פרי יוזמתו של זמיר". 

פאוסט: "באחת ההפוגות יצאנו לערב רענון בקיבוץ כפר בלום, כשלמחרת בבוקר חזרנו לקרבות. באותו ערב פתאום ראיתי שם את חברה שלי. שאלתי אותה: 'מה את עושה כאן', והיא ענתה לי, 'באתי לבקר אותך'. התברר שזמיר הביא אותה מהבית בחולון".

זמיר, באמצע הקרבות אתה מוצא זמן להביא לביקור את בת הזוג של אחד הלוחמים?

"אם מתאמצים, אפשר לעשות הכל. אשתי דאז היתה חולונית, הזמנתי אותה כי התגעגעתי אליה, ואז נזכרתי שגם החברה של פאוסט חולונית, ושהביצועים שלו יורדים (צוחק). אז אמרתי לאשתי שכאשר היא באה מחולון, שתיקח איתה טרמפ את החברה של פאוסט. את יודעת, היצר מתגבר בקרב".

זה, אם כן, היה המשולש שעל פיו הנהיג זמיר את הפלוגה: משמעת גבוהה וחסרת פשרות, מקצוענות מבצעית שנשענת על קור רוח, וממש באותה מידה - דאגה גדולה לרווחת החיילים, עד הפרטים הקטנים ביותר.

כשאני שואלת למה כמעט לא דיברו עד היום בשבחי הפלוגה ומעלליה, הם נבוכים. אין ספק שזה מפריע להם, אבל הם בשום פנים ואופן לא רוצים להישמע מתבכיינים או רודפי תהילה, וגם לא להפחית מחשיבותם של קרבות ידועים או מהכאב על האבידות הרבות בנפש.

זמיר: "אני אף פעם לא דחפתי את עצמי למיתוסים ולכתבות, זה לא עניין אותי מעולם. ויתרתי בהתחלה על עיטור העוז כי הספיק לי שהכירו בי המח"ט יאנוש, מפקד האוגדה רפול, האלוף טל ומוסה פלד. והיתה חשובה לי ההכרה הציבורית בנו כפלוגה, אהבתי את החיילים והייתי מוכן לעשות הכל למענם". 

פאוסט: "אני חושב שהדמות של זמיר היתה שנויה במחלוקת. לא אצלנו כפקודים, אבל אולי כן בקרב המפקדים. כל מה שאנחנו מספרים כאן על האופי המיוחד של הפלוגה היה לצנינים בעיני מפקדים אחרים". 

סגל: "זמיר לא נמנה עם 'הנסיכים' במיליה של חטיבה 7. הוא היה עוף שונה לגמרי. באופיו הוא ממילא לא רצה תהילה, והתמקד בתוצאות ובדאגה לפקודים שלו".

פאוסט: "בעיניי, ההחמצה הגדולה היא לא היעדר הסיפור, אלא העובדה שלא הופקו ממנו לקחים. אנחנו יודעים שמלמדים אותו בבתי ספר לשריון, אבל מעולם לא העמיקו בו ולא ניסו להבין מה בדיוק איפשר את ההצלחה הזאת, מהי הדרך שבזכותה הצלחנו להצליח במלחמה הזאת ולשרוד אותה בלי נפגעים".

זמיר: "בכל הקרבות שניהלתי בשלושים השנים שלי בצבא לא היו הרוגים". 

אבירם ברקאי מספר כי שמע שהמארב של פלוגת טייגר בלילה הראשון למלחמה נלמד בבתי הספר הצבאיים הגדולים בעולם - קימברלי באנגליה, אקו לה גר בצרפת, פורט נוקס בארה"ב. "אם אכן כך, הפלוגה הרוויחה את זה בצדק". זמיר מוסיף באכזבה כי הוזמן ללמד את סיפורי הקרב של הפלוגה במקומות רבים בעולם אבל סירב, מאחר שלדעתו "יש סודות שמוטב שיישארו בארץ". אלא שבארץ הוא מעולם לא הוזמן לשתף לוחמים ישראלים בסודות האלה. 

*   *   *

מאיר זמיר בן 65. הוא מתגורר בראשל"צ עם בת זוגו, גרוש בשלישית, אב לארבעה וסב לנכדה. אחרי המלחמה התקדם במעלה התפקידים בשריון ושימש מפקד גדוד 82, מפקד עוצבת בני חיל ומפקד חטיבה 7. הוא הגיע לדרגת תא"ל ובשנים 1991-1990 פיקד על המרכז לאימוני היבשה בצאלים. ב־1992 מונה לנספח צה"ל בארגנטינה. הוא היה עד לאירוע הטרור המזעזע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ביולי 1994, שבו נרצחו 85 איש ונפצעו 330.

דווקא בחיים האזרחיים הסתבך זמיר בפרשיות סוערות. הוא נעצר בפרגוואי ב־1999 בחשד לסחר בנשק, אך שוחרר מחוסר ראיות. כעשור לאחר מכן התפוצצה פרשת סחר באיברים שבה היה מעורב, והפרשה הסתיימה בהסדר טיעון עם הפרקליטות, שלפיו הוטל עליו קנס של 50 אלף שקלים ועונש של שלושה חודשי עבודות שירות, שבוטלו בשל מצבו הרפואי. 

במפגש שלנו ברחובות, הכריזמה השקטה של זמיר נוכחת לאורך כל הערב. הוא מדבר מעט, מפנה את הבמה לאנשים האחרים שידברו. בסיום הערב, כשאני מבקשת שוב להעלות את סוגיית המזל - שבוודאי עמד גם הוא לימינם של לוחמי הפלוגה - זמיר קם ממקומו ומתחיל לחקות את הגששים, לקול צחוקם של יושבי השולחן. "בבית הספר מלמדים אותנו שלא לסמוך על המזל, ובזיעת אפך תאכל לחם". שלומי קדוש החקלאי, שמראה לי תמונות של אודם פרחים שנטע בתוואי של שדות הדמים שבהם לחמה הפלוגה, ממש כמו בשירו של נתן יונתן "יש פרחים", מתעקש לענות ברצינות: "ממש לא מדובר רק במזל. לקראת סוף המלחמה הגענו לתל שאמס. היתה אווירה של סוף מלחמה, וכולנו כבר רצינו לצאת מהטנקים, ולו כדי לעשות צרכים. זמיר אסר עלינו בתוקף, וכשמישהו העז פעם לצאת הוא הבהיל אותו כל כך, שההוא חזר לטנק כמו טיל, במכנסיים מופשלים. דקות ספורות לאחר מכן היתה הפגזה נוספת על התל, ושוב ניצלנו. כי עד הרגע האחרון זמיר לא הירפה". 

smadars@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו