ג'נין היתה אדישה השבוע לגמרי לחידוש המו"מ המדיני בוושינגטון. מה שהעסיק את תושביה היה בעיקר המצב הכלכלי, והחשש שכמו תמיד - מיתון אצלנו יתבטא מיידית בכיס שלהם. "האנשים כאן מתפרנסים בדוחק, מכלום כסף", מספר לנו אלוף משנה רסאן עליאן, מפקד החטיבה המרחבית מנשה. "בעל בית קפה סוגר לפעמים יומית של 60 שקלים. אפילו אם תכפיל ב־30 ימי עבודה, זה מה שיש לו כדי להאכיל את הילדים. ועכשיו החגים אצלם, ותיכף מתחילה שנת הלימודים - אין לי מושג איך הם מתקיימים".
עליאן אומר שחלק מהאינטרס שלנו, הוא שיהיה לאזרח הפלשתיני טוב מבחינה כלכלית. "זה מתבטא בביטחון", הוא מסביר. "התושבים מבינים שפיגועים יפגעו להם ישירות בפרנסה". זאת, כנראה, גם אחת הסיבות המרכזיות לאפקטיביות (היחסית) של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים בצפון השומרון: אם פעם הם היו מעלימים עין, קורצים למחבלים ומכניסים אותם למעצר בית הגנתי, היום הם פועלים באמת. לא בגללנו, בגללם. הם מאומנים, חמושים ונחושים; החשש הברור שלהם הוא שפיגוע יוביל לסגירת המעברים, צעד שיפגע בכלכלה ובפרנסה.
זכריה זביידי, סלב הטרור המקומי, עצור בידי הרשות כבר שבעה חודשים על מעורבותו בטרור. פעילי תנזים שהוא שיגר, פרחחים ברובם, ביצעו כמה פיגועים, והרשות - שחששה מהכבדת הנטל הביטחוני באזור - עצרה אותו כדי לאותת ליתר. בהתחלה הוא הוחזק בתנאים די קשים בכלא ביריחו, באחרונה הוא מוחזק בתנאים קצת יותר נוחים ברמאללה. לג'נין לא מאפשרים לו בינתיים לחזור, אבל לעליאן ברור: "היורשים כבר פועלים במחנה הפליטים העירוני, חממת טרור". בשיא האינתיפאדה השנייה יצאו מכאן מתאבדים שהיו אחראים ל־165 הרוגים ישראלים. במחנה הפליטים הזה גם התנהלו הקרבות הקשים של מבצע חומת מגן, שבחלקם נלחם עליאן, אז מג"ד בגולני. סיומה של הלחימה הוביל להחלטה על הקמת גדר ההפרדה, שבנייתה החלה בג'נין, שכונתה אז "בירת המתאבדים".
"המצב היום שונה לגמרי", אומר עליאן. "אם רק נדע על מישהו שחלם לעשות פיגוע - נעצור אותו מייד". הפעילות הזאת הורידה דרמטית את היקף הטרור שיוצא מהעיר, אבל מתחת לפני השטח התשתיות רוחשות. הג'יהאד האיסלאמי באזור הכפרי, התנזים במחנה הפליטים.
הסיבה שאנשי פתח יוצאים נגד מנגנוני הפתח משתנה. לעיתים מדובר בפושעים שעל הדרך גם עושים פיגועים. כך או אחרת, עליאן משוכנע שבניגוד לתקופת יאסר ערפאת, אין כאן קריצת עין של הרשות הפלשתינית: "האינטרס שלנו זהה - שלא יצא מכאן טרור ושהחיים יימשכו כסדרם".
"אין קיצורי דרך"
עליאן נפרד אתמול מגיזרת ג'נין אחרי שנתיים בתפקיד. אם הוא היה צריך לסכם בשורות תחתונות, סביר שהיה אומר שיש כאן פוטנציאל וסיכון. הפוטנציאל: דו־קיום, בעיקר בגלל הכלכלה, כי מדי יום נכנסים כ־2,500 ערבים־ישראלים לעשות כאן קניות, ופלשתינים רבים יוצאים לעבוד בישראל ויש ייצוא וייבוא בהיקפים גדולים. הסיכון: שהכל יקרוס ונידרדר לעוד אינתיפאדה.
תפקידו היה לעודד את הפוטנציאל ולסכל את הסיכון, גם מול המכשולים שבדרך: מבצע עמוד ענן בעזה, שעורר מהומות בגדה או שחרור מחבלים בעיסקת שליט, שהחזירה עשרות רבות של מחבלים־רוצחים לגיזרה שלו. "לאחר השחרור עשינו ביקור בית אצל כל מחבל ששוחרר", הוא מספר. "אמרנו להם 'דיר באלאק, אל תנסו אותנו. תחזרו לטרור - נעצור אתכם'". מאז נעצרו רק בגיזרה שלו 15 מהמשוחררים; היתר עדיין בפיקוח. כך ינהג צה"ל גם ברוצחים שישוחררו כחלק מהרשימה שאושרה בממשלה השבוע, חלקם תושבי האזור. "אין קיצורי דרך", הוא אומר. "בכלל, אם יש משהו שלמדתי בשנתיים שלי כאן, זה שכשאתה אומר שורות תחתונות ברורות, מסתכל לצד השני בעיניים ומתכוון למה שאתה אומר - הוא יבין זאת ועקב כך ישמור על הכללים".
בדיוק כך הוא נהג גם בניסיונות לחבל בגדר ההפרדה. התמונות שהבאנו לפני כמה שבועות ב"ישראל היום" מאזור בית ג'וברין - שם בוצעה חבלה בגדר והיא נחתכה באופן שיטתי כדי לאפשר מעבר פועלים וגנבים - היתה עשויה להיות גם נחלת צפון השומרון, אלמלא סירב עליאן להתקפל.
"איך שזה התחיל, התנפלנו על הכפר שממנו יצאו הוונדליסטים. שמנו מחסום בכניסה לכפר ופתאום כל נסיעה של חמש דקות לג'נין לקחה להם שעתיים וחצי. כל תושב נבדק בקפידה, אולי הוא זה שחיבל בגדר ההפרדה. התושבים הבינו שזה פוגע בהם - והפסיקו".
בלי עין הרע
עליאן הוא לוחם ומפקד מצוין, דרוזי בן שפרעם. בקרוב יהפוך איש גולני לסגן מפקד אוגדת הגולן, אבל לפני כן הוא רצה להשלים עוד קצת פעילות מבצעית בגיזרה וסירב לצאת הביתה עד שיסיים רשמית. "עין הרע", הוא מסביר בחיוך.
כשנפגשנו, יצאתי עם עליאן לסיור. למחנה הפליטים לא נכנסנו, כדי לא לעורר פרובוקציות. היינו בהריסות ההתנחלויות גנים וכדים, חטפנו אבנים בנסיעה לסאלם, ראינו את הפעילות של צה"ל ומג"ב בגיזרה ואת הכלכלה הפלשתינית. בכניסה לעיר פגשנו כפרי מהאזור שהגיע למכור פירות וירקות. חמישה ק"ג עגבניות הוא מוכר בעשרה שקלים. עליאן מספר ש־60 אחוז מתצרוכת המלפפונים של ישראל גדלה כאן, מה שמכניס לתושבי האזור כ־90 מיליון שקלים בשנה. "הם חוששים שזה ייפגע", אומר עליאן. "זה גורם להם לפעול, ומייצר אינטרס משותף".
וזו, בקליפת אגוז, המדיניות שעליאן הוביל בג'נין, ושצה"ל מיישם ביו"ש. לא להוריד את הרגל מהגז בלחימה בטרור, אבל לשתף פעולה עם הפלשתינים ובעיקר לעודד את הפעילות הכלכלית כמנוע לצמיחה (ולצמצום עוני וייאוש). כל אלה יחד אמורים לייצר לדרג המדיני שקט תעשייתי, שיהיה פלטפורמה נוחה לניהול המו"מ, בידיעה שבכל רגע עלולים הקלפים להיטרף ולשנות את המציאות בשטח מהיסוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו