חיות זה (לא) שחור ולבן: למה אנחנו מתייחסים אחרת לבעלי חיים שחורים או לבנים?

גיוון הוא דבר חיובי ונפלא, כפי שאומרים היום כמעט כולם כשהם מדברים על היחס השוויוני לאנשים ובעלי חיים בכל המינים, הגדלים וכמובן - הגוונים. ובכל זאת, בסעיף האחרון אנחנו נכשלים כשזה נוגע לחיות שאינן בני אדם; החל מהחתולים השחורים החוצים את דרכנו ועד ליונת השלום הלבנה, בעלי חיים שחורים או לבנים זוכים מאיתנו ליחס שונה מאוד מאחרים, לרוב תוך התעלמות מחשיבה רציונלית והבנה מדעית. הטיות מבוססות-צבע אלה, המושרשות באמונות תפלות ונרטיבים תרבותיים, אף משפיעות על התנהגויות, החל מדפוסי אימוץ חיות מחמד ועד מאמצי שימור חיות בר.

נעזרנו ב-Claude ובמאמר של אליזבת’ קארלן, עמיתת פוסט-דוקטורט באמנויות ומדעים באוניברסיטת וושינגטון בסיינט לואיס וטאיוּס וויליאמס, מועמד לדוקטורט במדעים, מדיניות וניהול סביבתיים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, באתר The Conversation, כדי לצלול לעולם האפל (והמואר) של יחסינו המורכבים עם בעלי חיים בשני הצבעים הקיצוניים.

המדע מאחורי הגוון

בטבע, חיות שחורות או לבנות לחלוטין הן חריגות; צבעים קיצוניים אלה נובעים מווריאציות גנטיות ספציפיות: מלניזם מייצר חיות שחורות לחלוטין, בעוד לויקיזם או אלביניזם (לבקנות) יוצרים חיות לבנות. מנקודת מבט ביולוגית, וריאציות אלה מציבות לרוב אתגרים משמעותיים להישרדות. למשל, פנתרים שחורים מלניסטיים ודובי רוח לויקיסטיים מתמודדים עם יכולות הסוואה מופחתות, שיבושים בוויסות הטמפרטורה וקשיים בתקשורת בין-מינית.

נדירותן של מוטציות צבע אלה הופכת אותן למרתקות במיוחד. המנגנונים הגנטיים האחראיים עליהן, כולל הגן MC1R שנחקר רבות (ועד לאחרונה נחשב גם כגורם לחתולים ג’ינג’ים), מדגימים כיצד מערכות ביולוגיות מורכבות יכולות לייצר וריאציות כה בולטות. באופן פרדוקסלי, בעוד שמוטציות מלניסטיות נדירות יותר ממוטציות לויקיסטיות, התגובה התרבותית שלנו לחיות אלו לעתים קרובות אינה משקפת מציאות מדעית זו.

דיכוטומיה תרבותית: טוהר לבן לעומת מסתורין שחור

היחס שלנו לחיות בצבעים שונים חושף הטיות תרבותיות מושרשות; חיות לבנות נהנות בדרך כלל מהגנות משפטיות ומסגידה תרבותית יוצאות דופן. כך, למשל, במספר מדינות בארה”ב, צבאים לבנים מוגנים מציד, לואיזיאנה אוסרת בתכלית האיסור על לכידת אליגטורים לבקנים, ובעיר מריונוויל שבמיזורי אף נחקקה זכות קדימה לסנאים לבנים (!) בכבישים ציבוריים. חלק מחוקרים אלה אף מגובים בקנסות ומאסרים אפשריים על הפרות.

לעומת זאת, בעלי חיים מלניסטים זוכים ליחס דומה לעתים רחוקות בלבד. למרות היותם נדירים יותר מבחינה מדעית, חיות שחורות נתפשות בהקשרים תרבותיים שליליים, שיכולים להשפיע על רווחתן. חתולים שחורים, במיוחד, ממשיכים לחוות שיעורי אימוץ נמוכים יותר בשל הנחות לא מבוססות לגבי מזגם.

מקורות "גזענות החיות"

היחס השונה נובע מחוויות אנושיות עתיקות ונרטיבים תרבותיים. הפחד של אבותינו מהחשכה והסכנות החבויות בה התפתח לקשרים סמליים מורכבים: לבן הפך מזוהה עם טוהר, שלום ונוכחות אלוהית, בעוד שחור הפך קשור למסתורין, סכנה והלא נודע. קשרים אלה, למרות שמקורם באינסטינקטים פרימיטיביים של הישרדות, חוזקו במהלך דורות של סיפורי עם ומורשת תרבותית.

התמדתן של הטיות אלה בחברה המודרנית חושפת עד כמה עמוק מושרש ה’תכנות התרבותי’ הזה. גם בעידן מתקדם מדעית, קשרים לא מודעים על בסיס אינסטינקטים ארכאיים ממשיכים להשפיע על האינטראקציות שלנו עם עולם הטבע בשלל דרכים, החל מבחירת חיות מחמד ועד החלטות מדיניות שימור.

מעבר לאמונות תפלות: קריאה לשימור רציונלי

הפער ביחס שלנו לחיות שחורות ולבנות מדגיש אתגר מכריע בשימור חיות בר: הצורך להתקדם מעבר למאפיינים שטחיים והטיות תרבותיות לעבר אמצעי הגנה מבוססי-מדע. מאמצי שימור צריכים להיות מונחים על ידי חשיבות אקולוגית ופגיעות אוכלוסייה, ולא על העדפות תרבותיות או אמונות תפלות.

יוזמות אחרונות, כמו החלטת הקונגרס העולמי לשימור טבע על "יצירת מרחב להגנה על חיות לבנות, שליחות השלום", מדגימות את האתגרים המתמשכים. בעוד שהגנה על וריאציות גנטיות ייחודיות היא בעלת ערך, יש להעניק התייחסות שווה לכל צורות הצבע הנדירות, ללא קשר לאסוציאציות התרבותיות שלהן.

מבט קדימה

הבנה והכרה בהטיות אלו היא הצעד הראשון לקראת פרקטיקות שימור שוויוניות ומבוססות מדעית יותר. כשאנחנו חושבים על יחסינו עם עולם הטבע, עלינו לשאול שאלות לגבי ההנחות המושרשות שלנו, ולהשתדל לבסס החלטות שימור על ראיות מדעיות, ולא על מיתולוגיה תרבותית. האתגר המרכזי אינו בהתגברות על המזל הרע המדומיין מחתול שחור בדרכנו, אלא בהכרה וטיפול בהטיות העמוקות שממשיכות להשפיע על החלטותינו לגבי רווחתם של בעלי חיים מגוונים.