קשה מאוד להיות עצוב בקובה. בכל כיכר בהוואנה הבירה, בכל בית קפה בטרינידד, בכל פינת רחוב בסנטה קלרה תפגוש אנשים מחוללים לצלילי מוסיקה קובנית קצבית ומנגנים באקורדיון ובגיטרה, בחצוצרה ובתופים. ככה סתם באמצע היום במרכז הוואנה ראיתי קשיש בפנים קמוטות רוקד לתומו לצלילי שירתה של זמרת מקומית. זה נותן לך הרגשה נפלאה שאתה חלק מהאווירה המיוחדת השוררת במקום.
במשך שבעת הימים שבהם טיילתי בקובה היתה לי תחושה כאילו חזרתי לישראל של שנות ה־60. אולי בגלל המכוניות הישנות בשלל צבעים המשמשות מוניות, שנהגיהן מפעילים את הצופרים של פעם כשהם דוהרים ברחובות, אולי בגלל העיר העתיקה והחומה סביבה שהזכירה לי את חומת העיר העתיקה בירושלים, אולי בגלל הקושי להתחבר לאינטרנט ולהסתדר בלי האייפון.
למרות שכונות העוני הרבות ותנאי החיים הקשים, הקובנים הם אנשים שמחים. מכל עבר בכיכרות ניבטת דמותו של צ'ה גווארה (המהפכן המרקסיסט יליד ארגנטינה שסייע לפידל קסטרו לבצע את ההפיכה בקובה ב־1959), ותלמידים בבתיה"ס היושבים בכיתות צפופות בתלבושת אחידה מעריצים את דמותו, שמשמשת מקור לגאווה רבה יותר מזו של קסטרו. בסנטה קלרה יש מוזיאון ואנדרטה לזכרו.
הוואנה // צילום: משה שי
סיגר וג'יפ
אחד המקומות הראשונים שבהם ביקרנו היה בית הכנסת היהודי הנאה שעליו מתנוסס מגן דוד. אחד מבני הקהילה סיפר בספרדית כי בקובה חיים כיום רק כ־1,200 יהודים, מתוכם 1,000 בהוואנה. רק בשבתות ובחגים מתקיימות תפילות בבית הכנסת.
אחר כך ביקרנו במפעל לייצור סיגרים, שכן אין להעלות על הדעת ביקור בקובה בלי לראות מקרוב כיצד מייצרים את הסיגרים. באולם גדול של מפעל יושבים בצפיפות רבה עשרות גברים ונשים זה ליד זה ומגלגלים את עלי הטבק בעזרת מכונות ישנות ופרימיטיביות, אך במיומנות רבה.
משם הלכנו לראות את הכיכרות הגדולות של העיר (הקתדרלה, דה ארמאס, הככר הישנה סן פרנסיסקו והמהפכה), ואף ביקרנו בבית הקברות המטופח מאוד של הוואנה, שבו קבורים כל מנהיגי המדינה לאורך השנים לצד פשוטי עם.
יש משהו לגלגל? מפעל לייצור סיגרים בהוואנה // צילום: גדעון אלון
כשיוצאים מהוואנה לעבר טרינידד, יש להתכונן ל־400 ק"מ של כבישים שחלקם משובשים, אפילו ללא אספלט. טרינידד היא עיר יפהפייה עם הרבה מבנים משומרים ורחובות צרים, שנבנו בסגנון ספרדי בשל התרבות שהביאו לעיר הכובשים הספרדים. זו עיר שתושביה מתקיימים בעיקר מתיירות. כיף להסתובב בה, ללגום קפה באחד מבתי הקפה הרבים שלה ולהאזין למוסיקה קובנית המושמעת על ידי זמרים שלפתע מופיעים משום מקום ופוצחים בשיר.
המדריך המצוין שלנו (סרגיי פולישוק) הזהיר אותנו לבל נשתה מים מהברזים בבתי המלון הבינוניים ברמתם בקובה והמליץ לנו להצטייד במים מינרליים. הנאה מיוחדת ציפתה לנו בסיור ג'יפים באזור ואראדרו. תענוג היה לנסוע בשבילים באזורים הכפריים, דרך שטחים שבהם מגדלים קני סוכר. לאחר מכן ביקרנו במערת סאטורונו שבתוכה זקיפים ונטיפים מרהיבים ו־80 מדרגות שמובילות לבריכה של מים קרים, שמזכירה את המים הקרים של הבריכה בחורשת טל. בהמשך השטנו בעצמנו סירות מנוע בנהר הקאנימר, שבו התגלו ראשוני האינדיאנים.
תיאטרון גשר. הגשרים התלויים ביערות קוסטה ריקה // צילום: גדעון אלון
שיא האקסטרים
למרות המרחק הקצר יחסית בין קובה לקוסטה ריקה, נזקקנו לשתי טיסות מהוואנה לסן סלבדור ומשם לסן חוסה. קוסטה ריקה ("החוף העשיר") אכן עשירה בחופים מדהימים עם חול רך ונקי, שמפתה אותך להשתרע עליו בשמש הנעימה ולקפוץ למי האוקיינוס הקרירים.
החוויה שציפתה לנו בהמשך היתה ללא ספק אחד משיאי הטיול. לאחר שיט של שלוש שעות בסירות בתוך תעלות שלצידן צמחייה עבותה, הגענו ללודג'. מלון בלב יער של עצים טרופיים עם ציפורים מצייצות על העצים, עופות וקופים מקפצים מכל עבר, ממש תחושה של גן עדן עלי אדמות.
חדרי המגורים בלודג' העשויים עץ, מסודרים למופת. בעליו של הלודג' והעובדים קיבלו אותנו בחיוכים ובהרבה אמפתיה. למחרת בבוקר יצאנו עם הסירות לסיור בתעלות טרוטוגרו לצפות ביערות הגשם, שבהם ראינו איגואנות, לטאות וציפורים, ונסענו לעבר הר הגעש ארנאל שהתפרץ לאחרונה ב־1968 וסביבו שמורת טבע רחבת ידיים, ובהמשך גם השמורה של מונטה ורדה עם הגשרים התלויים, מעיינות חמים והעיירה היפה לה פורטונה.
חוויה מרתקת היתה לנו כשהציעו לנו לקפוץ באומגה ממגדל ולרחף בין שמיים לארץ כשאנו קשורים לכבל וצופים מלמעלה בצמרות העצים של היער העבות (50 דולר לאדם). תחילה זה היה מפחיד והזכיר לי במקצת את הצניחות ממטוס "נורד" שנהגתי לבצע בעת שירותי כצנחן בצה"ל, אולם אחרי שחולפים על פני שניים־שלושה מגדלים מתוך 12, נמוג הפחד ומתחילה ההנאה המענגת שנמשכת כשעה. כיף לא נורמלי, מומלץ בחום לבעלי לב חזק!
למחרת בבוקר טיפסנו במעלה שביל ארוך הנטוע בתוך שמורת טבע לצפות בהר הגעש המעשן פואס, אחד המכתשים הוולקניים הגדולים באמריקה הלטינית. ראינו את מפלי לה פאס וצפינו במעופם של פרפרים במגוון צבעים, לצד גינת סחלבים מרשימים.
לפני שטסנו חזרה הביתה עוד הספקנו לבלות יומיים בפנמה המתפתחת בקצב מדהים ושטנו על נהר הצ'ארגס בסירות קאנו של אינדיאנים, שהובילו אותנו לכפר אינדיאני המצוי בתוך יער גשם.שם זכינו לקבלת פנים נלהבת של ראש השבט ואנשיו, שכיבדו אותנו בארוחת צהריים ויצאו איתנו במחולות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו