היום (שישי) מציינים 34 שנים לנפילתו של הנווט רון ארד בשבי ארגון המחבלים "אמל" בלבנון. לא הצלחנו להחזיר את רון, ותחושת הפספוס מקננת בנו עד היום. מאז אותו אירוע, ולאחר השקעת מאמצים מבצעיים עצומים, חוותה החברה הישראלית מספר אירועי חטיפה של חיילים. מנחשון וקסמן, דרך חטופי הר דב, גלעד שליט, רגב וגולדווסר ועד ימים אלו בהם מוחזקים בידי חמאס גופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין – נדמה שמשהו קרה לנו ברמה הלאומית. שאנו לא ממהרים לעסקאות שבויים.
הדיון על עסקאות שבויים לא יכול שלא לגעת בשני אירועים דרמטיים באתוס הישראלי – הראשון הוא מבצע אנטבה והשני הוא עסקת ג'יבריל. בשני המקרים מוביל תהליכי קבלת ההחלטות היה יצחק רבין. חטיפת המטוס "אייר פראנס" לאנטבה, על 248 נוסעיו, קיבלה מענה בפעולה צבאית נועזת ועתירת סיכונים. המבצע הצליח והחטופים שוחררו. צה"ל של אז זכה לתהילת עולם, המסר הלאומי היה "לא ניכנע לטרור" והוא גובה ב"זרוע הארוכה" של צה"ל, שבהחלט הביאה תוצאה מהדהדת.
מנגד, עסקת ג'יבריל, במסגרתה שוחררו שלושה חטופים ישראלים כנגד 1,150 אסירים ביטחוניים, חלקם רוצחים, זכורה כהיכנעות מוחלטת ומשפילה. מאז אותה עסקה, למדו ארגוני הטרור את התורפה הישראלית, תחת הבנה כי דם חיילים הוא קדוש בחברה הישראלית ושהיא תשלם כל מחיר עבור החזרת החטופים. את המאזן הזה רבין ניסה לשנות ב-1994, אז היה ראש ממשלה, במבצע לשחרור נחשון וקסמן, חייל גולני שנחטף בידי חמאס. המבצע השנוי במחלוקת כשל: וקסמן נרצח, ומפקד כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, ניר פורז, נהרג במסגרת הפעולה.
מדוע המצב השתנה באופן כה מהותי?
האירוע הבא היה חטיפתם של הלוחמים בני אברהם, עדי אביטן ועומאר סוואעד בהר דב, באוקטובר 2000, עם פתיחת האינתיפאדה השנייה. התגובה לאירוע, תחת הנהגתו של ראש הממשלה אז אהוד ברק, הייתה מקומית, ולא הובילה להחזרת השבויים. ארבע שנים לאחר מכן, החזיר אותם ראש הממשלה אריאל שרון במחיר של 400 מחבלים. העסקה הייתה שנויה במחלוקת לא רק במחיר החזרת מאות מחבלים תמורת גופותיהם של החיילים, אלא גם השבתו של אלחנן טננבוים, קצין בכיר במילואים, שנחטף על ידי חיזבאללה בנסיבות מאוד מפוקפקות.
העסקה שלאחר מכן החזירה את הרוגי יום הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, תמורת דיפלומטיים איראניים, חמישה מחבלים (בהם סמיר אל קונטאר) ועוד כ-200 גופות של לוחמי חיזבאללה. העסקה התקיימה בשנת 2008, שנתיים לאחר אותה חטיפה, שזכתה למענה אגרסיבי מצדה של ישראל – התגובה לחטיפה הייתה למעשה יציאה למלחמה, שנקודת ההכרעה שלה בהקשר החטיפה הייתה אמירתו המפורסמת של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, בכך שאילו ידע שכך תגיב ישראל, לא היה מבצע את החטיפה הזו.
העסקה הבאה הייתה עסקת שליט, שנחטף על ידי חמאס בשנת 2006 ושוחרר חמש שנים אחר כך על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתמורה ליותר מאלף מחבלים. זו הייתה העסקה האחרונה שביצעה ישראל עם ארגוני טרור, ותוצאותיה מהדהדות עד היום, בעיקר בשל ההבנה כי מרבית הרוצחים חזרו לסורם, והמשכנו לשלם מחיר דמים עבור העסקאות האלו.
תהליכי המשא ומתן במצבים מסוג זה מובילים להתנגשות ערכים ברורה – הרצון שלנו להעביר מסר לכל משפחה וחייל בישראל, כי המדינה תעשה הכל בכדי להשיבם, תחת ערך חיי אדם, אל מול ערך לאומי של סירוב להיכנע בפני טרור. ארגוני הטרור מנצלים באופן ציני את החולשה הזו, וכיום אנו מצויים במשא ומתן מתמשך על גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, חללי מבצע "צוק איתן" משנת 2014. משך הזמן שעבר מהאירוע הזה, מעל לשש שנים, הוא הארוך ביותר בו מדינת ישראל סירבה להיכנע לדרישות ארגוני הטרור.
הזמן שעובר בין אירועי החטיפה ובין העסקאות הולך וגדל, וכך גם אופי העסקאות עצמן. למעשה, ניתן לזהות שממשא ומתן על חיילים שבויים עברנו למשא ומתן על גופות, אפילו על חלקי גופות. גם פרק הזמן שבין החטיפה ובין ה"עסקה" התארך. רצוי לציין שיש הבדל עצום בין סיפורם של אורון שאול והדר גולדין ובין האחרים – במקרה הזה, הסיפור כמעט ואינו נמצא על סדר היום. ראוי גם לציין שהמסע שביצעו הוריו של שליט אל מול מה שמקיים ההורים של שאול וגולדין שונה בתכלית – המקרה השני כמעט ולא זוכה לאותה עוצמת סיקור.
מה ניתן ללמוד מהכרונולוגיה?
ראשית, ייתכן ופרוץ מלחמת לבנון השנייה נוכח חטיפה של חיילים הובילה את חיזבאללה להבנה שהמחיר לפרובוקציה מהסוג הזה אינו נסבל, הן בהקשר החלטות ממשלת ישראל והן בהקשר הדרך בה החברה הישראלית תופסת אותם. ראוי להיזכר שהיציאה למלחמת לבנון השנייה ב-2006, שני עשורים לאחר המלחמה האחרונה בה השתתף צה"ל, זכתה לקונצנזוס מקיר לקיר. המסר היה ברור – לא נקבל יותר חטיפות, הפרת הריבונות הזו תענה במלחמה. לא נוהגים לנתח את המלחמה הזו בראי מחיר החטיפות, אולם היו לה השלכות עצומות על הדרך בה נסראללה פועל, לרבות האיראנים שמפעילים אותו.
שנית, עסקת שליט לא זכתה לקונצנזוס – הביקורת על אותה עסקה הייתה נוקבת. חזרתם של משוחררי העסקה לפעילות טרור פורסמה, ונתנה לציבור הישראלי הבנה ברורה – המחיר שאנו משלמים בעסקאות האלה הוא כפול ומכופל.
ניתן להניח ששני המקרים האלו מקרינים גם על המצב הנוכחי, במשא ומתן על גופותיהם של שאול וגולדין. התורפה הזו של חטיפת חיילים נשחקה, וקלף מאוד משמעותי שהיה בידי ארגוני הטרור, ייתכן ונשמט מידיהם.
הלקח הוא ברור: על אף הכאב הלא פשוט הנובע מהימצאותם של חיילים בשבי האויב, בשטח ארגוני הטרור, המחיר הבלתי נתפס של החזרת מאות ואלפי מחבלים הוא בלתי נסבל. ההבנה הזו היא לא רק בסיס התפיסה האסטרטגית של מקבלי ההחלטות – היא בעצם רוח החברה הישראלית.
כיום, 34 שנים לאחר נפילתו של רון ארד בשבי "אמל", ראוי שנבין מה בעצם קרה כאן. מדובר בתהליך שהוא לא פחות מחשיבה פרופורציונלית שלנו, הישראלים, מול רוצחים שפלים וציניים – המסר הוא ברור – מה שהיה כבר לא יהיה.
ועם זאת, לא ניתן שלא לשים לב להבדל שבין התגובה המוחצת של ישראל ב-1976 במבצע אנטבה, אלפי קילומטרים מכאן, ובין אי היכולת להחזיר שבויים מעזה כיום, מאות מטרים מערבית לגדר הביטחון. והשאלה שצריך לשאול היא האם ויתרנו על השבויים שלנו, או שאנחנו מפחדים לעשות את מה שנדרש כדי להשיבם?
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו"כיוון ברור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו