הסכמי השלום הנרקמים בין מדינות ערב ובין ישראל בחסות האמריקאים מתקבלים בביקורת רציפה, רובה סביב המחיר שישראל משלמת. עיקר הדברים אמורים בהקשר מטוסי החמקן שהאמריקאים ככל הנראה יספקו למדינות נוספות. עם זאת, ולמרות הביקורת הלגיטימית ראוי לומר – המחיר שישראל משלמת עבור התמורה הוא זניח.
בימים אלו, כל החלטה שממשלת ישראל תקבל, בטח כשמדובר בבנימין נתניהו, תזכה לביקורת נוקבת ופקפוק כרוני במחירים, במשמעויות, ובטח בהקשרים פוליטיים. אולם הסכמי השלום הנרקמים בין ישראל ובין מדינות ערב בחסות אמריקאית חייבים להביא את הדיון לרמה יותר גבוהה. ובהקשר הזה, מן הראוי שנבין שהמושג "שלום תמורת שלום" הוא דקלרטיבי. הסכמי שלום באים לבטא ברית אסטרטגית בין מדינות, מתוך ההבנה שהשלם הוא יותר מסך חלקיו. כל צד מביא איתו יתרונות יחסיים, וכל זאת על מנת לייצר איגבור (סינרגיה) של החיבור המשותף.
זה כבר לא סוד, וגם פשוט להבין שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מוביל אסטרטגיה אחרת במזרח התיכון. הוא מתרחק מדוקטרינת אובמה שהצליחה לערער כאן את המצב באופן דרסטי, ומביא איתו הרבה עוצמה בסגנון "ניו דיל". עבור טראמפ מדובר בעסקה כלכלית – שלום שבמסגרתו האמריקאים זוכים לעסקאות נשק – טוב לארצות הברית, טוב לתעשיות, וגם בטח טוב לפני בחירות. אבל יש פה ממד נוסף, והוא המערכה נגד איראן. אמריקה בונה כאן חזית סונית נגד ההתפשטות של הרפובליקה האסלאמית, וגם ההשפעה הרוסית. הסיפור הזה הוא אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה.
היום ישראל לא עומדת לבדה מול איראן. זה ברור, וחד משמעי. ציר של מדינות שפויות חובר לארצות הברית ונותן משקל נגד משמעותי מול הפנטזיה של האייתולות להשתלט על המזרח התיכון. שיתוף הפעולה האזורי, שמן הסתם מביא איתו גם ממדים עסקיים-אזרחיים הוא דרמטי – תשתיתית, מודיעינית ואופרטיבית. רק היכולת לטוס בשמי אותן מדינות משנה באופן משמעותי את מרחב האפשרויות העומדות בפני מקבלי ההחלטות – המצב כאן השתנה מקצה לקצה, ולטובתנו.
אולם לכל זה יש מחיר. ככה זה כשבונים שיתוף פעולה – כל אחד מביא איתו משהו אחר, אבל כל אחד גם מוותר על משהו, מתוך ההבנה, כאמור, שסך החלקים גדולים מהשלם, וסך הרווח הוא משמעותית גדול מהוויתור.
ובהקשר הזה עוצמת הביקורת בנושא עסקת החמקנים אינה פרופורציונלית לחלוטין – הרי במה מדובר כאן? האמריקאים רוצים למכור לאיחוד האמירויות מטוסים איכותיים. ברור שזה לא נוח לנו, אבל האם יש לנו בעיה להתמודד עם זה? לנו? הרי אנו מכירים את המטוסים האלה היטב, אז ממה נובע הלחץ? שלא לדבר על ההגמוניה של חיל האוויר הישראלי שזוכה למיטב הנוער האיכותי, הטופ שבטופ כדי להתמודד עם כל אתגר. אז מה בדיוק הלחץ?
כל הרעש המתנהל סביב החמקנים הוא אינו פרופורציונלי לחלוטין. אין הסכם שלום שלא שילמנו עליו מחיר. הגדול ביותר הוא ההסכם עם מצרים, 4 שנים לאחר שהם פתחו מולנו במתקפה חסרת תקדים. שילמנו מחיר עצום – החזרנו את סיני, הבאנו את המצרים קילומטרים ספורים מלב הנגב, ומעבר לזה הם קיבלו צי מטוסים ומסוקים מתקדם, לצד מפעל לייצור עצמי של טנקי אברהאמס. המחיר ששילמנו תמורת שלום הוא עצום. ומה עומד במקרה הנוכחי על הפרק?
זה לא שמדינת ישראל נכנסת לטווח סכנה מול הסעודים, זה לא שמישהו נותן להם משהו שמערער את היציבות כאן – יש פה ברית שעבורה כל צד מוכן לשלם מחיר. ישראל זוכה בנורמליזציה, בתמורה כלכלית, ובשינוי מצב אסטרטגי-אזורי דרמטי.
אז על מה המהומה? כנראה שכל דבר שנתניהו יעשה יתקבל פה בצוננים. הביקורת לגיטימית, אבל, חברים, נא לא לאבד את הפרופורציות. ואגב, יש הטוענים כי הבעיה אינה בעסקת החמקנים, אלא בהסתרת הנושא ממערכת הביטחון. הרשו לי לפקפק באמירה הזו - מערכת הביטחון שלנו רחוקה מלהיות תמימה. כנראה שיש בעלי עניין שרוצים דריסת רגל בהחלטות מדיניות. אז זהו, שלא. החלטות מדיניות תהיינה לעולם באחריות המדינאי – ואת המשמעויות של ההחלטות האלה מערכת הביטחון נדרשת להפנים, ולהכין עבורן מענה. כך היה בכל הסכמי השלום, וכך גם כעת.
בסיכומם של דברים, ההסכמים הנרקמים עם מדינות ערב הם מבורכים, ויש בהם פוטנציאל אסטרטגי עצום בכל תחום, לבטח בממד הביטחוני. ובהקשר יתרונה האיכותי של ישראל – אני מציע להפסיק עם זעקות "הקוזאק הנגזל". חיל האוויר הישראלי הוא החזק באזור בעיקר בגלל איכות הטייס הישראלי. הטכנולוגיה רק משפרת אותו.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק", ו-"כיוון ברור".