רבות נכתב ונאמר על הפרשות הללו ודומה כי הבלבול רב. ברצוני לתרום לדיון מניסיוני האישי כרל"ש רמטכ"ל וכמי שהיה אחראי במשך שלוש שנים וחצי על כלל הביקורות על מערכת הביטחון מטעם מבקר המערכת.
במסגרת תפקידיי קיימתי מאות פגישות עם בכירי המערכת משר הביטחון ומטה ועם גורמי השטח, ומעולם לא הועלתה בפניי טענה על בעייתיות כלשהי בסוגיית רכש הצוללות. לא כך הדבר לגבי ספינות השטח, שם עלו טענות על החלטת חיל הים לשנות את הדרישה המבצעית מרכש ספינות קוריאניות לגרמניות.
הוויכוח לאורך השנים לגבי הצוללות נסוב סביב השאלה אם ישראל צריכה סד"כ של חמש או שש צוללות. צוללת היא כלי אסטרטגי, והגדרת הצורך היא סוגיה של ביטחון לאומי שנקבעת הרבה מעבר לרמת חיל הים שמפעיל בפועל את הכלים. יש שיקולים מבצעיים ולוגיסטיים רבים, שמהווים בסיס לשאלה כמה צוללות צריך. אך דבר אחד ברור: בכל זמן נתון רק חלק קטן מהצוללות יכול להיות בים וזאת ממגוון סיבות של תחזוקה, רענון צוותים ומשך המשימות, ולכן כל צוללת נוספת זה עניין מהותי ומכפיל כוח מבצעי.
מכיוון שמדובר בקנייה בשקלים ולא בדולרי־סיוע, ושקלים הם מצרך נדיר, יש כאן ללא ספק מתח מובנה ומובן בין הדרג הצבאי באשר לשימוש הטוב ביותר בתקציב. דוגמה לכך היא החלטתו של שר הביטחון דאז עמיר פרץ, בניגוד להמלצת הצבא, לרכוש כיפות ברזל, או ההחלטה של ראש הממשלה על בניית הגדר בגבול מצרים - ויכוח ארוך שעלה לנו ביוקר, עם עשרות אלפי מסתננים שאפשר היה למנוע.
השאלה המתבקשת היא מאיפה צצו צוללת מספר 7 או 9? התשובה היא שמדובר על הסט הבא של הצוללות שאמורות להחליף את השלוש הראשונות, שהיכולות שלהן פחותות דרמטית מאלו החדשות. הוויכוח הוא על עיתוי ההחלפה וטיב החוזים לטווח ארוך. לא נתקלתי בשום דיון על הרחבת הסד"כ מעבר לשש צוללות.
באשר לצוללת המצרית, בשונה מהמצב בארה"ב, שם עבר חוק המחייב שימור היתרון הצבאי הישראלי על פני מדינות ערב, בגרמניה אין חוק כזה. יתרה מכך, גרמניה לא זקוקה לאישור ישראלי כדי למכור את הצוללות שלה למצרים או לכל מדינה אחרת. עם זאת, מתקיים שיח בין המדינות, שבו ישראל מנסה ככל יכולתה לצמצם מכירה למדינות שהיא אינה מעוניינת בהתעצמותן, ואם אי אפשר לצמצם אז לפחות להשיג תמורה כלשהי - אם בתנאי הרכישה, או אם בתחומים שלא קשורים כלל לעניין זה אך חשובים מדינית, ובין שמדובר בסוגיות אחרות של ביטחון לאומי.
בהקשר זה ברור שהיה, יש ויהיה שיח פורה ומקיף בין ראשי הממשלות ובין צוותיהם, כאשר כל צד מנסה למקסם את הרווחים למדינתו תוך צמצום סיכונים פוטנציאליים. השיח הזה הוא רגיש ומתקיים תוך מידור רב. חשוב להבין, אם מצרים מקצה כסף לרכישת צוללת - היא תקנה צוללת, השאלה היא רק ממי זה יהיה.
ספינות השטח - בעקבות גילויי הגז עלה צורך מחיל הים להתעצם בכמה פלטפורמות, שיאפשרו לו לעמוד במשימת אבטחת האסדות, זאת לצד המשימות השוטפות הרבות של החיל בבט"ש, והבטחת חופש השיט של מדינת ישראל.
לאחר עבודת מטה מאומצת הציג חיל הים דרישה מבצעית לרכש ספינות מדרום קוריאה. ספינות אלו היו קטנות יותר מספינות הסער. לאחר תקופת־מה שינה חיל הים את דעתו מקצה לקצה והציג דרישה מבצעית חדשה: לרכוש ספינות גרמניות הגדולות משמעותית מאלו הקוריאניות ושעולות משמעותית יותר.
הסיבה לשינוי מעולם לא תוחקרה לעומק, ולכן לא ברור עד היום מה היו השיקולים מאחורי ההחלטה. ראוי היה שמערכת הביטחון תתעמק בסוגיה לצורך למידה.
לסיכום, יש כאן שלושה נושאים שונים לחלוטין, שבשלושתם יש היבטים של שיח בין צה"ל, משרד הביטחון, המל"ל ולשכת ראש הממשלה, ובשלושתם יש אינטרסים בילטרליים ושיח בין ראשי ממשלות שהוא הרבה מעבר לגבולות הגזרה של צה"ל ומשרד הביטחון. עולם ההרכשה הביטחונית הוא עולם מורכב, מרובה אינטרסים ומרובה מתווכים שבוחשים בקלחת, ולעיתים לצערנו גם גולש לפלילים כאשר במצבים אלו נכון לאפשר למערכת המשפטית למצות את החקירות. לצד החקירות, ראוי שמערכת הביטחון תתחקר את עצמה לעומק, על מנת לשפר את הבקרה והשליטה על התהליך המורכב ומרובה הסיכונים.
הכותב הינו מייסד ומנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, לשעבר סגן מבקר מערכת הביטחון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו