"ירידה ברמת האמון של הציבור בצה"ל", כך בישר דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה לפי נתוני שנת 2020 שפורסם היום (שני). הסקר, שנערך בקרב מדגם רחב ומייצג באוכלוסייה, מצא כי "רק" 81% מקרב הציבור מביעים אמון רב בצה"ל. זאת ביחס לשנים קודמות, בהן רמת האמון נשקה ל-90%.
על פי דו"ח זה, צה"ל הוא עדיין המוסד האמין ביותר ביחס לבית המשפט העליון, הכנסת, הממשלה והמשטרה. ועדיין – כיצד ניתן להסביר את הנתון של ירידה באמון ביחס לשנים קודמות? רק להזכיר, שנתון דומה התקבל לאחר מלחמת לבנון השנייה.
ראוי לומר כי בשנים האחרונות, לא הרבה מעבר ל-50% מקרב האוכלוסייה משרתים בצה"ל, משמע שחלק ניכר בציבור הישראלי לא מכיר באמת את צה"ל, והוא מתווך על ידי ערוצי תקשורת שונים. אז מה יכולות להיות הסיבות לירידת אמון הציבור בצה"ל?
ראשית, צה"ל לא נלחם כבר כמעט שבע שנים, מאז מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב-2014, שהסתיים לאחר 51 ימי לחימה עם תוצאות לא חד משמעיות – "חמיצות", כך קראו לזה אז.
מאז, עיסוקו של צה"ל הוא בעיקר בביטחון שוטף לאורך הגבולות, ואנו נהנים בסך הכל משנים ארוכות של שקט יחסי בכל זירות הפעולה, למעט אירועים ספוראדיים. גם על פי הנתונים המבצעיים מדובר בשנים השקטות ביותר מאז הוקמה המדינה.
חשוב להדגיש זאת מכיוון שהגיוני להניח שבתקופות של שקט, הצבא לא נמצא בכותרות, וחוקרים בתחום הצבא דווקא מוצאים שאלו שנים בהן המוטיבציה להתגייס לא גבוהה במיוחד. ניתן להניח שהשקט הזה הזיז את צה"ל מליבת העיסוק הציבורי בשנים האחרונות.
יחד עם זאת, ישנם היבטים של מהות, שעל רקע "שקט ביטחוני" פוגעים בתדמית הצבא – מאירוע אלאור אזריה, דרך התאונות השונות, הידועה שבהן היא פציעתו הקשה של לוחם הצנחנים עילי חיות, שבתחקיר לאחריה נמצא כשל במערכת הצבאית. בתקופות של שקט ביטחוני, הצבא נמדד על נורמות של שגרה – וכאן אנו מדווחים חדשות לבקרים על סוגיות נורמטיביות, ראו כדוגמה לאחרונה את הטיפול של מפקד גדוד 13 בגולני בתופעת החיילים הוותיקים הסוררים. בהיבטי שגרה, צה"ל נתפס לא מעט כמרושל ומקומט – וזה לא ממש חדש.
לכל זאת יש להוסיף את התמודדות צה"ל עם מגפת הקורונה. צה"ל פעל בשלושה מאמצים בהקשר זה: מפקדת "אלון" לקטיעת שרשראות ההדבקה שהופעלה מבצעית החל מנובמבר האחרון, ותוצאות פעילותה עוד לא ניכרות, אם בכלל. המאמץ השני הוא פעילות פיקוד העורף, שכנראה אינה מורגשת דיה בציבור הכללי; ומעל כל זאת, את העובדה שבתוך צה"ל פנימה מתמודדים בימים אלה עם יותר מ-1,000 נדבקי קורונה. הצבא, בעדינות, לא נראה טוב בהקשר הזה.
בצד כל אלו, מחקר שאני מקיים בשנים האחרונות מעלה טענות כרוניות בקרב חיילים בהקשרים של טיפול רפואי לקוי מאוד, אי-מיצוי בולט של כוח אדם בשורות הצבא, ותחושה מאוד רווחת של בזבוז.
צה"ל, אם כן, לא אותגר בלחימה משמעותית בשנים האחרונות, ומוצא עצמו עוסק בשגרה ובהתמודדות עם נגיף הקורונה. דפוס הפעולה הזה לא מיטיב עם הדרך בה הצבא נראה, ומכאן מקרין על רמת האמון שבו. הדבר מזכיר במעט את שנות ה-90 שהיו שקטות יותר בהקשרים ביטחוניים, וגם אז צה"ל זכה לתנופה ביקורתית רבה מצד הציבור, עד כדי כך שהרמטכ"ל דאז, אמנון שחק, טען שהקשר בין צה"ל ובין החברה הישראלית הפך למעיק ומחניק.
למען האמת, יש כאן פרדוקס מעניין – דווקא כאשר הארגון האמון על ביטחוננו זוכה לביקורת עוקצנית יותר כאשר יש שקט בממד הביטחוני, אך כאמור, אין מדובר במשהו חדש.
ראוי לומר ש-81% אמון בציבור כולו מהווה עדיין הישג משמעותי ביותר, כל שכן כאשר מדובר בכך שצה"ל משמר את מעמדו כגוף האמין ביותר בחברה הישראלית. הדילמה למפקדי הצבא היא אם להתייחס לדו"ח הזה ולפעול להחזרת האמון לרף גבוה יותר, או לקבל את הדינמיקה הזו בהבנה, ולהמשיך להכין את הצבא ללחימה. וכאן, נכנס אולי ההיבט המהותי ביותר – והוא בשאלה האם צה"ל מוכן למלחמה?
בהקשר זה, האלוף בדימוס יצחק בריק בריק, לשעבר נציב קבילות החיילים, פרסם לפני כשנתיים ביקורת חריפה על תרבות של שקר בצבא, ועל מוכנות ברמה נמוכה של יחידות המילואים. ראוי לקרוא מה שבריק טען, כיוון שייתכן שהפערים עליהם הוא הצביע מחלחלים אל הביקורת הציבורית.
בעידן בו פחות מ-10% מהחברה משרתים במילואים באופן משמעותי, ניתן להניח כי דברי בריק מדברים אל אוזניים מאוד קשובות, ולכן מומלץ לצה"ל לבחון שוב מה הוא אומר, ולנסות לפעול לטיפול בפערים המשמעותיים שהוא מעלה. בריק מדבר על מוכנות למלחמה – וזה ה"לחם והחמאה" של צה"ל. בלי זה אין כלום, בטח לא אמון ציבורי.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה ומחבר הספרים "כיוון ברור" ו"האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו