"טלפתיה" עם כלבים

בשנת 1995 החל אורי בקמן (59), מומחה לכלבים מהרצליה, לאמן כלבי התרעה לחולי אפילפסיה. זמן מה לאחר מכן, קיבל בקמן דיווחים משתי אמהות לנערים בני 15 ו-16 על כך שהכלבים התריעו כשהילדים היו בבית הספר והם בבית. אז, לראשונה, עלה בדעתו שיכול להיות שהכלבים לא מתריעים בגלל שפת גוף או ריח. בד בבד עודכן בקמן, בשיחה עם סמדר זקס ז"ל, ראש החוג לרטריוורים בהתאחדות הכלבנים בישראל, כי לחברתה חולת הסוכרת יש כלבת גולדן שהחלה להתריע באופן עצמאי על נפילות ועליות ברמות הסוכר שלה. "אז הבנתי שאני יכול להכשיר כלבים לחולי סוכרת והתחלתי לחפש משאבים", סיפר.

בתחילת שנת 2000, לבקשת ד"ר מוריס לאסטר מירושלים, החל בקמן לאלף כלבת התרעה לסוכרת עבור אשתו, גייל לאסטר. הוא עדיין זוכר את הרגע שבו היה במשרדו כשהכלבה התחילה להתריע. "בהתחלה זה לא נקלט לי כל כך, כי המשרד היה בנורדיה שבשרון, במרחק של למעלה מ-90 קילומטר מירושלים, שם הייתה אשתו של ד"ר לאסטר", אמר בקמן. "במשך שעה שלמה נעה הכלבה באי שקט מדי כ-15- 10 שניות והטילה את מימיה, כשגור נורמלי משתין מדי שעה. אלו סימפטומים שאופייניים לכלב כאשר שקיימת תופעה של 'חרדה למנהיג'. אחרי כשתי דקות, כשהבנתי שאולי ההתרעה היא אמיתית, התקשרתי לגייל וביקשתי ממנה למדוד סוכר בגלל התרעה של הכלבה. 10 דקות אחר כך גייל התקשרה אליי ואמרה שהיתה לה נפילת סוכר ושלקח לה שעה לקח לייצב את זה".

אולם זה לא היה המקרה היחיד. בקמן סיפר כי "למחרת זה קרה שוב. ואז הבנו גם מוריס וגם אני שלא מדובר בריח ובשפת גוף. התחלתי לקרוא לזה 'טביעת מוח'. הכלב לא רק זיהה תשדורת גלים מסוימת, אלא גם שזה שייך לה. כלומר, על הגלים האלה יש מעין טביעת אצבע. סימן זיהוי. הבנתי שזה משהו גדול. ד"ר לאסטר ואני ישבנו לשיחה והוא אמר לי שהוא רוצה מכשיר שתהיה לו את היכולת של הכלבה לקרוא את גלי המוח מרחוק ולדעת כל מה שמתרחש מרחוק. כך החלטנו לעבוד יחד בשיתוף מדענים נוספים כדי לפתח בסופו של דבר מכשיר לקריאה והשתלת מחשבות על בסיס היכולות של הכלב שקרא את גלי המוח".

התרעות באות רק בהשתנת יתר וחוסר שקט?

"תלוי במצוקה שבו האדם נמצא. דרגות ההתרעה הולכים מרמה 1 עד 4 פלוס, שזה התרעת מוות". 

עד כמה רחוק אפשר לקלוט את אותם הגלים שהכלב קולט?

"בשנת 2010 החלטנו לעשות בדיקה. כלבת הסכרת של גייל נשארה איתי ברמת השרון כשהיא טסה לניו יורק. הכלבה התריעה בהצלחה של 86 אחוז. היתה התרעת שווא אחת, ו"פספוס" של שני מקרים של נפילת סוכר. בשני המקרים גייל היתה על המטוס. לא היה כל קשר בינינו, הם רשמו את תוצאותיהם ואני את שלי. הבנתי שכשאדם  נמצא בטיסה יש חסימה בתשדורת הגלים".

האם ניסיתם לשים את החולה או הכלב במקומות שונים כדי לבדוק מה חוסם את "הגלים" ?

"לא. נעשה את זה בחקר המנגנון, כאשר נקבל את התקציבים".

כשהבנת שאתה הולך להיות חלק מפיתוח כה גדול, מה עשית?

"הלכתי להתייעץ עם חבר ילדות שלי, הרב אבנר טוניק, ראש ישיבת 'נחת רוח' במושב תפרח בדרום. הוא אמר לי 'אם הקדוש ברוך הוא נתן לך את זה – אתה חייב להמשיך בתהליך, והוא זה שיחליט מי משתמש ביכולות האלה ואיך'. הוא נתן לי דוגמה שמכונית יכול להיות כלי מאוד טוב שנוסע ממקום למקום ועוזר מאוד. ובידיים לא טובות – יכול להרוג".

5 שנים מאוחר יותר החל המחקר הראשון בנושא בבית חולים לחולי נפש בפרדסיה. בגמר המחקר נתבקש בקמן לחזור עליו, והפעם בליווי אקדמיה. הוא חבר ליגאל כהן-אורגד, יו"ר הדריקטוריון של אוניברסיטת אריאל, ולפרופסור אסתר פרידע ז"ל שחזרה שוב על המחקר בבית חולים אברבנאל בבת ים. אחרי מותה של פרופסור פרידע בשנת 2010 המשיכה הודיה עילם, דוקטורנטית במעבדתה, את המחקר, ומאז 2011 הוא ממשיך בראשותה של ד"ר שרון ענבי-גופר, ראש המעבדה לפסיכופרמקולוגיה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל. למחקר המדעי נרתמו נכון לעכשיו, שישה חוקרים מובילים בתחום המוח מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, הטכניון בחיפה, ואוניברסיטת אריאל. 

כינסנו אותם, בבית קפה ירושלמי, בכדי להשיב על השאלה, טביעת מוח  - היתכן? 

 

המומחים מדברים

ד"ר לאסטר, רופא וחוקר מפתח תרופות ומכשור רפואי, הבהיר בשיחה עם החוקרים כי "העתיד לא כזה רחוק. אם יהיו את המשאבים הכספיים – זה יכול להיות אפילו בטווח של 6 שנים". 

הקולגות שלו, בהם דוקטור שרון ענבי-גופר, ופרופסור אברהם צנגן, חוקר מוח מהמחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון, פרופסור ולדימיר גונטר, פיזיקאי מאוניברסיטת בן גוריון הנמצא בשבתון באוניברסיטת סאן דייגו, ופרופסור אבי אביטל, חוקר מוח מהטכניון – בחלקם, לא ממש הסכימו איתו. 

לאסטר סיפר כי "הסיפור התחיל אצלי במהלך טיסת עסקים, כשאשתי, הסובלת מסכרת נעורים, היתה עם שתי בנותינו הקטנות בבית. התקשרתי הביתה ושמעתי ממנה שהיא בהיפו, נפילת סוכר, ותוך זמן קצר היא התעלפה. אנחנו מדברים על לפני עידן הסמארטפונים, והטלפון היה מנוטרל. במשך ארבעה ימים חייגתי הביתה. בסיטואציה המלחיצה עלתה לי מחשבה לראש, שחייבים למנוע הישנות של מצב כזה. יום אחד נזכרתי איך כילד, הייתי לפעמים נשאר ללון אצל דוד שלי, כשהיה יוצא לנסיעת עסקים. לפי הכלב שלו הייתי יודע בדיוק מתי הוא צפוי להגיע. הכלב היה משתגע. באותם ימים יצאו כמה מאמרים על אפילפסיה. זה היה בשנת 1999. היה לי ברור שהכלבים יאתרו חולה בזמן היפו. באותם ימים היתה ליד המשרד שלי חנות של אוכל לכלבים, דרכם יצרתי קשר עם בקמן. שיתפתי אותו במחשבות שלי והוא אמר שזה בהחלט אפשרי. הוא היה הראשון שהאמין בזה. היתר חשבו שאני משוגע".

ד"ר לאסטר המשיך וסיפר כי "בקמן בחר גורה בת חודשיים, והתחלנו לשים לה שהיא משתינה כל הזמן, ושמעשיית צרכים זה נהפך לניג'וס. היא עשתה את זה גם בזמנים שמדדי הסוכר היו נורמלים, גם כשאשתי היתה עם 100 בסוכר, הכלבה התריעה שוב ושוב. היא פשוט ידעה שזה הולך להגיע. אחרי כשעה גייל כבר נכנסה למצב של היפו, והגילוי הזה היה נראה לי מרתק ומדהים".

ד"ר ענבי-גופר: "היפה פה, שהכלבה תסתובב לכיוון הבן אדם הספציפי שצפוי להיכנס להיפו, להבדיל מהאחרים".

ד"ר לאסטר: "יותר מזה, אמא שלי גם חולה סוכרתית, אבל לא נוצר קשר בין האם לכלבה והכלבה לא מצאה לנכון להתריע על נפילת הסוכר שלה. גם היה לה סדר היררכי בהתרעה. קודם פנתה לאשתי, אחר כך אליי, ורק אחר כך לבנות שלנו".

בקמן: "זה מה שנקרא 'מבנה להקה'. יש גם כלבות עצלניות ואנחנו עושים להן תיקון, שיחזור מחדש בכדי לגרום להם להבין שההתרעה היא העבודה שלהן. הן לא יכולות פעם להתריע ופעם לא".

ד"ר ענבי-גופר: "טעויות בזיהוי יכולות לקרות מאחר והמערכות הן ביולוגיות. נכון לעכשיו, יש רק אחוז אחד של התרעות שווא". 

פרופסור צנגן: "זה בהחלט יכול להיות בסיס לפריצת דרך בהבנת המוח, מכיוון שאם אכן הממצאים יבוססו במסות גדולות ובמחקר מבוקר – יש כאן תופעה שלא ניתן להסבירה במוסכמות הקיימות ובמנגנונים הנוירוביולוגים הקיימים היום".

ד"ר ענבי-גופר: "באמצעות סנסורים וגלאים שקיימים היום זה לא ניתן לגילוי, ובאמצעות מחקר מסודר צריך לאפיין את המנגנונים. יתכן שהמחקר הזה ידרוש פיתוח של גלאים רגישים הרבה יותר ממה שקיימים היום, וזה כבר עניין של תקציב וגיוס מדענים שמסוגלים להרים פרויקט כזה".

מה העלות התקציבית?

"15 מיליון שקלים תקציב למחקר של שנתיים".

פרופסור צנגן: "עם ממצאים מבוססים זו לא תהיה בעיה. יש לנו כבר לוחות זמנים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להשיג בכדי לעשות את זה כמה שיותר מהר".

ד"ר ענבי-גופר: "המנגנון הולך באותו כיוון של פיתוחים שרווחים כיום בשטח עם בני האדם. כמו למשל ששמים קסדה ויכולים לקרוא את גלי המוח ולהעביר את מספר הבנק, מספר הטלפון ועוד"

פרופסור צנגן: "אני מסתייג מזה". 

ד"ר ענבי-גופר: "אתה זוכר שכשהיינו ילדים הוקרן סרט המדע הבדיוני 'אנטרפרייז'? מצחיק,  אז תקשורת בין מינים שונים נשמעה לנו רחוקה כל-כך. היום, במרחק דורות, נדמה שאנחנו מתקרבים למקום הזה".

בקמן: "זוהי התקשורת העתידית".

ד"ר ענבי-גופר: "בעתיד הקרוב יהיה מוצר חדש שמתבסס על רישום של גלי מוח אישיים ושליחתם כאמצעי תקשורת. זה יחליף את האימייל, המסרונים ואת המילה הכתובה". 

בקמן מטייל עם הכלבים // צילום: יוסי זליגר

בקמן: "וכמו שיש בנק לטביעות אצבע כיום, יהיה בנק לטביעות מוח". 

אתם לא חושבים שיש בחשיפה הזו יש משהו קצת מרתיע?

ד"ר ענבי-גופר: "נכון. החלק האתי אכן יהיה בעייתי. איך אני חוסמת את המחשבה של מישהו אחר כך שלא יקרא אותי למרות המכשיר".

פרופסור צנגן: "ברגע שנדע לפענח את הקידוד זה לא מופרך שנוכל גם לשדר אותם, וגם לקלוט אותם במוח אחר. אין סיכוי שנגיע לפיצוח ב-50 השנים הקרובות".

ד"ר ענבי-גופר לא חושבת כך, ומעלה בפני צנגן דוגמה הקרובה לכולנו: "תחשוב על המצאת הטלפון המגושם של בל משנת 1876 ועד להמצאת הסלולר – כמה זמן זה לקח עד שפיתחנו את הטכנולוגיה? היום יש לנו יכולות הרבה יותר גבוהות, הרבה יותר מהירות. נכון, יקח זמן לגלות את הטכנולוגיה, אך אין לי ספק שתהיה פריצה תוך 10 שנים גג". פרופסור צנגן הבהיר כי "שידור הכלבים על נפילת סוכרת הרבה יותר פשוט מקריאת מחשבות. זה בהחלט יכול להיות בר פיצוח בעשר שנים הקרובות".

כשחוזרים לדבר על האיום הפוטנציאלי שעלול לנבוע מהיכולת לקרוא מחשבות אומר ד"ר לאסטר כי "אפשר להשתמש בכל טכנולוגיה לטוב או לרע. תראי מה קורה פה. לכלבה יש את החיישנים שלה שפעילים 24/7, כמו גוף האדם שבודק באופן תמידי ומזהה ומפרש שינויים כמו בקור או בחום. בדיוק כמונו, בני האדם, שנכנסים אל תוך קהל אנשים ומיד מרגישים אם הם שמחים או מנוכרים. יכול להיות שאנרגיות הכלבה מתחברות לערכי האנרגיות המופרשות מאיתנו".

"יכולת חושית יוצאת דופן של כלבים בדרך כלל תמיד יותר יעילה משל בני אדם", אומר פרופסור ולדימיר גונטר בראיון טלפוני שנערך עימו מאוניברסיטת סאן דיאגו, "השימוש בכלבים בתור חיישן ביולוגי ידוע היטב בעולם. יותר מעניינת אותי העובדה כי לאורך המחקרים נמצאו מקרים שבהם הכלבים הודיעו על דברים למרות שהחולים לא היו לידם. היכולות הרגילות של כלבים לא יכולות להסביר את קיומן של התרעות אלה. זו תקשורת ישירה בין מוח למוח".

פרופסור לאסטר חושב שיתכן והיכולת הזו נשענת על 'תקשורת קוונטית'.   

"זה אזור מדעי מעניין ויצירתי של מחקר שכבר מצא יישומים בעולם המידע הטכנולוגי המודרני. זו יכולה להיות אפשרות לאתר קשר בין ההעברה של מצבים קוונטים ותקשורת ישירה בין מוח למוח".      

הוא הוסיף עוד כי הוא מאמין "שלנו, בני האדם, יש את אותן יכולות כמו של הכלבים, רק שלנו חתכו את האנטנות מאז שאנחנו קטנים. לדעתי, הכל שאלה של מציאת האנטנה המתאימה שתקלוט את הגלים הללו שנמצאים כל הזמן באוויר".

לזהות את האויב

פרופסור אבי אביטל, חוקר התנהגות ומוח בפקולטה לרפואה בטכניון ובבית חולים העמק, מביא נקודת מבט מעניינת על המחקר של כלבים המאולפים בזיהוי "אויב". "דמפסי, רמטכ"ל צבא ארה"ב, צוטט בראיון בניו יורק טיימס כשהוא אומר ש'הנשק הבא שצריכים לפתח גופי הביון ולהפיצו באמצעי הטכנולוגיה שונים, זה את היכולת לזהות את כוונות האויב לפני שיש לו אמצעי'", אמר, "אני חושב שזו איזו משאלת לב לנסות ולהבין את הקופסא השחורה, כי זה המצב שאנחנו חיים בו כרגע, לא רק בישראל, אלא בכלל בעולם. יש דברים שגופי המודיעין בעולם לא מסוגלים להתמודד איתם". 

מהם הבדלי הגישה בבדיקת מוח הכלב לעומת האדם לבחינת התקשורת ביניהם?

"המוח שונה ודומה בהיבטים מסוימים מבחינה טכנולוגית. אדם אפשר לבדוק במצב של עירות, החל מאלקטרודות וכלה בסריקה כמו באם.אר.איי. או סי.טי. בכלב לעומת זאת, יכולתינו לשלוט בחוסר התנועה בזמן המדידה מוגבלת מאוד. צריך לטשטש אותו. כך שיש מלכוד הדורש יצירתיות".

ואז היא מסמנת באי שקט. 

"במקרים קיצונים היא יכולה להגיע להטלת צרכים ולהקאות. מה שיפה פה זה שהיא מעולם לא נובחת. היא נועצת עיניים לכיוון ומסמנת את אזור הסכנה".  

איך היא קולטת סכנה, בריח?

"אין סיכוי שזה ריח, מאחר ומולקולות ריח לא נישאות למרחקים של קילומטרים ואפילו מעבר לכך. ואיזה ריח כבר אנו מצפים ממבריח סכין, או ממישהו בעל תעודת זהות מזוייפת?".   

האם לא צריך סוג של 'אבן רוזטה' להבין את שפת המוח של הכלב ושל האדם בתקשורת ביניהם ?

"לא. אני חושב שברגע שאתה מעביר את השליטה לכלב – הוא עושה זאת מצוין. כי הוא מאומן לזה".    

בימים אלו ממש מתנהלת מלחמה מתחת לפני השטח מול האמריקאים על המחקר. בקמן מתייחס לזה ואומר, "יש מגעים עם הממשל האמריקאי בקשר למימון הפרויקט, שמנסים גם לנגוס בעניין. אני חושב שיש חשיבות עליונה שהיכולת הזו תישאר בשליטה ישראלית, ולכן אני מנסה לדאוג שממשלת ישראל תהא זו שתיתן את המימון למחקר". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו