ערומים בכיכר העיר: האיראנים נחשפו בקלונם

ראש הממשלה בנימין נתניהו כיוון אתמול את נאומו למנהיגי העולם החופשי במטרה לשכנע אותם בצורך לשנות כיוון למול איראן. דבריו נועדו לסלול את הדרך בפני החלטתו הצפויה של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, לפרוש מן ההסכם ומשום כך יש להניח שתוכן הנאום והמידע שנחשף בו תואמו מראש עם הממשל בוושינגטון ונעשו על דעתו. בעקבות טראמפ יבואו אולי מנהיג אירופי נוסף או שניים ובכך יהיה די כדי למוטט את הסכם הגרעין, שכשמו כן הוא עלול לפתוח את השער בפני איראן להשיג יכולת גרעינית.

אבל דומה שנאומו של נתניהו זכה לצפיית שיא דווקא בטהרן ואצל בעלות הברית של איראן באזור. דווקא משום שאולי בלא שהתכוון לכך הנחית אתמול ראש הממשלה מהלומת מחץ על ראשו של המשטר בטהרן. ואכן, הנאום אתמול חשף את מנהיגי איראן בערוותם, ערום ועריה, לעיני העולם כולו וקודם לכל לעיני אזרחי איראן, שרובם כידוע רחוקים מלהתלהב משלטון האייתוללות בארצם.

שהרי בדבריו של נתניהו היה לא רק כדי לשוב ולהמחיש את עוצמתו של המודיעין הישראלי, שאינו חדל להפתיע ודומה שרק הולך ומשתבח עם השנים, אלא, וזה החשוב, היה בהם גם כדי ללמד על חדלונם של האיראנים, שאינם מסוגלים לשמור ולהגן אפילו על הסודות הכמוסים שלהם. 

האייתוללות ומפקדי משמרות המהפכה, המכריזים חדשות לבקרים על כך שימחקו את ישראל מעל למפה, יכולים להכחיש כמה שירצו שהמסמכים שהציג נתניהו מפוברקים ושאין בהם אמת. 

אבל הם יודעים בליבם ועימם יודע כל איראני שבידי ישראל עלה לפרוץ אל קודש הקודשים בלב טהרן, ובכך להפגין שוב שהמשטר האיראני חזק אולי בדיבורים אבל כדברי בן חסותה של איראן בלבנון, חסן נסראללה, מדובר במשטר שאינו אלא קורי עכביש שבמשב רוח מודיעיני אחד נפוצים לכל עבר. 

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

השאלה ששואלים היום בצמרת המשטר האיראני היא מה עוד יודעת עלינו ישראל ולאן עוד הצליחו אנשי המודיעין שלה להגיע, וכיצד זה שבתחרות בין המודיעין הישראלי למשמרות המהפכה מגיעים האיראנים בכל פעם אחרונים. 

השאלה ששואלים היום אזרחי איראן, לעומת זאת, היא אם האייתוללות ומשמרות המהפכה ראויים לנהל את ענייניה של איראן ואם לא היה כדאי שבמקום להשקיע את מרצם בביירות, בעזה ובדמשק הם ידאגו קצת לענייניה של איראן מבית.

ובשולי הדברים, אי אפשר שלא להזכיר את הנשיא אובאמה. דומה כי נאומו של נתניהו היה מסמר נוסף ואולי אחרון בארון המתים של מורשת המדיניות הכושלת שלו במזרח התיכון. כך בסוריה, וכך גם באיראן.