אוהדי צ'לסי. עשו שינוי מהותי. צילום: רויטרס

התבגרה בהצלחה: כך הפכה צ'לסי לסמל המאבק באנטישמיות

לפני 20 שנה זכתה צ'לסי באליפות היסטורית עם ז'וזה מוריניו, אבל גם נחשבה עדיין לקבוצה עם תדמית אנטישמית • הרבה מים עברו מאז מתחת לגשר: ממש היום המועדון הלונדוני חוגג 120 שנים להיווסדו, וגם את הפיכתו לאחד המובילים באנגליה במאבק נגד הגזענים • ותודה לרומן אברמוביץ'

אני זוכר משחק, מוקדם בעונה הראשונה וההיסטורית של ז'וזה מוריניו במועדון (2004/5). צ'לסי סיימה ב־0:0 עם טוטנהאם ואחרי המשחק, בדרך לרכבת, קבוצת אוהדי צ'לסי שרו לאוהדי טוטנהאם על רכבות לאושוויץ.

זה היה בתגובה לשיר רכבות מכוער אחר - "מת'יו הרדינג המסכן, היה צריך רכבת" - ששרו אוהדי טוטנהאם על אחד הבעלים של היריבה העירונית בשנות ה־90, אוהד הקבוצה מאוד אהוב, שנהרג בתאונת מטוס. איפשהו בין רשעות ממש להומור מעוות וחסר טעם.

צ'לסי חגגה אז 100 שנה, והאנטישמיות בבריטניה נחשבה בעיה קטנה בהרבה מזו שביבשת אירופה. אולי שמתם לב, אנחנו כבר לא בימים הללו.
איך הפכה צ'לסי למועדון עם תדמית אנטישמית? זה קשור כנראה לתקופה שבה אנטישמיות נחשבה לתופעה בימין הקיצוני והיה בצ'לסי אלמנט כזה. גם קריאות "נו בלאק אין דה יוניון ג'ק" (אין שחור בדגל בריטניה) היו נפוצות.

אברמוביץ', צילום: רויטרס



לאוהדי צ'לסי בהחלט היה רקע לאומני. במלחמת העולם הראשונה היו שחקני הקבוצה חלק גדול ביצירת הגדוד ה־17 של מידלסקס כגדוד הכדורגלנים (הבהרה לכדורגלנים שבין הקוראים: הם נלחמו בחזית ולא היו ספורטאים מצטיינים), ואפילו אוהדיה נטו להתגייס לאותו גדוד רגלים. אך אצל לא מעט אוהדים, פטריוטיות חיובית התעוותה עם השנים לשוביניזם לאומני.

אבל אנחנו לא ב־2004. מאז האנטישמיות חזרה בהיקף גדול בבריטניה דווקא משורות השמאל, ואחת הטעויות הפתטיות שעושים ישראלים היא למקם אנטישמיות במחנה הפוליטי שהם לא אוהבים. אנטישמיות דוגרת בכל מחנה פוליטי ויכולה להתפרץ מכל מקום.

בחזרה לענייננו. היו לא מעט קריאות אנטישמיות ביציעי צ'לסי בתחילת אותה עונת אליפות היסטורית, ובאופן כללי אצטדיון סטמפורד ברידג' היה מקום יהיר. אוהדי צ'לסי גם נהגו לנופף בשטרות כסף לאוהדים מאזורים יותר עניים בממלכה. ואז קרה משהו יוצא דופן: רומן אברמוביץ' כתב בתוכניית הקבוצה שהוא יהודי והוא מבקש שקריאות אנטישמיות ייפסקו.
וואו!!!

רומן אברמוביץ' הוא אדם עם הר של בעיות. מהקשרים עם פוטין, חשדות לחלקו במלחמות המחצבים ברוסיה ועד להשפעה ההרסנית של כסף זר בכדורגל האנגלי. אבל כאן הוא עשה משהו מאוד יוצא דופן. בעלי קבוצות יהודים, ועשירי בריטניה היהודים באופן כללי, הם מאוד דיסקרטיים לגבי יהדותם. עד כדי כך, שבאותם שבועות ההתייחסות לאברמוביץ' היתה תמיד כאל רוסי. צהובון אחד כינה אותו "רומן האדום" (הקשר לקומוניזם קצת קלוש), הקבוצה עצמה כונתה "צ'לסקי", וביציעים שרו לכבודו את "קלינקה".

מי לא אהב את הפתיחות הזו של אברמוביץ' לגבי יהדותו? שמעתי את זה באופן אישי באותן שנים מפי בעלי מניות בארסנל וטוטנהאם, יהודים בעצמם. הוא יצא ממתחם הנוחות שהם חיו בו.

אוהדי צ'לסי, צילום: Getty Images

גישה בלתי מתפשרת

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בחזרה למחנה האוהדים: אני זוכר את בריאן, עורך דין אנגלי, נשוי ליהודייה הולנדית ואוהד הקבוצה מילדות, אומר לי בצחוק "חתיכת משבר קיומי להרבה אוהדים, הסיפור הזה". גם שני מייסדי צ'לסי, האחים ג'ו וגאס מירס, שהקימו את הקבוצה בדיוק היום לפני 120 שנה, היו לפי הרבה מקורות היסטוריים ממוצא יהודי. ונקברו כנוצרים.

צ'לסי התמודדה מצוין עם משבר גיל ה־100. היא הפכה למועדון מוביל במאבק באנטישמיות. היה קמפיין "אמור לא לאנטישמיות", שיתוף פעולה עם הליגה נגד השמצה, אירועים בימי זיכרון, הנצחת כדורגלנים יהודים שנרצחו בשואה, משחק מול ניו אינגלנד האמריקנית לגיוס כספים למאבק באנטישמיות, וגם מסע של אוהדי הקבוצה לאושוויץ ב־2019.

אבל מעבר למחוות, שאולי לא תמיד ברורות לקהל הרחב, צ'לסי היתה בעיקר בלתי מתפשרת כלפי גילויי גזענות ואנטישמיות בין האוהדים שלה. כך, למשל, לגבי הרחקת אוהדים שחזרו על קריאות אנטישמיות במשחק מול פרנצווארוש בהונגריה ב־2019.
גם בהתמודדות עם נגע הגזענות נגד שחורים השיפור היה דרמטי. הבעיה היתה כנראה גדולה יותר, אבל כשגדולי עולם כמו דידייה דרוגבה ומייקל אסיין מככבים במגרש, צ'לסי הפכה לאחד המועדונים הפופולריים הן בין אפריקנים בלונדון והן באפריקה כולה. והגשר באופן כללי הפך לאצטדיון מודרני בצד החיובי של המושג: מראה של עיר מאוד מגוונת, ולמרות כל בעיותיה - גם פתוחה מאוד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...