השקעה, סבלנות ומסורת: הדרך שעברו מרוקו ומצרים כדי להגיע לחצי גמר טורניר הכדורגל האולימפי

האולימפיאדה בפריז לא מסבירה פנים למדינות ערב עד כה, וזה בלשון המעטה. בניגוד לתחזיות המוקדמות ולאולימפיאדת טוקיו שהייתה אירוע שיא עבור 22 המדינות הערביות עם 18 מדליות (חמש זהב, חמש כסף, שמונה ארד), בינתיים המשחקים בבירת צרפת מתקדמים בעצלתיים. עד כה רק ארבע מדליות חולקו למדינות ערביות - כולן מצפון אפריקה - טוניסיה עם כסף בסיף, מצרים עם ארד באותו ענף ואלג׳יריה, עם זהב למתאגרפת אימאן חליף, וזהב נוסף בהתעמלות מכשירים. כשברקע ישראל רושמת אולימפיאדה היסטורית עם שש מדליות, זה רק מבליט את ההישגים הדלים של המדינות הערביות. אבל, בשבוע הקרוב לפחות מדליה אחת תתווסף לעולם הערבי, והיא תגיע דווקא בענף הכדורגל.

טורניר הכדורגל האולימפי השנה עומד בסימן היסטוריה ערבית אמיתית עם שתי נבחרות שעושות חיל והעפילו לחצי הגמר: מרוקו ומצרים. לעלייה וההצלחה של כל אחת מהן כמובן סיבות שונות ונסיבות משתנות, אבל ההצלחה היא לגמרי חלק מהתנופה של הכדורגל הערבי בשנים האחרונות, עם השתתפות שיא בשני המונדיאלים האחרונים, המונדיאל בקטאר כאירוע שיא, והצמיחה העצומה של הכדורגל במפרץ, כתוצאה מההשקעות חסרות התקדים של סעודיה ושכנותיה בליגות המקומיות ובנבחרות.

אבל עם כל הכבוד לסכומי הכסף האדירים שנשפכים במפרץ על כדורגל, מרוקו ומצרים מציגות באולימפיאדה הזו את האיכויות האמיתיות של הכדורגל הערבי בכלל, והצפון האפריקאי בפרט. מרוקו, שתשחק מול ספרד בחצי הגמר עשתה דרך מרשימה למעמד זה. היא פתחה את טורניר הכדורגל האולימפי עם ניצחון יוקרתי על ארגנטינה אחרי שערוריית VAR היסטורית, הפסידה לאוקראינה, אבל חבטה בעיראק המוכשרת 0:3 והביסה את ארה״ב עם רביעייה מהדהדת ברבע הגמר.

זה לא קורה סתם כך. מרוקו זו מדינה חולת כדורגל. הקהלים המרוקאים של מועדונים כמו ראג׳ה ו-ווידאד קזבלנקה ידועים בכל העולם באווירה יוצאת הדופן שהם יוצרים ובתשוקה הבלתי נגמרת שלהם למשחק, אבל מרוקו וכדורגל זה ממש לא רק ״אווירה טובה״. המדינה נמצאת בשיאה של תנופת פיתוח והשקעה מאסיבית במשחק היפה. בשנים האחרונות ישנה השקעה ממשלתית בהוראה של מלך מרוקו בהיקף של מיליוני אירו בכל שנה בתשתיות כדורגל הגברים והנשים במדינה.

בית הנבחרות של ההתאחדות המרוקאית הוא מאסטרפיס של מתקן אימונים, כאשר בצמוד אליו יושבת אקדמיה מוחמד השישי שמנטרת את הכישרונות השונים ברחבי המדינה, וכבר בגיל צעיר מטפחת אותם להפוך להיות הכוכבים של מרוקו שנים קדימה. כמה מהשמות המוכרים שיצאו מהאקדמיה הן השוער יאסין בונו (אל הלאל), עז א-דין אונאחי (מארסיי) ויוסף א-נאסירי שבדיוק עזב את סביליה וחתם בפנרבחצ׳ה. במקביל, במרוקו בדור האחרון יצרו חיבור חזק עם האוכלוסיות המרוקאיות במערב אירופה, ומאתרים כדורגלנים צעירים ממוצא מרוקאי שמתחנכים במערכות הכדורגל בספרד, צרפת, הולנד ובלגיה ומשכנעים אותם לייצג את הנבחרת של מולדת הוריהם.

שניים מחריגי הגיל של הנבחרת האולימפית מייצגים בדיוק את זה. אשרף חכימי, יליד מדריד שגדל בריאל, בחר לייצג את מרוקו ונחשב לאחד המגנים הטובים בעולם, וסופיאן רחימי. החלוץ בן ה-28 ששיתף העונה פעולה עם עומר אצילי באל עין, גדל בסמטאות קזבלנקה ופרץ יחסית מאוחר, מתפוצץ השנה עם 26 שערים ושמונה בישולים בכל המסגרות עבור הקבוצה והנבחרת, ותואר ה-MVP של ליגת האלופות האסיאתית. מרוקו זכתה בשניים מתוך שלושת טורנירי ה-CHAN (אליפויות אפריקה לנבחרות עם שחקנים מקומיים בלבד), סיימה במקום הרביעי במונדיאל 2022 בהישג הגדול ביותר של נבחרת אפריקאית וערבית בגביע העולם, ונבחרת הנשים הפסידה בגמר גביע אפריקה לאומות האחרון. כאשר מחברים את זה לעתיד הקרוב מבינים שזה לא עומד להיעצר. מרוקו תארח את גביעי אפריקה לנשים ולגברים השנה וב-2026 (בהתאמה), כהכנה למונדיאל 2030 שיארחו בצוותא עם ספרד ופורטוגל.

האסון שהוביל לתקומה אדירה

אבל כאמור, זו לא רק מרוקו. גם מצרים נהנית מטורניר כדורגל אולימפי ענק. לפני הכל, למצרים יש תרבות ומסורת ספורט עשירה, גם בתארים. נבחרת הפרעונים זכתה שבע פעמים בגביע אפריקה לאומות, וזכתה ב-39 מדליות אולימפיות (הכי הרבה מבין מדינות ערב). בארץ הנילוס יש תרבות פיתוח גוף מתקדמת מאוד, ומשאב עצום בדמות אוכלוסייה של כמאה מיליון בני אדם. כמות אוכלוסין גדולה אינה ערובה להצלחה ספורטיבית, אבל במצרים יש מאגר כישרונות כדורגל עצום שמנוטר היטב על ידי שני מועדוני ענק ותשתית פיתוח השחקנים שלהם - אל אהלי וזמאלק. שתי הענקיות מקהיר ששולחות שישה שחקנים מהסגל האולימפי, הן ארגוני ספורט עם המון כסף, והשפעה פוליטית שחוצה את גבולות מגרש הכדורגל.

ברקע של כל הצלחה מצרית בכדורגל בשנים האחרונות עומד אירוע ששינה את הענף במצרים לתמיד - אסון פורט סעיד בו נהרגו 72 אוהדי כדורגל ועוד שני שוטרים במשחק ליגה. האירוע הזה הוביל לסגירת הליגה המקומית לשנתיים והיה חלק משורה של התפתחויות פוליטיות שבסופו של דבר ראתה את מועמד האחים המוסלמים דאז, מוחמד מורסי, זוכה בבחירות 2012 ומאוחר יותר כך גם הפיכה צבאית.

אותו אסון אירע כחצי שנה לפני אולימפיאדת לונדון 2012, לשם מצרים גם כן שלחה נבחרת כדורגל. למרות עצירת הכדורגל המקומי, הנבחרת עד גיל 23 התכוננה למשחקים האולימפיים, וקיימה משחקי אימון בשוויץ מול באזל. שם השוויצרים התרשמו משחקן צעיר שרק עשה את הפריצה שלו במועדון קטן מפאתי קהיר, וטרם חתם באחת הגדולות. השחקן הזה היה מוחמד סלאח, שבאותה נסיעה עזב את הכדורגל המצרי, ולא חזר. אגב, באותה אולימפיאדה המצרים נעצרו ברבע הגמר. 12 שנים חלפו, והנה הם לראשונה בהיסטוריה בחצי הגמר.

בדרך לחצי המצרים עשו תיקו עם הרפובליקה הדומיניקנית, ניצחו את אוזבקיסטן והיממו את ספרד בשלב הבתים, וברבע הגמר ניצחו את פרגוואי (שחבטה בישראל) בפנדלים. כל זה קורה בזכות שלוש דמויות מרכזיות. הכישרון בן ה-23 אבראהים עאדל ממועדון הפירמידס שכבש עד כה שלושה שערים והבקיע את הפנדל המכריע מול הפרגוואים הוא הבולט שביניהם, אבל גם הקפטן, אקס-ארסנל מוחמד אל-נני, אחד משני חריגי גיל בלבד, מוסיף מנהיגות והרבה נסיון לחבורה הצעירה.

הצלע השלישית הוא המאמן הברזילאי, רוג׳ריו מיקאלה, שבאולימפיאדת 2016 הוביל את ברזיל לזהב בטורניר הכדורגל, וכעת במצרים מצופה ממנו לשחזר את ההישג. הפעם האחרונה שמצרים זכתה בטורניר כדורגל הייתה ב2010, אז הסתיים רצף של שלוש אליפויות אפריקה רצופות עם דור זהב בהנהגתו של מוחמד אבוטריקה, אלא שמאז קרו הרבה דברים, ביניהם גם אותו אסון פורט סעיד, ומצרים לא זכתה בתואר בענף הפופולרי ביותר במדינה. מדליה אולימפית בהחלט תחזיר את היוקרה למי שנחשבת למלכת הכדורגל של אפריקה והעולם הערבי.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אסור להתבלבל. כמו לאיחוד האמירויות, קטאר וסעודיה, גם מרוקו ומצרים משקיעות סכומים לא קטנים בכדורגל, אבל במקרה של אריות האטלס והפרעונים ישנם גורמים אחרים שיושבים בבסיס ההישג האדיר שלהן בטורניר הכדורגל האולימפי בפריס. אם זה הכישרון הגולמי, המסורת והניסון במקרה המצרי, או ההשקעה בתשתיות, הקשר עם התפוצות והתכניות לטווח הארוך של המרוקאים. דבר אחד בטוח - לא משנה אם שתיהן תנצחנה את צרפת וספרד, רק אחת מהן תעפיל לגמר, או ששתיהן יפסידו - מדליה אולימפית ערבית בכדורגל תהיה גם תהיה. השאלה אם היא תנחת בקזבלנקה, קהיר או בשתיהן.