לת נפתחת בתוך חדר ההלבשה של קליבלנד לפנות בוקר וממנה מגיח קיירי אירווינג. הוא יחף, מכנסי הג'ינס שלו נפולות והפרצוף בהתאם. עשרות העיתונאים שמצטופפים באותה שעה במתחם מביטים ברכז מדדה אל תאו האישי בקצב של צעד לדקה. הקאבס יוציאו מאוחר יותר הודעה אופטימית לכאורה, שתשלול נזקים חמורים לברך שמאל הכה רגישה של השחקן. רק שבשביל אבחנה רפואית אמיתית במקרה הזאת לא באמת צריך להיות רופא. מספיק להביט באירווינג טומן את ראשו בין ידיו ומודה בטון מתוסכל: "אני מודאג". גם דיוויד בלאט כנראה.
רק חצי שעה לפני כן, הסיפור הזה היה אמור לקבל סוף שונה לחלוטין. באותם רגעים על הפרקט של ה"אורקל ארינה", אירווינג לא הותיר זכר לרכז הפצוע וההססן מהסיבוב הקודם; זה שנע בין לבוש אזרחי על הספסל להסתובבות חסרת תכלית על המגרש. לפנות בוקר הוא קלע, חדר, מסר ואפילו שמר.
זה בא לידי ביטוי באחד ממשחקיו הטובים ביותר בפלייאוף הנוכחי – 23 נקודות, שבעה ריבאונדים, שישה אסיסטים, ארבע חטיפות ושתי חסימות – שורה סטטיסטית שנרשמה במעמד הגמר רק פעמיים נוספות ב-40 השנים האחרונות על ידי לא פחות מלארי בירד (1986) ומייקל ג'ורדן (1991). אם הכדור של איימן שאמפרט קופץ בזווית מעט אחרת על הטבעת בזריקה האחרונה של המועד החוקי, אירווינג והברך היו מסיימים את המשחק הזה כגיבורים. במקום זאת, הם סיימו אותו על שולחן הטיפולים.
לברון ג'יימס, עטוף במגבת, יושב מספר תאים ליד וצופה באירווינג מבכה את מר גורלו. 44 הנקודות שקלע במשחק מהוות עבורו שיא אישי במעמד הגמר. זה לא שגולדן סטייט עשתה יותר מדי על מנת למנוע זאת: מעטות הפעמים שהוא זכה לשמירה כפולה. בכלל, עושה רושם שסטיב קר בחר לאפשר ללברון לנצח אותו לבדו. זה לא עבד לכוכב ב-2007, בקדנציה הקודמת שלו בקליבלנד, וגם בשנה שעברה, שעה שמיאמי שיחקה כדורסל סוליסטי מתמיד מול סן אנטוניו הקבוצתית.
לפנות בוקר לברון לא היה לבד. הוא נהנה מסיוע משמעותי מאוד של אירווינג, אך מתרומה לא מרשימה של יתר שחקני הרוטציה הקצרה ממילא. בלעדי אירווינג – אם וכאשר יגיע הרגע – לקליבלנד ובלאט יהיה כמעט בלתי אפשרי לזכות בתואר.
