1. כמעט שעה אחרי סיום המשחק הלילה, והתור בדוכן המזכרות בקוויקן לואנס ארינה חי וקיים, מתנהל לו בייקום נפרד ממה שהתרחש רגעים ספורים לפני על הפרקט. הכניעה לגולדן סטייט היא דבר אחד, אבל לקופות באולם הזה אין לגיטימציה לסיים ערב בהפסד. חולצות בעלות תלת ספרתית (בדולרים)? למה לא? כובעים במחיר כלייה? תביא לי שניים. כשספויילרים אינסופיים מזהירים מבפני בצורת ספורטיבית שמתקרבת, אוהדי הקאבס לא בוחלים באמצעים - ומי ששילם עבור כרטיס למשחק הם בהחלט כאלה שיש להם אמצעים - להצטייד לקראת תקופות קשות. בקליבלנד עוד עלולים להתגעגע לימים שבהם פיגרו 3:0 בגמר האן.בי.אי.
"זה היה הפסד קשה אבל יש לנו הזדמנות לנצח מחר ולהאריך את הסדרה", הכתיב לברון ג'יימס, בוגר טריפל-דאבל עשירי במעמד, את שיר הנושא לקראת משחק 4 בין שישי לשבת. עם הכניסה לבית הקברות של הסטטיסטיקה - 13 קבוצות נקלעו בעבר לפיגור 3:0 בגמר האן.בי.אי ואף אחת לא שבה ממנו - הכוכב איפס את בנק המטרות עבורו וככל הנראה גם עבור הליגה כולה. כשעזיבה אפשרית מרחפת, כל כיפוף ברכיים שלו הלילה יקבל משמעות היסטורית שמלווה בצמד המילים "אולי האחרון". מה שהולך כמו סוף, מדבר כמו סוף ומרגיש כמו סוף, הוא כנראה סוף. והרוח היוצאת מהמפרשים של האולם המתרוקן בקליבלנד הרגישה כמו הדבר הסופי בעולם.
שעות בודדות לפני, על מסך הענק באולם - 17 מטר גובה ותשעה מטרים רוחב - עוד פימפמו בקליבלנד מסרים מהז'אנר המגזים-לא מודע לעצמו. "זה אנחנו נגד העולם", חזר על עצמו הנראטיב, מאכיל בכפית את אוהדי הקאבס. העיר הזאת כל כך מאוהבת בתדמית הקורבנית שפיתחה לעצמה, מתלבשת כמו כפפה ליד עם סיפורו של לברון, עד שלפעמים נדמה שהיא לא יכולה בלעדיהם - התדמית ולברון. "אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה", בגרסת אוהיו. כשהיא עולה 120 דולר בחנות המזכרות, איך תהיה מציאה?
שני שיאים ווקלים נרשמו במהלך הערב ושניהם, איך לא, היו תוצאה של רגשי נחיתות מתפרצים. הראשון התרחש מספר דקות לפני הפתיחה עם שריקות בוז צורמות במיוחד כששלישיית השופטים הוצגה - אין אוהד ממוצע בקליבלנד שלא חושב שאנשי המשרוקית דופקים את הקאבס - והשני ארע ברבע השני כשג'י.אר סמית' צלף שלשה שנייה במשחק, מכריז על התאוששות ממאורעות ריבאונד ההתקפה מהמשחק הראשון. אין משהו קליבלנדאי יותר מפעולת מומנטום של שחקן מושמץ. בתסריט אחר מרד הנפדקים הזה היה יכול להסתיים אחרת. תסריט שבו קווין דוראנט עדיין משחק כדורסל באוקלהומה סיטי, נגיד.
ג'יימס. ייפרד מהאולם הביתי בניצחון // צילום: אי.פי.אי
2. דוראנט ישב קפוא בחדר ההלבשה לפני המשחק. זאת תמונה שחוזרת על עצמה לאורך כל הסדרה. המבט נותר חתום וקפוא אבל הסבטקסט משדר חשד תמידי. אם יש מישהו בגולדן סטייט שמסרב להשתתף בקרנבל התקשורתי, שבו חדרי הלבשה נפתחים לתנועה חופשית של עיתונאים פחות משעה לפני המשחק, זהו דוראנט. כשהגיע לקבוצה בקיץ הקודם, מכונות היח"צ עוד ניסו למכור לעולם דוראנט אחר, משתלב בהרמוניה עם האווירה הקלילה שמלווה את המועדון כמעט בכל מסיבת עיתונאים. אבל שום דבר באיש הזה איננו קליל. כלומר, חוץ מהסלים שלו.
זה היה משחק שסיפק חצים למחנה "הרס את הליגה", שנוסד לאחר המעבר לגולדן סטייט. אם אי אפשר לנצח את הווריורס בערב חלש של סטף קרי וקליי תומפסון - אפשר, פרטים אצל יוסטון - אז שהאחרון יכבה את האור. 43 נק' של דוראנט, שיאי אישי בפלייאוף, הציבו חומה לתקוות של קליבלנד. הקאבס חצבו, וסללו, וכרו - אבל הטוב ביותר שלהם לא הספיק מול ערב בינוני ומטה של גולדן סטייט. הגמר האמיתי, מסתבר, שוחק כבר לפני שבועיים.
וכשהסוף הוא בלתי נמנע, עוברים להתעסק בקטנות, או בגדולות - תלוי את מי שואלים. נגיד, מי יזכה בתואר ה-MVP של הסדרה? "דוראנט הוא מתנקש", כינה אותו לברון בסיום, מעניק לו, אולי, עזרה מתוכננת ב"מאבק" מול הצ'ילבה קרי, שהיה מצוין בשני המשחקים הראשונים. במוקדם או במאוחר, גולדן סטייט תחגוג כנראה אליפות שלישית בארבע שנים. האודישנים לתפקיד השחקן הראשי יוצאים לדרך (ואולי גם מסתיימים) מחר.
דוראנט חוסם את לברון. מועמד חדש-ישן לתואר ה-MVP של הסדרה // צילום: אי.פי.אי
