עם 115 הופעות במדי נבחרת ארגנטינה, השתתפות בשלושה מונדיאלים וקריירה ענפה בספרד ובאיטליה, אפשר היה להבין את רובטו אז'אלה לו היה בוחר להמשיך את החיים שאחרי הכדורגל בנחת, כמו שעושים לא מעט שחקני עבר. רבים מהם טוענים שלאחר הפרישה קשה עד בלתי אפשרי למצוא משהו שימלא את היצר התחרותי, אבל אז'אלה מצא.
ב־2016 בלם העבר בן ה־45 גילה את ה־FootGolf, ענף שכשמו כן הוא - גולף שמשוחק עם כדורגל - וחווה הארה מקצועית. "הספורט הזה החזיר לי את הדחף להתאמן ולהשתפר מדי יום", הכריז בהתלהבות. "ברור שחסר לי המשחק של סוף השבוע, אבל הדבר שהכי התגעגעתי אליו היה שגרת האימונים וההכנה לקראת התחרות הגדולה". היום, אחרי שנתיים שבהן טיפס במעלה דירוג השחקנים הארגנטינאים, אז'אלה הגשים את המטרה שלשמה שלף מהבוידם את הנעליים (בלי פקקים, אסור). היום הוא יפתח עם נבחרת ארגנטינה את אליפות העולם בפוטגולף, שמתקיימת במרקש ומציגה לעולם ענף ספורט צעיר המאיים להפוך למגיפה.
האגדה מספרת שהאחראי ליצור הכלאיים הזה הוא ווילם קורסטן, קיצוני שמאלי הולנדי אלמוני שבשיאו שיחק בטוטנהאם. בעונת 00'/99', קורסטן היה נוהג לאתגר את חבריו לקבוצה בתחרות שמטרתה לבעוט את הכדור ממגרש האימונים לתוך חדר ההלבשה כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נגיעות. עשור אחר כך, ב־2009, חברו מיכאל יאנסן לקח את הרעיון אל מגרש הגולף, הרחיב את החור, קבע חוקים והוציא לדרך את הטורניר הראשון. לא עבר זמן רב והשמועה עברה מפה לאוזן לרגל.
העובדה שהספורט הזה נגיש לכל אחד ואחת ואינו דורש כושר גופני תרמה לכך שהוא הפך פופולרי בעיקר בצפון ובדרום אמריקה. היום כבר מדובר בספורט מאוגד ומכובד, כזה שכולל 37 מדינות ו־400 שחקנים בטורניר שייפתח היום, המורכב מתחרויות גברים ונשים ומאליפות קבוצתית.
הנבחרות החזקות הן ארגנטינה, אנגליה וצרפת של דידייה אנלקה (אח של ניקולה), אבל המומחים מבטיחים שבהחלט יכולה להיות הפתעה.
יפן, למשל, לוקחת את העסק ברצינות תהומית. מספר השחקנים הרשומים נושק ל־10,000, יש תמיכה של המדינה, ואפילו יש ספונסר. על החולצות שלה, שחייבות לכלול צווארון גולף (אלא מה?), יופיע הלוגו של היקב של אנדרס אינייסטה. עבור נבחרת ספרד, מדובר בלא פחות מאשר מכה מתחת לחגורה, כי אצלה המצב לא קל בכלל. למרות הניסיונות לגייס משקיעים וספונסרים, הספרדים לא מצליחים לשכנע את מי שצריך שמדובר פה בספורט רציני.
אינייסטה. יופיע בתחרות, אבל בתוך לוגו // צילום: אי.אף.פי
התאחדות הפוטגולף מונה בקושי 1,000 רשומים, מספרים נמוכים ביחס למדינות עצלות יותר, אחד מהם עם סיפור חיים מעניין. חאימה רומרו, היום מורה בן 41, היה לפני שני עשורים ויותר כוכב עולה בריאל מדריד. בגיל 16 הוא חתם על חוזה ראשוני בהמלצתו של ויסנטה דל בוסקה, שיתף פעולה עם ראול וגוטי ואפילו הגיע לנבחרת ספרד עד גיל 18. אלא שאז גילו הרופאים בעיה רפואית ורומרו נאלץ לשים את חלום הכדורגל בצד. לפני ארבע שנים גילה את הפוטגולף, והתשוקה חזרה. "המליצו לי, ניסיתי, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון", סיפר. פייר, מרגש, אבל עד להודעה חדשה אף אחד לא אוהב את הענף הזה יותר מטניה רקאנה, אלופת ספרד. תלמידת האמנות בת ה־32 כל כך רצתה להגיע למונדיאל הזה, עד שנאלצה למכור כדור מקורי מגביע העולם 2010, שעליו חתימה מקורית(!) של לאו מסי. "הייתי חיייבת להיות כאן", הסבירה, והיא בהחלט ראויה להערצה.
כל מי שעוסק בענף הזה בטוח שהפיצוץ הגדול עוד לפניו. הפשטות - אותם חוקים וניקוד כמו בגולף, רגל במקום מקל וחור בקוטר 52 סנטימטרים - הופכת את הפוטגולף למשהו שקל מאוד לשווק. "אין לי ספק שבעוד חמש שנים כולם ישחקו את זה", אמר בביטחון הספרדי רומרו, ובינתיים, חייבים להודות, הספורט נמצא במגמת עלייה. מספר השחקנים גדל, העניין גם כן, ותעיד על כך העובדה שענקית המדבקות PANINI הוציאה לראשונה אלבום מיוחד לקראת אליפות העולם שתיפתח היום במרקש.
פוטגולף גם בישראל?
ומה איתנו אתם שואלים? שלא במפתיע, הביורוקרטיה חנקה את המוטיבציה. נעם צייכנר הרים את הכפפה ב־2010, הקים התאחדות והשקיע לא מעט מכספו כדי להביא את הספורט לציבור הרחב, אבל העיריות והרשויות המקומיות הצליחו לדכא אותו. "אין פעילות כרגע, אין מי שיניע את זה קדימה", אמר צייכנר ל"ישראל היום", וכלל לא היה מודע לפתיחת אליפות העולם. אז הנה, לכל המעוניינים, הצעה שיווקית: למסירה, ענף ספורט בצמיחה שמערב כדורגל וגולף ואפילו לא דורש יכולת מסירה.
