כשדנו בשבוע שעבר במשמעותו של ניצחון או הפסד בסופרבול 53 עבור כל אחד מאנשי המפתח בשני הצדדים - דבר אחד לא הבאנו בחשבון: שדווקא הגמר הזה יהיה הסופרבול עם הכי מעט נקודות בהיסטוריה.
אבל כשניו אינגלנד פטריוטס ניצחה 3:13 את לוס אנג'לס ראמס אתמול לפנות בוקר, במרצדס־בנץ סטאדיום באטלנטה, מסקנה חדשה ובלתי צפויה הרימה את ראשה פתאום: כמה ענקית ומפוארת הגדולה ההיסטורית של מאמן הפאטס, ביל בליצ'יק.
כי כן, ההפסד וההופעה הבינונית (והדי מפוחדת למראה) של הקוורטרבק המפסיד, ג'ארד גוף, לא באמת הפתיעה אף אחד, וכולם מבינים שהוא שחקן טוב שעוד יכול לחזור למעמד הזה. וכן, העובדה שההתקפה הגאונית שלו נעצרה על 3 נקודות די מביכות, לא תעצור את המומנטום של מאמנה הסנסציוני של הראמס, שון מקוויי בן ה־33.
וכן, הניצחון של טום בריידי רק הגדיל עוד יותר את הפער שלו בצמרת הדיון לגבי "השחקן הגדול אי פעם", אבל המעמד הזה היה יציב עוד קודם, כך שאפילו הפסד לא היה ממש מערער אותו.
אבל דווקא כשניסינו להעריך מה תהיה משמעות הניצחון עבור בליצ'יק, המסקנה היתה דומה לזו במקרה של בריידי - ואפילו זה היה עוד יותר "ללכת על בטוח" - הוא הרי גם ככה נחשב לגדול המאמנים אי פעם, כמה גדול עוד יותר הוא יכול להיות? ובכן, הרבה יותר.
התקפה בעייתית? אין בעיה
הרי ה־NFL, בדומה לאן.בי.אי, עובר תהליכים שמועילים להתקפות בשנים האחרונות. תוצאה של תפיסות תרבותיות של אנשים שגדלו על משחקי מחשב, אבל גם של החלטות של הליגה ושינויי חוקים, ובמקרה של הפוטבול, גם עם הגבלות בטיחותיות על כמה אגרסיביות יכולות להיות ההגנות.
וההתקפה של הפטריוטס, דווקא בעידן הזה, רחוקה מלהיות היסטורית כמו שהיתה בעבר. בין היתר כי, עם כל הכבוד לגדולה של בריידי, בגיל 41 הוא נוטה יותר לשמור על הגוף שלו, ולאורך העונה לא נראה כמו אחד משלושת הקוורטרבקים הטובים בליגה. אבל גם רוב גרונקובסקי, הטייט־אנד המפלצתי, כבר מזמן לא מסוגל לאיים על הגנות בצורה עקבית כבעבר, ובאופן כללי, הכישרון ההתקפי סביב בריידי רחוק מלהיות הטוב בליגה.
וכאילו שזה לא מספיק, בליצ'יק - שהוא בכלל גאון הגנתי, ותמיד ידע לתת את המושכות למאמני התקפה מבריקים תחתיו - הצליח להעמיד הגנת טופ 5 בליגה רק פעמיים בעשור האחרון, ואת העונה הנוכחית ההגנה של הפאטס התחילה בינוני מאוד וסיימה במקום ה־7.
התעלות לא צפויה
בגמר ה־AFC בליצ'יק פגש את ההתקפה ההיסטורית שוברת השיאים של קנזס סיטי צ'יפס, אלא שהוא בא ושיתק אותה לחלוטין במחצית הראשונה. אמנם הצ'יפס השיגו בסוף 31 נקודות, בדרך להפסיד בהארכה. אבל ה־0 העגול, שנשאר על הלוח במחצית הראשונה, היה לא פחות ממדהים.
בזמן שאפשר היה לצפות מבריידי להעלות הילוך בפלייאוף - הוא יודע שצריך לקחת יותר סיכונים כי העונה תכף נגמרת - קשה היה לדעת באותה רמת ודאות שההגנה הטובה־אך־לא־מדהימה של ניו אינגלנד תעלה הילוך או שניים, ככל שהיריבות יהיו טובות יותר והמשחקים חשובים יותר. אבל זה בדיוק מה שקרה.
ואז הגיע הסופר בול. מול מקוויי, המאמן הצעיר והמדהים, שההתקפה שלו תפסה את הליגה לא מוכנה בשנתיים האחרונות, מדהימה את כולם עד לרמה שכל מנהל בליגה רוצה לגנוב לצוות שלו כל עוזר שאי פעם עבד לצד מקוויי. ואז שוב, כמו קנזס סיטי, גם הראמס סיימו את המחצית על אפס נקודות. אבל גוף איננו פטריק מהומס - הקוורטרבק של הצ'יפס שזכה ב-MVP של העונה - וההגנה של בליצ'יק המשיכה להעלות את הרמה שלה. עד לסיום, כאמור, חנקה את הראמס ולא אפשרה לה אפילו טאצ'דאון בודד.
עבודת האימון של בליצ'יק בשבועות האחרונים, ובגמר במיוחד, צריכה להבהיר לכל מי שיש להם ספק - השושלת חסרת התקדים של הפטריוטס, שזכתה ב־3 אליפויות ב־4 שנים בעשור הקודם, ועכשיו השלימה 3 זכיות ב־5 שנים, היא מעל לכל בריידי ובליצ'יק. אבל אולי הגיע הזמן להתרגל להגיד את השם של המאמן קודם.
