כבר שנים שענף טניס הנשים הישראלי מחפש את השם הבא שיצעיד אותו בחזרה לקדמת הבמה. הדורות התחלפו, רמת העניין היתה במגמת ירידה - ואז הגיעה גלושקו. לינה גלושקו.
בסוף חודש אוקטובר זכתה הטניסאית שתחגוג השבוע 22 בפיוצ'ר קריית מוצקין וקפצה כמעט 200 מקומות בדירוג העולמי, מה שהפך אותה להיות המחבט מספר 1 של ישראל. כעת, התקווה הבאה בענף צריכה להתמודד עם לא מעט ציפיות שמונחות על כתפיה.
בראיון מיוחד ל"ישראל היום", רגע לפני תחילת ההכנות לקראת הטורנירים הראשונים של 2022, מספרת גלושקו על התואר שסיפק לה את כרטיס הכניסה הסופי לתודעה הספורטיבית בישראל, על השאיפות, ועל חומת הציפיות שנבנתה סביבה.
"לקח לי הרבה זמן לעכל, כמה ימים אפילו", מתארת גלושקו את הרגעים שאחרי הזכייה בקריית מוצקין, "בייחוד ששבוע קודם לכן הפסדתי ברבע גמר פיוצ'ר נתניה ולא הצלחתי להציג את היכולות הטובות שלי. קמתי מזה - וזה השתלם שבוע אחרי כן".
איך את מרגישה עם הלחץ שגדל בחודשיים האחרונים?
"בהתחלה זה היה קצת מוזר, מין באזז תקשורתי כזה. הרבה פנו אלי ורצו לראיין אותי. אני מעדיפה את הכיוון של 'תנו לי לשחק טניס, להתחרות, וזהו'. היה לי מוזר לקבל את זה, אבל זה חלק מהעניין, אין ברירה. אני יודעת שככל שאתקדם בדירוג זה גם יגבר".
מתי הענף בישראל יצליח להתרומם בחזרה?
"מאז יוליה (אחות של לינה; צ"כ), שחר פאר, ציפי אובזילר ואנה סמשנובה - לא היו שחקניות כל כך דומיננטיות. בדור שלי יש עוד שחקניות, כמו שביט קמחי וניקול חירין, כך שכרגע אנחנו השלוש המובילות. אני רוצה מאוד להיות חלק מהדור החדש. אחד הגורמים לתשוקה זה הרצון להראות לדור הצעיר שאפשר לעשות את זה. מקווה שאני ובנות נוספות נוביל משהו".
טניסאים כידוע, מבלים שעות רבות באימונים. איך את מתמודדת עם זה?
"לפעמים אנשים שואלים אותי מאיפה יש לי מוטבציה. יש ימים שאני קמה בחמש ובא לי למות ויש ימים שאני קמה בחורף, וקפוא וחשוך ואף אחד לא ער וכל הבית עדיין ישן. מה שמחזיק אותי כל בוקר זה שאני חושבת על מישהי אחרת שישנה, ואני קמה ומתאמנת. זה עוד צעד קטן בדרך לחלום הגדול. יש 380 בנות לפניי שרוצות להגיע לאן שאני רוצה להגיע אז אני רוצה לעבוד יותר קשה מהן".
משחק הגמר המלא של טורניר קריית מוצקין ורגע הזכייה של לינה גלושקו:
ההשוואות והשאיפות
כשניגשים לשיחה עם לינה, האזכור המשפחתי בלתי נמנע. אחותה הגדולה, יוליה גלושקו, דורגה בעבר במקום ה־79 בעולם, אחיה אלכס הוא מאמנה כרגע, וההורים גם כן בתחום הטניס. לא פלא שעדיין קיים העיסוק בהשוואות, שלא תמיד מתפרש כחיובי.
"זה אף פעם לא מועיל לי, תמיד מוריד, לא יעזור. כל אחד פורץ בגיל שלו", משתפת לינה בגילוי לב, אך ממש לא באה בטענות לאיש, "יוליה זו יוליה ואני זו אני. אני חושבת שתמיד יהיו השוואות, אבל אני שמחה להיות אחותה. אני גאה בה על מה שעשתה ולאן שהגיעה, זה מטורף".
עד כמה החלק של המשפחה גדול בקריירה שלך?
אין ספק שגדול. אם לא הייתי במשפחה כזו, לא יודעת אם עדיין הייתי בוחרת בספורט הזה. למדתי לאהוב את זה. בהתחלה לא כל כך התחברתי. וזה היה כזה, אוקיי, ההורים שמו אותי בחוג הזה וגם אחותך משחקת וגם אח שלי אז טוב, אין לי ברירה. גם אני צריכה להיות חלק מזה. אחר כך למדתי לאהוב את זה".
בתקופה האחרונה החלה מגמה שצברה תאוצה: ספורטאים שכבר לא פוחדים להיחשף ולשתף את העולם בקשיים הפסיכולוגיים שהם חווים. כמו סימון ביילס ונאומי אוסקה, מהספורטאיות הגדולות בעולם, גם יוליה שיתפה לאחרונה בהתקפי החרדה שעברה במהלך הקריירה, שתקפו אותה אפילו במהלך משחקים חשובים. וכן, התופעה לא פסחה גם על אחותה הקטנה.
"כולם פתאום מעלים את זה. חשבתי שאף אחד לא חווה דבר כזה. בדיעבד הבנתי איפה חוויתי את התקפי החרדה האלה, את הפחדים ואת הלחצים", אומרת לינה, "באותם רגעים את לא מבינה. אחר כך, כשדיברו על זה, נזכרתי במשחקים מסוימים שבהם זה קרה. בטניס את מאוד לבד. אני נפגשת פעם בשבוע עם פסיכולוגית, גם כשאני בחו"ל, דרך הזום. לספורטאים יש הרבה עבודה מנטלית".
התמיכה בענפים קטנים יותר מספיקה לדעתך?
"בי אישית תומכות רב בריח ומור השקעות, ויש לי גם את עופר פדידה שעוזר לי. כן, מתייחסים יותר לכדורגל, לכדורסל, לג'ודו. זה צובט. אני מייצגת את המדינה מגיל אפס ומשחקת בנבחרת הפדרציה חמש שנים, ואין משהו שאני אוהבת לעשות יותר מלשחק עבור המדינה. אני מאוד אוהבת את ישראל. אני מקווה שמשהו ישתנה".
מה החלום הגדול שלך?
"מובן שלהיות מדורגת ראשונה בעולם, אבל זה כל כך רחוק ואני פחות רוצה לדבר במספרים. יש לי עוד דרך ארוכה לשם".
