כשצפיתי בלינוי מקבלת את מדליית הזהב שלה למדתי שני דברים גדולים. הראשון הוא שלפתע הבנתי מה מרגישים אלו שצופים בתחרויות מהבית, ובהם כל אלו שצפו בתחרות הגמר שבה השתתפתי. ההתרגשות היתה אדירה. אני מודה שלרגעים התרגשתי כמו שלא התרגשתי בגמר שלי, עד כדי כך שכשהמתנו בציפייה לציון של המתעמלת הרוסייה כדי לדעת באיזה צבע תהיה המדליה של לינוי, ממש לא נשמתי.
הדבר השני שראיתי אתמול הוא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אף שבענף של לינוי השליטה של רוסיה היתה כמעט מוחלטת, דווקא מתעמלת מישראל היא שעשתה זאת, ריגשה ושימחה מדינה שלמה והוכיחה שהשמיים הם הגבול.
מהרגע שהציון הסופי קבע שלינוי תענוד את מדליית הזהב, השמחה שאחזה בי לא ידעה גבול. ברגע הזה אני מברך את לינוי ושמח בשבילה, בשביל המאמנת שלה איילת זוסמן, שאני מכיר היטב את חלקה במדליה הזו, וכמובן את האיגוד, שעבר מאפס מדליות אולימפיות לשתיים, ושתיהן מזהב. קשה לתאר במילים את ההישג של ענף ההתעמלות והאיגוד העומד בראשו - לחזור מטוקיו עם שתי מדליות זהב, מי חשב?!
ללינוי אני מאחל שתיהנה מהמדליה ומכל מה שהיא תביא עימה. בשנה האחרונה זכיתי להכיר את לינוי הרבה יותר טוב בעקבות הזמן המשותף שבילינו יחד בתדריכים, במפגשים עם התקשורת ובמפגשים מאולם ההתעמלות, ולכן אפשר לומר שהעובדה שלינוי היא זו שזכתה במדליה משמחת אותי במיוחד. אני מניח ומקווה שההתעמלות בישראל תפיק משתי המדליות הללו את המרב, ושנתחיל לראות את התפתחותה של מסורת התעמלות הישגית ברמות הגבוהות ביותר בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו