זהו זה. המשלחת הישראלית נעלה את המשחקים האולימפיים הגדולים בתולדותיה, ותחזור לארץ עם לא פחות מ-7 מדליות. בשבועיים וחצי האחרונים קיבלנו סיפורים מרגשים, מאכזבים ומלאי תקווה וזה הזמן גם להכריז על גיליון הציונים שלנו.
ההפתעה - תום ראובנילפני שלוש שנים אחרי המשחקים בטוקיו, הרמתי טלפון לגל פרידמן. פרידמן נשמע ממורמר, אמר שלא נותנים לו לעבוד. בצדק ממורמר. כמה גל פרידמן יש במדינה הזאת? בסוף באיגוד השיט קיבלו שכל והביאו את שני הגולשים הגדולים ביותר בתולדות המדינה לאמן את נבחרת הגלישה. את התוצאות ראינו מיד. כל האיגודים צריכים ללמוד משהו מהדבר הזה. כולל איגוד השיט לדורותיו.
איגוד השחייה הישראלי התרסק בבריכה האולימפית. כגודל הציפייה, גודל האכזבה. עכשיו מבטיחים לנו בדק בית, נו שיהיה, במילא עוד שבוע איש כבר לא יזכור זולת השחיינית. המטרה במקרה נסטיה היא רק לשמר אותה במערכת, לגרום לה להגיע ללוס אנג׳לס מוכנה טוב יותר ולתת לה כל מה שהיא צריכה. אחרת השחייה הישראלית תיכנס לדור המדבר.
יושבת ראש ועד האולימפי אישה, ראשת מרכז ספורט גדול (הפועל) אישה, יושבות ראש באיגודים השונים נשים, רוב נשי במדליות. זה לא שהתמונה מושלמת, ישראל היא מדינה שוביניסטית למדי על שלל מגזריה. אבל את התוצאות רואים בשטח ויש לקוות שגם במספרים גבוהים יותר בשנים הקרובות בעקבות ההצלחות האדירות.
ארטיום דולגופיאט ונבחרת ההתעמלות הישראלית הוכיחו שאפשר לבקש פרפקציוניזם מישראלים. מהספורטאים, מהמאמנים, מהאיגוד. שהכל יעבוד כמו שצריך, שלא יהיו פאשלות ושתהיה התעלות מנטלית. תודה ששוב עזרתם לנו לנפץ את המיתוס שאנחנו לוזרים בספורט. או בכלל.
הג׳ודו הוא הספורט האולימפי המוביל בישראל. כן מחלקים בו עשרות מדליות, כן גם מקום רביעי בעולם מקבל מדליה וזו עדיין המצאה משעשעת, כן הוא לא באמת ענף מוביל במשפחה האולימפית. סו וואט? מי אנחנו ומה אנחנו שנתלונן על מדליות במשחקים האולימפיים. הג׳ודו ממשיך לייצר מדליות ונחשב לבאנקר אולימפי. האלופים הבאים כבר רשומים לחוג הקרוב ליד הבית.
בסוף ראינו שכמות הספורטאים והספורטאיות בישראל כל כך קטנה שחייבים להגדיל את המאגר. כיפות סרוגות מחוץ לסיפור כי במדליות אנחנו זוכים בעיקר בשבת, ועל חרדים אין מה לדבר. המגזר הערבי שלח שחיין למשחקים הללו וגם בנבחרת הכדורגל הישראלית יש ספורטאים ערבים. אבל הגיע הזמן בשנת 2024 שיהיה לנו עוד ספורטאים ואפילו ספורטאיות ערביות במשלחת האולימפית. נכון שאין הרבה דברים שאפשר ללמוד מהכדורגל הישראלי, אבל דווקא שילוב של המגזר בספורט הוא משהו שאפשר לקחת מהחברים מרחוב אבא הלל ברמת גן.
בוא נודה על האמת. אנחנו קוץ בישבן של הספורט העולמי. איש לא רוצה אותנו, אנחנו בעיה אבטחתית והקהל הניטרלי משווה אותנו לרוסיה. ועם כל זה ולמרות השנה האיומה, הספורטאים והספורטאיות שלנו התעלו למקומות מדהימים בעצם העפלתם למשחקים האולימפיים. כל אחד ואחת מהם התמודד השנה מעבר לאתגר הספורטיבי, גם עם שנאה יוקדת וטראומה לאומית.
מספיק היה לראות את הטקס במחשכים של הוועד האולימפי הבין לאומי לזכר הי"א כדי להבין שאנחנו בודדים בזירה הבין לאומית. ומתוך התופת וכנגד כל הסיכויים, הספורט ניצח והוכיח שהוא כנראה היחיד שיכול להביא ניצחון מוחלט.
אומרים שבמדינה שאין בה אתלטיקה טובה, אין באמת ספורט. נכון שישראל היא לא מעצמת אתלטיקה אבל יש כאן מרתוניסטים של פעם בחיים, יש כאן פוטנציאלים בענפי אתלטיקה אחרים וכמובן חשוב לזכור שמקום 9 במרתון הוא הישג שלא ניתן להשוות לענפים אחרים והנה, ההצלחות היחסיות באתלטיקה בהתאמה לפריחה והשגשוג של הענפים האחרים. נשמח למדליה בענף עם נעליים במשחקים בארצות הברית, אבל אם נצליח לשחזר את פריז, אנחנו חותמים על זה כבר מעכשיו. רק שלא יתלוננו על הג׳ט לג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו