על המזרן במרכז הספורט הלאומי בהדר יוסף, הג'ודוקא הישראלי הבכיר פיטר פלצ'יק נפגש עם ארז משה בן ה־10 מקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה. פיטר חולם על מדליית זהב במשחקים האולימפיים בפריז, ואילו ארז, כדורגלן בקבוצת הילדים של מכבי עירוני קריית גת, רק רוצה חיים שגרתיים כמו כל ילד בגילו.
לכתבה הראשונה בפרויקט המיוחד עם המדליסטית האולימפית אבישג סמברג, שפגשה את ילדיו של אסף חממי ז"ל >>>
כל הכתבות, האירועים והעדכונים הכי חמים מחכים לכם בעמוד האולימפי של "ישראל היום" >>>
ב־7 באוקטובר ארז היה סגור עם משפחתו בממ"ד במשך שעות, סבו סעיד נרצח וסבתו עדינה נחטפה, ואחרי שבועות ארוכים היא שוחררה משבי חמאס. כשפלצ'יק שומע את הדברים הוא ממלמל בלחש: "זה מטורף מה שהוא היה צריך לעבור".
ארז מחייך את חיוכו המקסים, ושואל את הספורטאי אם האירועים שישראל עברה ישפיעו על הופעתו הקרובה במשחקים האולימפיים. הג'ודוקא בן ה־32 לא מתחמק מתשובה: "אני לוקח את זה למקום טוב, של מוטיבציה ומשמעות. גם כשאני עייף והגוף מאותת שכדאי לוותר, אני חייב לדחוף את עצמי.
"אני חושב על מה שקרה ב־7 באוקטובר, על החטופים, על כמה זה חשוב שאייצג את המדינה כמו שצריך. זה נותן לי זריקת דלק. אם ננצח באולימפיאדה, הבמה הכי גדולה בעולם בשביל ספורטאים, נניף את הדגל ונשמע את ההמנון כמה שיותר פעמים - זה יהיה הניצחון הגדול שלנו כמדינה".
ארז קצת חושש לפני המפגש - בכל זאת, פלצ'יק הוא מדליסט אולימפי ואלוף אירופה לשעבר - אבל הג'ודוקא שובר מייד את הקרח עם כמה תרגילים משותפים של השניים על המזרן. ארז מעדכן שפעם הוא עסק בקראטה, וכעת, כאמור, הוא משחק כדורגל בקריית גת, שם משפחתו מתגוררת בימים אלה.
"בחיים אחרים, אם הייתי צריך לבחור ספורט אחר, הייתי בוחר לעסוק בכדורגל", פלצ'יק מודה בפני חברו הצעיר, "אבל זה רק בחלומות שלי. ביומיום אני קם עם תשוקה למה שאני עושה, כי אני באמת אוהב להילחם. אתה רוצה להיות כדורגלן?".
ארז עונה בחיוב: "אני משחק כחלוץ, אבל לפעמים, אם המאמן רואה שיש צד חלש במגרש, הוא מציב אותי שם כדי לחזק אותו. אני אוהב שמלחיצים אותי, כי אם אני מרגיש לחץ אני מבין שהגעתי למשהו גדול".
"איך אתה מסתדר עם לחץ בתחרויות?", ארז תוהה, ולאחר גירוד קצר בראש פלצ'יק משיב בחיוך: "עד היום, לפני כל תחרות או מחנה אימון אני מרגיש את הלחץ. אני לא מתכחש אליו, אלא נותן לו מקום, כי כשהייתי צעיר פחדתי שלא אדע איך להתמודד, אז הייתי מדחיק וברגע האמת לא תמיד תפקדתי.
"הלחץ מחדד את החושים. אתה חושב שהאריה, החיה הכי חזקה בג'ונגל, לא בלחץ? אריה שלא לחוץ - למחרת יהרגו אותו. אנחנו חיות טרף, אבל כשאנחנו בתחרות הפחד הוא טבעי. באולימפיאדה, למשל, המזרן הוא אותו המזרן, היריבים הם אותם היריבים. אז מה שונה? זה פעם בארבע שנים, התפאורה אחרת, וכולם רוצים לראות אותך. אני מגיע לאולימפיאדה בנקודה שבה אני יודע לנצח כל אחד ואחד מהיריבים שלי".
ארז שואל את פיטר אם הוא באמת מוכן למשחקים האולימפיים. "מוכן ובשל", פיטר מבטיח. "בגילי אני נמצא בשיא של כוח, מהירות, בגרות וניסיון, וזו האולימפיאדה השנייה שלי, שלא לדבר על מספר התחרויות הגדולות שעברתי. יש ספורטאים בגילי שמרגישים מיצוי וצורך לפרוש, אבל אני מרגיש לגמרי אחרת".
"סבתא שלך חוזרת"
ארז מרבה לחייך, אבל גם כיום הוא עובר רגעים לא קלים: החיים מחוץ לקיבוץ שהכיר כל חייו, הגעגועים לסבו סעיד, המוכר כ"דוד משה", וההתמודדות עם החטיפה של סבתו עדינה ושל כמה מחבריו שהיו בשבי וחזרו.
"אני מתגעגע לבית שלי, למגרש הכדורגל בקיבוץ. יש שם משטח דשא עם שערים גדולים, ולצידו גבעה שעליה יושבים הצופים. ביקרתי שם לא מזמן, וזה היה לי עצוב ומוזר. הרי תמיד חשבתי שהבית שלנו בניר עוז גדול - ורק עכשיו, כשאנחנו גרים בקריית גת, הבנתי כמה הוא קטן. על הדשא בחצר שלנו נשארו השערים שאני ואבא שלי בנינו".
פיטר מפתיע את ארז ואומר שיש לו סיפור על סבתא עדינה. "עשיתי פרויקט עם משרד החוץ", הג'ודוקא מגלה, "שבו ביקשנו לספר לתושבי יפן על החטופים, וכל ספורטאי בנבחרת בחר חטוף והביא את סיפורו. את מי קיבלתי? את עדינה משה. ומה הכי מטורף? כשסיימתי לצלם אמרתי משהו כמו 'הלוואי שלא נצטרך להשתמש בחומר'. שלחו לי את הקטע הערוך - ובאותו ערב סבתא שלך חזרה הביתה".
ארז שוב מחייך חיוך גדול, כמי שנזכר ברגע מאושר. "מאוד שמחתי כשסבתא שלי חזרה מהשבי", הוא מספר. "היינו אז במלון באילת, בדיוק שיחקתי כדורגל במגרש וההורים עוד לא הספיקו לעדכן אותי. זה היה חבר שרץ אלי בשמחה ואמר לי שסבתא שלי חוזרת".
פיטר משפיל לרגע את מבטו, ונזכר כמה האירועים האלה השפיעו עליו - לא רק כספורטאי, אלא גם כאזרח של מדינה שנמצאת במלחמה. בסוף מארס, במהלך מחנה אימונים בטוקיו, הוא וחברו לנבחרת שגיא מוקי התעמתו עם מאות מפגינים פרו־פלשתיניים, שעמדו באחד מהצמתים המרכזיים של העיר.
"הצורך לייצג את המדינה גובר אצלי על הפחד", פלצ'יק מודה. "סיימנו אימון וראינו את ההפגנה, וממש רציתי לקחת כל אחד מהמפגינים ולהטיח בו את הדברים שחווינו. מצאתי את עצמי נלחם עבור ישראל, ואולי תופתע - אבל הצלחתי לגעת בבחור עזתי שגר כיום בטוקיו. הוא צעק על המפגינים שייתנו לנו לדבר. היום, כשאני חושב על זה, זו אולי היתה טעות, אבל באותו הרגע לא חשבתי יותר מדי. בוא נגיד שבפריז לא אחזור על זה".
ארז מתעניין אם זו הפעם הראשונה שבה התעמתו עם פיטר בגלל הדגל שעל מדיו. "באוזבקיסטן, נהג מונית ששמע אותי ואת טל פליקר מהנבחרת מדברים עברית שאל מאיפה אנחנו, וכשעניתי לו הוא עצר את הרכב ואמר 'צאו!'", פלצ'יק מספר. "אני דובר רוסית, וביקשתי שימשיך לנסוע. הוא עשה פרצוף המשיך, ואז נתתי לו הרצאה ארוכה על 7 באוקטובר.
"כשזכיתי במדליית ארד באליפות העולם בקטאר, מי שבדק לי את הבגד היה מקומי שאמור היה לשים על החליפה מדבקה עם החסויות. כשראה את הכיתוב 'ישראל', הוא הרים את הבגד ואמר 'פלשתין'. לקחתי ממנו את החליפה, חייכתי, הראיתי לו 'ישראל' והלכתי. לא ניסיתי להתווכח, כי רציתי להישאר ממוקד בתחרות, אבל היה לי חשוב לעקוץ אותו".
צעד אחרי צעד
זה מפגש שמשאיר טעם של עוד. ארז הוא אולי ילד בן 10, אבל הוא שולף שאלות של עיתונאי ותיק, ומהר מאוד עובר מהתרגשות מובנת לביטחון מופגן. לפני שהם נפרדים, הוא שואל את הספורטאי הוותיק אם כשהיה בגילו הוא חלם להיות אלוף אולימפי. "לא דמיינתי אז שאגיע לרמה הזו ולדברים שהג'ודו פתח בפניי. בכנות, לא תיארתי שככה ייראו חיי", פלצ'יק מודה.
"אמרתי שאני רוצה להיות אלוף. לפעמים אתה לא מבין את המשמעות של זה, אבל עובדה שאמרתי 'כן, אני רוצה', ועשיתי צעד ועוד צעד לכיוון עד שהגעתי לאולימפיאדה, והדברים שחלמתי עליהם ניצבו בפניי. צריך לחלום בענק עד כדי כך שהחלום ייראה לא הגיוני - ואז לנסות להגשים אותו".
פיטר לוחץ את ידו של ארז בחום, ושואל מה השיא שלו בהקפצת כדור. ארז עונה - 111. פלצ'יק אומר שבפעם הבאה שייפגשו הוא רוצה לשמוע שארז עבר את 200 ההקפצות.
הכדורגלן הצעיר מודה שזה עשוי לקחת שנים, אבל פלצ'יק מסתכל בעיניו ואומר: "אני מבטיח שזה יקרה יותר מהר ממה שאתה חושב. אתה אחד הילדים המקסימים שפגשתי, ואני בטוח במיליון אחוז שתצליח להגשים את כל חלומותיך, ולא משנה מה תציב מול עיניך כמטרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו