כבר בחניה אפשר להבין את הסיפור של הטניס הישראלי: 40 שקלים תמימים עלתה היום (שבת) החניה בכניסה להיכל שלמה, כמעט מחצית ממחיר הכרטיס, 12 דולר- כפי שעולה כרטיס זול לטורנירים ברחבי העולם. וזו רק החניה. במחירים כאלה, ברור מי הקהל אליו מכוון הטניס הישראלי.
נכון, טניס היה תמיד ענף לעשירים בלבד, ורק בזכות תרומות הוא ממשיך לשמור איכשהו על הפריפריה. אבל הזמנים משתנים. האוכלוסייה העשירה בישראל שולחת את ילדה לחוגי טניס יוקרתיים מתוך ידיעה ברורה שמרובם לא ייצא שום דבר זולת תחביב ושמירה על הכושר. הורים עשירים מעדיפים ילד או ילדה בהיי טק שהתחביב שלה הוא ספורט. אם הטניס לא יכוון עממי, הוא יישאר עם מורשת הקרב של יוני ארליך שהיה ונשאר נקודה בטוחה בזוגות.
ואכן, נכמר הלב להביט בדור המדבר של הטניס הישראלי. חבר׳ה על הכיפאק, ספורטאים למופת שבשלב הזה בקריירה שלהם ובגילם, היו צריכים להבין מה שלצערנו מבינים רבים בתחתית החבית של הטניס העולמי, שמהפסדים מרוויחים יותר מנצחונות.
אם בכל זאת מגיע לחבורה הזאת פרס, אז זה מהקהל הנפלא שהעניק להם אווירה שאינה דומה לשום דבר אחר בקריירה האפרורית שלהם. חבל שהם לא יכולים לקחת אותם במזוודה לכל מיני חורים ברחבי העולם. הכל היה נראה אחרת.
ואם כבר קהל, היו קרחות אמש ביציעי היכל שלמה. ככה זה שבעוד שבוע הקרקס של נובאק ג'וקוביץ' והחבורה מגיע לעיר עם 900 שקל לכרטיס למשחק הגמר- סל קניות ממוצע לחג למשפחה בנתיבות.
ישראל הופכת אט אט למדינה שיש בה ספורט אולימפי חזק וענפי כדור שחיים מטורנירי ראווה. אם תוסיפו לכך את הכלכלה החזקה והאוכלוסייה, תגלו שאנחנו נהיים יותר ויותר כמו מדינות המפרץ. כישרון אין הרבה, אבל מה שאפשר קונים בכסף. זה באמת אדיר שג׳וקוביץ בא לארץ, אבל כדי שיהיה פה באמת ענף איכותי, צריך לחשוב ברצינות מה עושים בזירה המקומית הגוססת.
