מי שעוקב בקפידה אחרי ה-NBA והמשחקים בה מזהה בוודאי תופעה מהשבועות האחרונים, שחוזרת על עצמה בכל עונה, ברבע האחרון שלה: יותר ויותר שחקנים, בעיקר מהשורה הראשונה, מחסירים יותר ויותר משחקים, בגלל יותר ויותר פציעות - אמיתיות, או חצי אמיתיות, או כמעט לא אמיתיות בכלל.
ניקולה יוקיץ', לברון ג'יימס, דמיאן לילארד וג'יילן בראון, הם רק כמה מהשמות. ויש הרבה יותר, מחלות מסתוריות (קריסטפס פורזינגיס), נסיבות אישיות לא מדווחות, ולמעשה - כמעט כל סיבה אפשרית.
התופעה רווחת בעיקר בקבוצות פלייאוף (דנבר, בוסטון, לייקרס, מילווקי, אוקלהומה ואחרות) שמקומן הובטח בנשף הריקודים של העונה שאחרי העונה הסדירה, כבר כעת, אבל גם בקרב קבוצות מהשורה השניה (יוטה, עם ווקר קסלר; שארלוט, עם מיילס' ברידג'ס ולאמלו בול, ברוקלין, ואפילו וושינגטון - שולחות שחקנים פצועים לפגרת הקיץ עמוק בתוך העונה, ומעניקות מנוחות ארוכות לאחר פציעות קלות לאחרים), שעושות טנקינג כדי לשפר את סיכוייהן לזכות בלוטו האמיתי בדראפט הקרוב - קופר פלאג.
טוב, אורכה של העונה הוא 82 משחקים, וביחד עם הפלייאוף ומשחקי קדם העונה יכולה קבוצת NBA למצוא את עצמה משחקת מאה משחקים ויותר בטווח של שמונה וחצי חודשים. זה מספר בלתי סביר, בכל היבט. גוף האדם אינו אמור לעמוד בעומסים כה תובעניים וממושכים, ובוודאי לא לאורך כל כך הרבה שנות קריירה. ועל נפש האדם נדבר כבר בהזדמנות אחרת.
השחקנים טוענים כבר שנים שיש לקצר את העונה לשישים משחקים (לברון ג'יימס ניסה להוביל מהלך מול אדם סילבר לפני שנתיים ונענה בשלילה, מכבדת אמנם, אבל גם מאוד אסרטיבית), ובכך גם להקטין את העומס על השחקנים, גם להפחית את מספר הפציעות כתוצאה מכך, גם להפוך כל משחק עונה סדירה לחשוב יותר, ובעיקר - להעלים את תופעת ההיעדרויות של כוכבים (בעיקר במשחקי חוץ) שפוגעות מאוד בקהל שרק פעם אחת בשנה מגיעים אליו העירה ויקטור וומבניאמה, או לוקה דונצ'יץ', ודווקא אז הם פצועים או נעדרים מסיבות אחרות.
בהתחשב בכך שכרטיס ממוצע למשחק עולה מאתיים דולרים, זה יכול להיות עניין מאוד מתסכל לקנות מראש שלושה או ארבעה כרטיסים לתאריך מיועד כדי לראות את לברון , עם הילדים, להוציא עוד כסף על כל המסביב, ולקרוא בבוקר המשחק שהמסיבה תתקיים בלי הסיבה היחידה שבגללה מלכתחילה קנית אליה כרטיסים מאוד יקרים ארבעה חודשים מראש - לראות את ג׳יימס על המגרש. מבאס מאוד, במקרה הטוב. ובמקרה הרע: אתה מרגיש מרומה, מנוצל ופרייר מטומטם של תאגיד ספורט ענק שלוקח אותך כמובן מאליו.
מרמים את הקהל
הליגה, מצידה, מחוייבת למועדונים, לרשתות הטלוויזיה, לנותני החסויות, ולכל שאר ענפי המשנה (מזון, מרצ׳נדייז וכן הלאה) שמזינים אותה וניזונים ממנה במקביל. רק בשבוע שעבר נמכרה הסלטיקס מבוסטון למנהל קרנות הגידור וויליאם צ׳יזולם בסכום מדהים של 6.1 מיליארד דולר, הגבוה בתולדות הספורט המקצועני בעולם עד כה.
שווי כזה אינו מוערך בוואקום - הוא מבוסס על צפי הכנסות, רווחים, ואופק צמיחה; והליגה אינה יודעת איך מבטיחים ומגדילים הכנסות ומייצרים אופק צמיחה כאשר מספר המשחקים פוחת, ההכנסות מכרטיסים יורדות, מהוצאות על מזון, מהיקף החסויות, וחמור מכל - הסכם זכויות השידור יקטן בהתאמה במעמד החוזה הבא.
אז מה עושים? מרמים. את הקהל, בעיקר. ניקולה יוקיץ׳ - איש ברזל בימים כתיקונם - נעדר כבר שבוע וחצי; לברון החסיר כמעט שלושה שבועות. דונובן מיטשל משחק יום כן ויומיים לא, וג׳יילן בראון יום כן ושבוע לא. חלקם פצועים בגלל עומס, וחלקם פשוט שומרים את הגוף לפלייאוף.
הליגה חסרת אונים
לליגה אין הרבה מה לעשות בעניין (נזיפות, איומים בקנסות וזימונים עקרים למשרדי הליגה) והמוצר נפגע מאוד מול הצופים במגרשים וברייטינג של גופי השידור (ובהכנסות מפרסום, בעיקר) שמשלמים הרבה כסף וקיבלו בשבוע שעבר משחק בצפייה ארצית בראשון בצהריים, בין הלייקרס לדנבר, ממנו נעדרו יוקיץ׳, לברון ודונצ׳יץ׳. ככה בדיוק מרסקים מוצר ומאבדים צופים.
אבל האמת היא שהליגה לא מותירה ברירה לקבוצות - סטף קרי נפצע בשבוע שעבר, וייאלץ להגיע לפלייאוף כשהוא יוצא משיקום של חודש וחצי; כך גם ג׳ייסון טייטום שנפצע אתמול וישוב גם הוא רק בסיבוב הראשון של הפלייאוף, במקרה הטוב, חבול ורגיש מאוד בקרסול לקראת המירוץ לאליפות השנייה ברציפות של הסלטיקס; על וומבי, אמביד, קיירי ופול ג׳ורג׳ שסיימו את העונה מוקדם, לא נכביר מילים.
זה פשוט עצוב מדי. השחיקה מקצרת את הקריירות של השחקנים בעלי הנטייה לפציעות, ומביאה את הקבוצות החזקות פצועות ומותשות לחלק הכי חשוב של העונה מבחינה כלכלית, שיווקית, תקשורתית, והכי חשוב: ספורטיבית. פלייאוף בלי קרי או טייטום הוא לא הפלייאוף שמיליארד אוהדי הליגה בעולם ממתינים לו בדריכות.
הבעיה, אם כן, אמיתית, והופכת להיות אסטרטגית עבור הליגה. הכדור נמצא כולו במגרש של אדם סילבר. הוא ייצטרך לבחור בין קיצור העונה (עניין שאמור להיות נדון בקיץ בין הבעלים לליגה) ופגיעה בהכנסות, לבין שמירה על אורכה המסורתי ופגיעה קשה במוצר.
זה ייגמר, קרוב לוודאי, בקיצור העונה ל-70 משחקים, ובהעלאת מחירי הכרטיסים ועלויות השהות באולם עבור כל צופה בממוצע, ויהפוך את הצפייה במשחק NBA לנחלתם של בני המעמד הבינוני הגבוה ומעלה. זו מגמה שמתחילה להתפשט לא רק בספורט המקצועני בצפון אמריקה, אלא גם לליגות הבכירות בכדורגל האירופאי. כרטיס למשחק פרמיירליג, למשל, הוא מזמן אינו עניין לכל כיס.
אבל אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי מאוד. מי ששורד בו ומבקש גם לשגשג בו צריך למצוא דרך לעשות זאת, תמיד, על גבו של מישהו אחר, ותמיד גם חלש ממנו. נחשו מה: מדובר בנו. האוהדים.
