מאז ועד היום, יש לליגת העל מלך סלים בלתי מעורער

כשדורון ג'מצ'י הפך לצלף מספר 1 של הכדורסל הישראלי (26.1.1996)

אחת המשוכות הכי גבוהות שניצבה בפניי הקריירה של דורון ג'מצ'י, מהרגע בו עבר ממכבי רמת גן למכבי תל אביב, ענתה לשם מיקי ברקוביץ', מי שנחשב, כנראה עד היום, למלך של הכדורסל הישראלי. השבוע לפני 29 שנה, 11 שנים לאחר אותו מעבר, הצליח ג'מצ'י להאפיל לראשונה על מ.י.ק.י, כשהפך למלך הסלים בכל הזמנים של ליגת העל.

באופן סמלי זה קרה במשחק מול קבוצת נעוריו, במדיה קלע בעבר שלשה ממרחק של מגרש שלם לסל של מכבי תל אביב. הוא התייצב למשחק בידיעה שחסרות לו שלוש נקודות בלבד כדי לעמוד במשימה – להגיע ל-8,232 נקודות, אחת יותר מברקוביץ', שפרש שלוש שנים קודם לכן.

מספר 12 חיכה בדיוק שתי דקות מהג'אמפ בול ועד שצלף בזריקה אופיינית מחוץ לקשת את השלשה הגדולה. המשחק נעצר, ג'מצ'י קיבל מגני הוקרה על ההישג משתי הקבוצות, ואי אפשר היה להתעלם מהאושר הגדול שלו.

הצלף המשיך לשחק עוד ארבע שנים ועצר את הספירה על 9,592 נקודות, בפער מרשים של 1,361 נקודות מהסגן שלו, ברקוביץ' כמובן. השיא של ג'מצ'י קיים עד היום ולא נראה בר שבירה. למעשה, אין אף שחקן פעיל בליגת העל שנמצא בעשיריה הראשונה של קלעי כל הזמנים. יותר מכך, צריך ללכת עד למקום ה-55 כדי למצוא אחד כזה - עמית שמחון - שנמצא בשלהי הקריירה שלו ובמרחק של יותר מ-6,000 נקודות מג'מצ'י.

בעיטת העונשין של אריק קנטונה (27.1.2995)

מהקריירה של אריק קנטונה קשה להתעלם. הצרפתי היה אחד הכדורגלנים המוכשרים בכל הזמנים, אבל הוא סבל מבעיה אחת גדולה – למרות הפאסון שבדרך כלל שידר, הפתיל שלו היה קצר, והשבוע לפני 30 שנה הוא שילם על כך מחיר כבד.

הוא היה בסך הכל בן 28, עטוף בתהילה בזכות אליפויות עם לידס ומנצ'סטר יונייטד, כשעמד מול בית הדין המשמעתי של הפרמייר ליג, יומיים בלבד אחרי שפגש במדי השדים האדומים בסלהרסט פארק את קריסטל פאלאס.

במהלך המשחק הוא התקשה להתאפק אל מול קריאות גזעניות ומקניטות של אחד מאוהדי המארחת, עד שברגע אחד של איבוד שליטה, קנטונה פשוט זינק עם בעיטה מעולם הקונג פו אל עבר היציע ופגע בחוליגן, מאט סימונס שמו.

לאחר הדיון המתוקשר בבית הדין, נגזר על קנטונה עונש חמור. הוא הורחק מהמגרשים לתקופה של שמונה חודשים, ובצידה קנס של 20 אלף ליש"ט. גם בנבחרת צרפת לא יכלו להתעלם מהאירוע ולקחו ממנו את סרט הקפטן. קנטונה מצידו, גם שנים אחרי, לא הביע חרטה של ממש ואף ציין בראיון: "מה הרגע הכי טוב בקריירה שלי? היו לי הרבה רגעים טובים, אבל המועדף עליי הוא הרגע בו בעטתי בחוליגן".

איבן לנדל והגרנד סלאם האחרון (28.1.1990)

בשנות ה-80' של המאה שעברה, איבן לנדל היה האיש שכולם אהבו לשנוא. הטניסאי, שפרש ב-1994 אחרי 16 שנות קריירה כמקצוען, דווקא היה אדם רגוע, אבל משהו באופי שלו גרם לרבים לסלוד ממנו, ובעיקר ללגלג עליו.

הוא היה צריך לרדוף ההערכה כלפי הישגיו, למרות שנים ארוכות בצמרת הדירוג העולמית, שכללו גם זכייה בשמונה תארי גרנד סלאם תוך שש שנים, כשאת האחרון ביניהם הוא השיג השבוע לפני 35 שנה באליפות אוסטרליה הפתוחה.

לנדל, יליד צ'כיה שהיגר עם משפחתו כילד לארצות הברית, התייצב לגרנד סלאם הראשון של 1990, כחודשיים לפני יום הולדתו ה-30, בלי לדעת שזאת תהיה הפעם האחרונה שהוא יניף את אחד מגביעי המייג'ורים (רק בווימבלדון לא זכה אף פעם). הוא היה אז גם האלוף המכהן והמדורג ראשון.

הביטחון נזל ממנו, ואת ארבעת הסיבובים הראשונים הוא עבר בלי בעיות מיוחדות, כשהוא מאבד מערכה אחת בלבד, למעשה היחידה שיאבד בכל הטורניר. גם בשלבי ההכרעה הוא היה מעל כולם. הוא טאטא את המדורג 11, אנדריי צ'רקסוב הרוסי, ברבע הגמר, הוסיף עוד 0:3 במערכות גם בחצי הגמר, הפעם על יאניק נואה הצרפתי, והתייצב לגמר מול המדורג 3, סטפן אדברג.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

השבדי ניצח את המערכה הראשונה 4:6. לנדל איזן אחרי שובר שוויון ל-1:1 במערכות, ואז התחיל לדרוס את יריבו, שנפצע ופרש במצב של 2:5 ללנדל במערכה השלישית. הזכייה בגרנד סלאם האחרון שלו תיזכר כאחת עם כוכבית, אז מה הפלא שארבע שנים לאחר מכן לנדל יפרוש עם התחושה שאף פעם לא זכה להערכה לה היה ראוי.