תופעה ושמה טננבאום
אם ישאלו אתכם מי הם השוערים הכי טובים אי פעם, סביר להניח שבלי למצמץ תזכירו שמות כמו פיטר שמייכל, אוליבר קאן, איקר קסיאס, ג'יג'י בופון, פביאן בארטז ועוד רבים וטובים. אבל אף אחד מהם לא נמצא ברשימה האקסקלוסיבית שאליה נכנס במחזור האחרון שוער מכבי ת"א דניאל טננבאום - עשרת השוערים עם רצף הדקות הארוך ביותר בהיסטוריה ללא ספיגה.
היהודי האלמוני מברזיל, שהתחיל בקריית שלום כשוער שלישי וללא הפציעה של יאניוטיס לא היה השוער הראשון של האלופה, מדורג כרגע במקום ה־8 בהיסטוריה עם 1,263 דקות שבהן שמר על רשת נקייה. בשבוע הבא הוא יוכל לטפס למקום השלישי על חשבון לא אחר מאדווין ואן דר סאר (1,311 דקות).
זה נכון שטננבאום טרם סיפק משחק הירואי, אבל היו לו הדיפת פנדל והצלות גדולות נגד עירוני ק"ש, ואיך שלא נסובב את זה, מדובר בתופעה חריגה ובשיא בלתי נתפס. גם אם בעוד חודש או חודשיים טננבאום יעשה טעות שתוריד אותו לספסל, וגם אם לא ימשיך להיות שוער מוביל (ואין סיבה שלא), ההישג שלו ייחקק לעד בספרי ההיסטוריה. בחיים צריך גם מזל, אבל גם להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ואין ספק שטננבאום היה שם לאורך הסיבוב הראשון.
לא צועקים "יש" גם אחרי
כל מי שהולכים למגרשים מכירים את האמרה הידועה ביציעים: "לא צועקים יש לפני גול". אז אנחנו בעידן חדש, עידן ה־VAR ששכלל את המשפט הזה ל־"לא צועקים יש לפני שהשופט בניידת סיים לבדוק את המהלך מכל זווית אפשרית ונתן לו תו הכשר".
משפט ארוך ומסורבל, בדיוק כפי שקרה לכדורגל שלנו - יותר מאשר בעולם - בסיבוב הראשון של העונה מאז כניסת שופטי הוודיאו. וזה לוקח יותר מדי זמן. כדור שיושב על הנקודה הלבנה ומחכה שכל הדירקטוריון יחליט אם זה פנדל או פייק; משחק שהמשיך להיות משוחק במשך דקה עד שלפתע נעצר לטובת בדיקה בניידת ואחריה בדיקה של השופט.
אין ספק שהמטרה נעלה - לצמצם למינימום את שגיאות השיפוט, בטח במהלכים ובדקות מכריעות. הבעיה היא שהטכנולוגיה הנהדרת הזו עדיין מנוהלת על ידי אנשים ולא רובוטים, עם רגשות ואגו ומחשבות על מה יקרה להם אם יאשרו או יבטלו שער.
אי אפשר גם להתעלם מכך שבארץ התייחסות היא חובבנית בהשוואה לעולם בכל הקשור למספר המצלמות במגרש שלא מאפשר תמונת מצב מלאה לבדיקה. עד שלא יחייבו את הזכיינים להגדיל את מספר המצלמות, אי אפשר יהיה לצמצם את הטעויות לאפס, ולהפוך את השימוש במערכת למהיר, יעיל וחלק.
מהלך בבדיקה. התייחסות חובבנית בהשוואה לעולם // צילום: דני מרון
עבדו על שרירי הסבלנות
לבעלי הקבוצות יש בסיבוב הראשון הרבה יותר סבלנות - רק שלושה מאמנים עזבו את תפקידם בסיבוב הזה. מסאי דגו פוטר מעירוני ק"ש, ניסו אביטן מהפועל ת"א ואורי גוטמן התפטר ערב המחזור ה־12 אחרי התערבות מקצועית של היו"ר אורן גולן. העזיבה של מנחם קורצקי את רעננה תיכנס כבר לספרי הסיבוב השני, אבל ניכר שמשהו השתנה העונה.
בעלי הקבוצות מבינים שהחלפת מאמן עולה כסף ולא בהכרח תביא תוצאות טובות יותר. כך, למשל, עמיר תורג'מן נשאר בנס ציונה למרות שהשיג רק ניצחון אחד ב־13 משחקים ואייל סגל שכב על הגדר עבור המאמנים שלו בנתניה סלובודאן דראפיץ' וזה השתלם לו.
בסיבוב הראשון אשתקד פוטרו/התפטרו שישה מאמנים בדרך לעונה תקדימית שבה עמדו על הקווים 35 מאמנים שונים (!) - שיא של כל הזמנים. קשה להאמין שנתון כזה יחזור על עצמו העונה, אבל בליגה שלנו אף פעם אי אפשר להתחייב.
ניסו אביטן מגיע לרעננה. אחד מתוך שלושה // צילום: אודי ציטיאט
מתבגרים ונהנים בטדי
בוקר טוב אוהדי בית"ר ירושלים. זוכרים את הכותרות בקיץ סביב הגעתו של עלי מוחמד? את ההודעה הבעייתית של לה פמיליה? הקריאות נגד הקשר באימון הפתיחה? הפגנת התמיכה וההודעה של משה חוגג ששוקל לעזוב? היו חבלי לידה, לא ניתן להתעלם מכך, אבל השורה התחתונה היא שבתום הסיבוב הראשון מוחמד נחשב היום לאחד השחקנים האהובים בטדי.
אבל הסיפור הגדול הוא לא עלי מוחמד אלא הקהל של בית"ר, שהתבגר, השתנה לטובה, הבין שצריך לקבל את האחר, ובמשך שנה וחצי לא נשמעה אף קריאה גזענית אחת בטדי, שפתאום הפך מקום נעים גם למשפחות. הקרדיט הגדול הוא לקהל ולבכירי המועדון שפועלים ללא הרף בנושא.
נכון, התקרית המבישה אחרי המשחק בק"ש, שבה אוהד שלח לכאורה איום לעבר בנו של חוגג, שאפילו הוציאה מהכלים את אלי אוחנה, לא הועילה לתדמית המשתקמת של הקהל הירושלמי, אבל בכל מקום יש עשבים שוטים והתקרית קיבלה גינויים מקיר לקיר.
גרצ'קין ומוחמד. עלי הוא אחד השחקנים האהובים בטדי // צילום: סוכנות ג'יני
מכת הפירוטכניקה
אם כבר מדברים על אוהדים, אי אפשר לא להתייחס לתופעת הפירוטכניקה ביציעים שצברה תאוצה. שלוש פעמים נזרקו העונה אבוקות ורימוני עשן מחוץ לאצטדיון לעבר יציעים מאוכלסים (פעמיים בי"א ופעם אחת בבלומפילד) ורק בנס איש לא נפגע. תוסיפו לכך את אירועי הדרבי ותבינו שמשהו לא טוב קורה העונה והמשטרה חייבת לשים לזה סוף.
המופע של אוהדי הפועל ת"א. המשטרה חייבת לשים סוף לתופעה // צילום: אלן שיבר
מסעות הצבא הירוק
אוהדי מכבי חיפה לקחו את הקבוצה שלהם ברכב הפרטי, באוטובוסים וברכבות, כל הדרך למאבק האליפות בסיבוב הראשון. לפעמים נדמה שהם נהנים יותר לנסוע שעות בדרכים למשחקי החוץ מאשר לעלות על מטרונית לסמי עופר. עד המשחק מול הפועל ב"ש במחזור האחרון, הקהל הירוק עמד על ממוצע מדהים של 8,300 צופים מחוץ לביתם. יש רק שתי קבוצות - מכבי ת"א והפועל ב"ש - שמחזיקות בממוצע גבוה יותר במשחקי הבית (!) שלהן.
כשמוסיפים את המשחק האחרון בבית הנגב, ממוצע קהל החוץ של חיפה עדיין הגבוה בליגה - יותר מ־7,300 אוהדים. התמיכה מהיציעים אמנם חשובה, אך ברור שגם ברמה המקצועית הקבוצה עברה מהפכה. מרקו בלבול, שרק לפני שנה קיבל את הירוקים במקום הלפני אחרון בטבלה, מוביל את מכבי חיפה למאבק אליפות אחרי שמונה שנים של סבל ואכזבות.
במשחקים של חיפה מובקעים הכי הרבה שערים (39), ממוצע של שלושה למשחק, היא כובשת הכי הרבה בליגה, ובכרמל מתפללים שכלום לא יתפרק בדרך.
אוהדי מכבי חיפה. יותר מ־7,300 אוהדים למשחק חוץ // צילום: אלן שיבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו