בעיניי רבים, אלן מסודי נחשב לאחד הזרים הגדולים שהגיעו לכדורגל הישראלי בשנות האלפיים. במשך יותר מעשור הוא שיחק במועדונים מובילים, כמו מכבי חיפה, בה זכה באליפות, אך גם הסתכסך עם ההנהלה. הוא שיחק חצי עונה במכבי תל אביב ותחילת הקריירה שלו בישראל הייתה במכבי נתניה. בעיני רבים, הוא נחשב לאחד השחקנים המוכשרים ביותר שדרכו בארץ הקודש.
כיום, בגיל 47, נראה שמסודי נמצא בעולם אחר. הכוכב הקונגולזי מאמן בבית ספר לכדורגל ברעננה ובאזור השרון. לפני מספר שנים, הוא גם ניסה את מזלו בקבוצת הבוגרים של ספורטינג תל אביב בליגה ב'. בראיון מיוחד ל"ישראל היום" הוא מספר על החיים בישראל, בזמן שבתו נמצאת בניו יורק, על הקריירה ועל השחקנים המובילים עימם שיתף פעולה בעבר.
אתה נהנה מהעבודה עם ילדים ובני נוער ברעננה?
"אני מאוד אוהב את העבודה עם הילדים. זה מאוד חשוב לי ללמד את הילדים כדורגל מהבסיס וללמד את הדברים שהיו חסרים לי בגיל צעיר. לא פחות חשוב, ללמד את הילדים ערכים כבר בגילאים הקטנים".
יש לך קשר עם אייל ברקוביץ'? ואם כן, איך העבודה איתו?
"אין לי קשר איתו, כי אני עובד רק עם ילדים צעירים יותר בבית ספר לכדורגל, עם חבר טוב שלי".
אתה חושב שיש לך מה לתרום בעבודה עם קבוצות בוגרים בליגת העל?
"זה חלום שלי להגיע לליגת העל, אבל גדלתי בצרפת ולמדתי שמתקדמים צעד אחר צעד. אני עוד לומד את תחום האימון, אבל אני בהחלט מאמין שאהיה שם. כבר אימנתי בוגרים בליגות נמוכות ומחכה להזדמנות בליגות גבוהות".
מה מביא אותך להישאר בישראל כל כך הרבה שנים?
"אני חושב שאני מאוד אוהב את ישראל. יש לי בת שנולדה כאן, וכרגע נמצאת בניו יורק, אבל ברוב השיחות שלנו היא אומרת שהיא מתגעגעת לישראל ורוצה לחזור לכאן. אני רוצה להמשיך את החיים בישראל. טוב לי כאן".
תספר לנו קצת על הילדות שלך בקונגו. זה בטח משהו שילדים בישראל לא מכירים. בצרפת היית במקום שנקרא סרסל, שם לא אוהבים יהודים. אני בטוח שהם לא אוהבים את זה שאתה פה כל כך הרבה שנים והתחברת לישראל. יש לך בעיה לחזור לשם?
"נולדתי בקונגו, ובגיל 4 עברתי עם המשפחה לצרפת וגדלתי בבאסטיה. לאחר מכן, גדלתי בשכונה כמו סרסל, שהיא לא שכונה פשוטה. אז לא היה לנו טלוויזיה ואינטרנט, וכל מה שהיה לנו זה לשחק בשכונה. השכונה הייתה מורכבת מערבים, יהודים, שחורים ולבנים, ככה שהיינו צריכים להסתגל להכל. זאת הייתה מלחמה יומיומית, אבל הייתי יודע להסתדר עם כולם. אחת הסיבות לכך הייתה דרך הכדורגל".
בוא נחזור קצת לקריירה שלך.
"אני מאוד מרוצה מהקריירה שלי, שידעה עליות וירידות. אני מודה על קריירה אדירה, כאשר שיחקתי במועדונים גדולים כמו מכבי חיפה, מכבי תל אביב, מכבי נתניה ובאוסטרליה. אני לא מכיר הרבה כדורגלנים ששיחקו מגיל 16 ועד גיל 39. לא פעם זלזלו בי ואמרו שאני בליין ו'בעייתי', אבל אנשים לא יודעים שהתאמנתי ברמה הגבוהה ביותר, כאשר הייתי ישן כמו שצריך ואוכל כמו שצריך.
"הייתי מסיים אימון בוקר בחיפה, ישן צהריים, ואחר הצהריים הייתי הולך לחדר כושר. אנשים עשו לי סטיגמה שאם הייתה לי תסרוקת כזאת או אחרת, אז אני לא מתאמן כמו שצריך, וזה בכלל לא נכון ומעט פגע בי בעבר. כל מי שהכיר אותי מקרוב ידע שהתאמנתי כמו ספורטאי, ובגלל זה משכתי קריירה ארוכה".
במה אתה הכי גאה בקריירה שלך?
"אני מאוד גאה בקריירה שלי. עשיתי לא מעט טעויות, וזה היה חלק מהליך הלמידה שלי והדרך שהייתי אמור לעבור בקריירה".
הייתה לך את התקרית המפורסמת במכבי חיפה שבעקבותיה הושעית מהקבוצה. מה בדיוק היה שם והאם הרגשת שחיפשו אותך?
"באותו רגע הרגשתי שאני פשוט לא מתחבר וקשה לי לבטא את הכישרון, אבל דווקא המקרה הזה עזר לי להשתנות בעתיד. אני לא חושב לגבי אחרים, אלא מאמין שאני הייתי צריך להתנהל אחרת".
יש מישהו שצריך לבקש ממך סליחה?
"משה סיני. על התקופה שבה חזרתי מסין למכבי הרצליה. המאמן לא רצה אותי בהתחלה, אבל מהר מאוד הוכחתי לו אחרת ושיחקתי אצלו. אז הוא נתן לי הזדמנות ואפילו מינה אותי לקפטן, וניסיתי להחזיר לו על המגרש".
המאמן שהכי השפיע עלייך?
"היו כמה, וביניהם ראובן עטר ורוני לוי, שהיו מעל כולם".
שיחקת בהרבה מועדונים בישראל. תרכיב את ה-11 הטובים?
"וואו, קשה לי לגבי עמדות, אבל אגיד שנהניתי לשחק עם שחקני הגנה כמו אדורם קייסי, אלון חרזי, דקל קינן, ושחקני התקפה אדירים כמו גוסטבו בוקולי, עבדול ראזאק, טל בנין, ליאור רפאלוב, יניב קטן ואבי נמני".
מה החלום שעוד נשאר לך?
"להישאר בישראל ולהראות את עצמי כמאמן. אני מקווה ובטוח שהשנתון שאני מאמן כיום (2012) ייתן בעתיד שחקנים בכירים בישראל. כמובן שאני רוצה להמשיך ולהתקדם בתחום האימון".
