עד לפני כמה שנים הכרוז במשחקים היה משהו שצורם באוזן, לא תמיד הצלחנו להבין באיצטדיון מה הוא אומר. אבל בשנים האחרונות הכרוז של הקבוצה המארחת במגרשים הפך להיות חלק מההצגה והמשחק. מה שהתחיל אצל רפי גינת בגביע אירופה עם מכבי תל אביב, הפך לנחלת כל הקבוצות. הכרוז הכי צבעוני ומוכר בספורט הישראלי הוא כמובן שי סידי ממכבי תל אביב.
תגיד, התקלקל הכפתור של הווליום באצטדיון?
"לא, הוא עובד על הכיפאק", צוחק סידי ואומר, "אני דווקא מבסוט ממנו".
אתה מודע לזה שזה חזק? בכל האצטדיונים.
"אני נזהר, אני מוריד קצת את הווליום או מרחיק את המיקרופון אם אני מרגיש שזה Too Much,אבל אתה יודע, כשאני קצת מתלהב ולא מכיר כבר אף אחד מסביבי, אז אני מה שנקרא... מרביץ".
איך הגעת להיות הכרוז של מכבי תל אביב?
"אבא שלי היה הרבה שנים הגזבר של מחלקת הכדורגל של מכבי תל אביב והיה גם חבר הנהלת ההתאחדות. בשנת 1989 במכבייה הוא היה אחראי על משחקי הכדורגל והוא היה צריך מישהו שיכריז - שמות, שחקנים, חילופים - והוא הציע אותי. כבר אז אהבתי מיקרופונים וקהל, ניצלתי את ההזדמנות. במשחק הגמר ראו אותי נציגים של מכבי ולקחו אותי. אז הכדורסל ראו כי טוב, ולקחו אותי גם".
אתה החלפת את רפי גינת?
"לא. רפי גינת התחיל ב-1977 בגביע אירופה, אני עשיתי את הליגה והגביע. ב-2005 הוא נהיה עורך ידיעות אחרונות והיה ניגוד אינטרסים כביכול, ואז הגיעה ההצעה שכל כך ציפיתי לה, מרגע שרפי גינת פרש. זה לא היה כל כך ודאי, הייתי אז ילד צעיר, מכבי בדקו, חשבו, והחליטו ללכת עליי. אני מקווה שהם שמחים עם ההחלטה".
הרגע ששינה הכל
מתי התחילו להכיר אותך האוהדים?
"אני לא זוכר את השנה המדויקת. אלירן עטר, בלומפילד, שלוש אחר הצהריים, מכבי תל אביב נגד הפועל עכו. תמיד שמעתי את הקהל אומר 'שהכרוז קצת יעיר את השחקנים'. לפעמים המשחקים פחות אנרגטיים, קצת מתים, ואז אלירן עטר כובש שער והחלטתי שאני אכריז איזה שניים שלושה משפטים לפני השם. אמרתי משהו כמו 'מצידי שכל תל אביב תקום עכשיו משנת הצהריים, כובש השער... אלירן...' והקהל ענה - עטר".
"זה משהו שדיברתי עם האוהדים לפני. בזמנו שמעון קורק היה מנהל הקבוצה. הוא חזר ממחנה אימונים בגרמניה וסיפר ששם הכרוז מכריז את השם הפרטי של הכובש, והקהל משלים את השם משפחה. זה משהו שאני לוקח עליו את הקרדיט, אני הבאתי את זה לליגה. באותה שבת מישהו צילם אותי, זה נהיה ויראלי והפכתי להיות מוכר".
אז השמועה שהתחלת מלהיות כרוז בארומה לא נכונה?
(צוחק) "לא".
אז אתה לא עובד בארומה. מה אתה עושה ביום יום? זה המקצוע שלך?
"לא, אני מנהל חשבונות ראשי, אני עובד בעיריית תל אביב יפו. האהבה שלי למקצוע זה כספים, חשבונאות, פיננסים".
לפעמים כשהיריבה כובשת שער דרמטי, אתה מכריז בשקט. הלחש עצוב. "דקה 74, מבקיע השער, ליאור רפאלוב" .
"כן, מה לעשות. להתלהב אני לא יכול באותו רגע, אבל לא מוותר, אני חייב להכריז".
אתה חייב להכריז?
"כן. הכרוז חייב להכריז, גם אם השער הוא נגדנו".
לא פספסת אף פעם גול של היריבה? שהיית בשוק מאיזה שער.
"היתה איזו פעם אחת, אבל מכבי תל אביב מועדון מסודר, דאגו להעיר לי. אני חושב שהכרזתי כמה דקות אחרי".
אם יציעו לך להיות כרוז בקבוצה אחרת? נגיד שלא הפועל תל אביב, אבל אם קבוצה תגיד לך שהכרוז שלה חולה ושתבוא להחליף?
"לא. אין סיכוי גם לא תמורת מיליון דולר".
מיליון דולר לא תבוא? להפועל חיפה?
"מכבי זה מאבות אבותיי, אבא שלי, הדודים שלו".
אתה לא צריך לשמוח בגול, רק להכריז.
"אין סיכוי".
ונבחרת ישראל?
"נבחרת ישראל כן. בהחלט".
מה היה הרגע הכי גדול שלך ככרוז?
"הכרוז בפיינל פור בישראל, ב-2005. בדיוק החלפתי את רפי גינת באירופה. את רפי הכירו באירופה ולא הסכימו שהוא יהיה ואותי פחות הכירו, אז הם אמרו שאין בעיה שיהיה כרוז ישראלי אבל לא רפי גינת. הייתי המאושר באדם".
ספר לי על רגע קשה שהיה לך כאוהד.
"כשמני לוי התמוטט. זה היה משחק חוץ בטדי, אני הייתי בבית מול הטלוויזיה. זו הפעם הראשונה שבכיתי מכדורגל. זה אחד הדברים שהשאירו עליי חותם רציני, עד היום אני הולך לפעמים עם האוהדים לבקר אותו".
את מי אתה הכי אוהב להציג?
"אני אוהב להציג את כולם, אבל בכדורגל, כמובן שערן זהבי. הוא המנוע של מכבי תל אביב, נתתי לו את הכבוד הראוי לו, עד היום. משהו עם ערן זהבי תפס, גם כי הוא כבש הרבה וגם שיחקתי קצת עם הקול מרוב ההתרגשות וההתלהבות. עד היום כשאנשים רואים אותי הם צועקים לי 'ערן', זה השלום שאני מקבל ברחוב. בכדורסל היו לא מעט שמות שיכולתי להתפלפל איתם, היה דיוויד בלות'נטל, היה את בונזי קולסון, הייתי משחק עם ה- בונזי".
את האמת, מה אתה אוהב יותר, כדורגל או כדורסל?
"לא... זה כמו שישאלו איזה מהילדים שלך אתה אוהב יותר? שניהם באותה מידה. בכדורסל יש יותר אקשן. אני עובד יותר, מכריז סלים ועבירות, מזיז את הקהל גם פה ושם ויש לי קשר עין עם השחקנים. בכדורגל אסור לי לדבר בזמן משחק, אבל בשער אחד כל האדרנלין עולה".
