"מה אתה יותר - שמח על הזכייה או מבואס על המראות מהדשא?", נשאלתי כשחזרתי מסמי עופר. התשובה פשוטה: שמח, שלא לומר מצטמרר מהזכייה הבית"רית, מהמרגשות שידענו.
אין ספק, המראות המחפירים של אותם העבריינים במסווה של "אוהדים" על הדשא העיבו, וגם הכאיבו. לצערי, אין מנוס. עד שיתחילו לאכוף ביתר שאת פעולות עברייניות - ופריצה למגרש כדורגל היא פעולה עבריינית בהגדרה - לא נצליח לשים סוף לפער התרבותי שקיים לא אחת בין הספורט בישראל לספורט במדינות אחרות. ראינו את אוהדי הפועל פורצים, גם את מכבי וגם את מנצ'סטר סיטי, אבל כשזה קורה בבית"ר זה תמיד מעורר יותר אמוציות.
וזה בעיקר מה שהיה בגמר בסמי עופר - אמוציות. רגשות בלתי נתפסים של אוהדי קבוצה שבדמה ובעורקיה זורמים תשוקה עזה, געגוע וכיסופים לימי אוחנה ומלמיליאן.
הצטערתי עבור הנשיא ועבור המעמד, זאת בוודאי לא היתה כוונתנו מלכתחילה. אלה שבחרו לפגוע בכיף של כולם, ולגרום לילדים שחלמו לראות הנפת גביע להזיל דמעה מהסיבות הלא נכונות, צריכים לדעת שכשהם מבצעים פעולה כזאת הם חשופים לענישה קשה, בלתי פרופורציונלית. כך עשו באנגליה ובמדינות אחרות, וזה עבד.
להתאחדות חלק משמעותי באירוע, שבקלות ניתן היה למנוע אותו. לצערי, ניהול האירוע השפיע רבות על התוצאה הסופית.
לא מגיע לבית"ר - למועדון, לשחקנים ולמאות אלפי האוהדים - להיענש. ובכלל, די לענישה הקולקטיבית, הגיע הזמן לענישה פרסונלית. ברק אברמוב לא אשם בחוסר הארגון ובמעשיהם של אותם הפורעים. גם לא אופיר קריאף הקפטן, שרצה כל כך להניף את הגביע כבר בסמי עופר.
כן מגיע לנו לשמוח. להתרגש. להצטמרר וסוף־סוף לשחרר אנחת שמחה, רווחה ואושר. אז עם כל הכבוד לאותו המיעוט המתפרע - היום הזה ייזכר לכל בית"רי כיום חג שלו חיכינו 14 שנים.
חג גביע לבית"רים. חג שמח - ויאללה בית"ר!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו